לפני כשבועיים הגיע רופא בכיר, שנחשב אחד הטובים בארץ בתחום מומחיותו, למחלקת טיפול נמרץ קורונה בבית חולים ציבורי קטן בצפון, כדי לסייע בטיפול בחולה קורונה צעיר במצב קריטי. המחזה שנגלה לעיניו זעזע אותו.
"המחלקה היתה עמוסה ביותר מעשרה חולים במצב קשה מאוד, חלקם במצב קריטי בין חיים למוות, חמישה מהם מונשמים - והכל תחת השגחה של רופא אחד בלבד וארבע אחיות, שחלקן לא מיומנות בטיפול נמרץ. לא האמנתי שכך מטפלים בחולי קורונה קשים בישראל".
למחרת הגיע הרופא ליחידה לטיפול נמרץ קורונה בבית החולים הגדול והעשיר בישראל, בית החולים הממשלתי שיבא בתל השומר. שם הוא ראה ארבעה חולים במצב קשה, שמטופלים על ידי כעשרה רופאים ואחיות. "לא האמנתי למראה הפער בין איכות הטיפול ורמתו בחולי הקורונה בשני בתי החולים", הוא מספר.
הרופא לא היסס ודיווח על כך למשרד הבריאות. לדבריו, הדיווח לא הביא לשום צעד משמעותי לטיפול בבעיה - קרי: העברת חולים קשים מבית החולים הקטן בצפון לבית החולים תל השומר.
העדות יוצאת הדופן הזאת ממחישה את אחד המחדלים הבלתי נתפסים בטיפול של משרד הבריאות במשבר הקורונה: חוסר הוויסות של החולים הקשים בין בתי החולים, כך שלא יקרה מצב שבבית חולים אחד מטופלים הרבה מאוד חולים קשים, לעיתים מעבר ליכולת של הצוות הרפואי, ובבית חולים אחר - הרבה פחות חולים.
לדברי מנהלים ורופאים בכירים שעימם שוחחנו, זו אחת הבעיות הקשות ביותר בטיפול בחולי הקורונה, והיא פוגעת יום־יום בחולים קשים רבים, שאינם מקבלים טיפול איכותי מספיק והזדמנות מלאה להציל את חייהם. על פי הנתונים הרשמיים של משרד הבריאות, במשך שבועות רבים העומס הגדול ביותר על מחלקות הקורונה הוא בבתי החולים בירושלים (בעיקר בהדסה עין כרם ובשערי צדק) ובצפון (בבתי החולים רמב"ם, כרמל ובני ציון בחיפה, בבית החולים האזורי לגליל המערבי בנהריה ובבית החולים הלל יפה בחדרה).
לעומת זאת, ברוב בתי החולים במרכז ובדרום העומסים קטנים בהרבה. דווקא בתי החולים הגדולים והמבוססים ביותר מבחינה כלכלית ומקצועית - איכילוב בתל אביב, שיבא בתל השומר ובילינסון בפתח תקווה - לא קלטו חולים קשים מאזורים אחרים בארץ. וכך, במקרים רבים, דווקא בתי החולים הקטנים מטפלים ביותר חולי קורונה.
תמר קינן, מנהלת מערך הסיעוד בבית החולים שערי צדק בירושלים, אמרה בכתבה שפורסמה כאן לפני שלושה שבועות: "אנחנו כל הזמן בלחץ. אף אחד מאיתנו לא יודע מתי יידבק, ממי יידבק. ירושלים היא מדינה בפני עצמה. בשבוע האחרון, למשל, בכל אחד מבתי החולים בירושלים יש יותר מאושפזים מאשר בשלושת בתי החולים הגדולים במרכז גם יחד. במרכז אולי לא מרגישים את זה, כי יש פחות חולים. אצלנו זה היום־יום, וזה מרחף בכל מקום. את יודעת מה זה 90 מטופלים? כמה אנשי צוות צריך כדי לטפל בכמות כזאת של אנשים? שלא לדבר על חולים מבודדים במחלקות, שבאו במגע עם חולי קורונה או שלא ידעו שהם חולים".
מנהל של בית חולים גדול אמר לנו השבוע: "משרד הבריאות כמעט לא מנסה לעשות ויסות בין בתי החולים. עכשיו יש עומס אדיר, קטסטרופלי, בחלק מהמחלקות לטיפול נמרץ קורונה, ובאותו זמן יש מחלקות עם עומס הרבה יותר קטן דווקא בחלק מבתי החולים היותר גדולים. כשנכנסים למחלקה לטיפול נמרץ קורונה מבינים עד כמה קשה הטיפול בחולים. בגלל המיגון שהצוות מחויב בו, הוא לא מסוגל אפילו לראות ולשמוע כמו במחלקה רגילה. בזמן הטיפול הצוות מאוד מזיע ומתעייף, ויכולת הריכוז מוגבלת מאוד.
"אנחנו באירוע קיצוני מאוד, הלחץ בבתי החולים הוא קיצוני, והצוות כל הזמן בפחד - על עצמם, על בני המשפחה שלהם ועל החולים, שלעיתים מתים באופן מהיר מאוד ובלתי נתפס, גם צעירים. ברור לנו שחלק מהצוותים יישארו עם פוסט־טראומה לעוד שנים רבות".
"ייתכן שלא היו מתים"
אבל כאן לא מסתיימים המחדלים הקשים של משרד הבריאות. בגל הקורונה הנוכחי, הגל השלישי, המשרד אפילו לא טרח לדרוש מהנהלות בתי החולים לצמצם את הפעילות הרפואית הלא דחופה (בעיקר הניתוחים האלקטיביים המתוכננים, שהם מרבית הניתוחים בבתי החולים), כפי שעשה קטגורית בגל הראשון ובגל השני. פעולה זו חיונית כדי לאפשר להקצות לטיפול בחולי הקורונה את מיטב הרופאים והאחיות ולהקדיש את תשומת הלב הניהולית והרפואית בעיקר לחולים אלה.
ל"שישבת" נודע כי בכירים במשרד הבריאות חזרו ודרשו מהמנכ"ל, פרופ' חזי לוי, להורות לבתי החולים להפסיק את הפעילות הרפואית הלא דחופה, אלא שהוא לא עשה זאת. בתי החולים המשיכו בפעילותם הרגילה כאילו אין גל שלישי קטלני, עד כדי כך שבכיר בהנהלת שיבא הודיע לכל העובדים כי "בכוונת בית החולים להמשיך להפעיל את כל השירותים, לרבות כאלה שהופסקו בסגרים בעבר". הוא התייחס ספציפית גם לשירותים עתירי הכנסות, חלקם שלא במסגרת הרפואה הציבורית, כמו מלון ההחלמה "שי לב" לשיקום חולי לב והמרפאה לסקר רפואי.
רק ביום ראשון השבוע נזכר פרופ' לוי להנחות את בתי החולים שיש הכרח "להוריד את העומס מהצוותים המטפלים בקורונה, תוך בחינת הצורך בהפחתה או בביטול פעילות אלקטיבית שאינה דחופה". ההנחיה הזאת הגיעה מאוחר מדי למשה חרזי בן ה־47 מתל אביב, שנפטר בשבת שעברה בבית החולים איכילוב, לאחר שצינור ממכונת ההנשמה שלו נותק מבלי שאנשי הצוות במחלקה לטיפול נמרץ קורונה הבחינו בתקלה בזמן. הנהלת בית החולים מסרה בתגובה למחדל הטרגי כי "נוכח ריבוי ההתראות בו בזמן, הצוות שהיה עסוק במענה להתראות חירום בחולים אחרים הצליח להתפנות ולזהות את מה שקרה רק לאחר כמה דקות".
לתגובה של הנהלת איכילוב נוספה הפעם גם פסקה יוצאת דופן: "אנו חווים עומס כבד שמאתגר את הצוות. נוכח העומס הכבד והעלייה בתחלואה, הנהלת בית החולים החליטה על הפחתת המיטות וצמצום מידתי של הפעילות לטובת תגבור נוסף של צוותים למען טיפול בחולי הקורונה". מדוע לא התקבלה החלטה כזאת כבר עם תחילתו של הגל השלישי?
משה חרזי אינו המקרה היחיד שנפגע באופן קטלני מהעומס הבלתי אפשרי במחלקות הקורונה, ובעיקר במחלקות לטיפול נמרץ קורונה. על כך מעידים באופן ישיר ומתמשך לא רק הצוותים הרפואיים והסיעודיים, ולא רק מרבית מנהלי בתי החולים, אלא גם מחקר חדש, שבוצע בידי פרופ' ערן סגל ממכון ויצמן וחוקרים מאוניברסיטת תל אביב ומהטכניון. המחקר העלה כי כ־20 אחוזים מהישראלים שמתו מהקורונה בגל התחלואה השני "ייתכן שלא היו מתים, אלמלא העומס הניכר בבתי החולים. גם עכשיו, בגל השלישי, כבר מתגלים סימנים של תמותה מיותרת ועודפת".
על פי המחקר, התמותה היתרה בגל השני, בספטמבר-אוקטובר, החלה כשמספר החולים במצב קשה וקריטי בבתי החולים הגיע ל־500 ומספר המאושפזים הכולל במחלקות הקורונה הגיע ליותר מ־1,000. התמותה עלתה משמעותית ככל שמספרי המאושפזים עלו. ביום שני השבוע כבר היו כ־2,000 מאושפזים בבתי החולים, מהם כ־1,200 במצב קריטי או קשה.
מנהלים של בתי חולים ברחבי הארץ טענו מאז תחילת המגיפה כי משרד הבריאות לא עורך בקרה קבועה על איכות הטיפול הרפואי בחולי הקורונה, ולמעשה, הטיפול בעשרות אלפי ישראלים נעשה ללא שום בקרה וביקורת, למרות שאלפים כבר מתו מהמגיפה, ועוד אלפים טופלו ונשארו עם תופעות לוואי קשות. רק באוקטובר מינה המנכ"ל, פרופ' לוי, ועדה לבדיקת איכות הטיפול הרפואי, שחברים בה תשעה רופאים ואחיות בכירים מבתי החולים. אלא שעל פי מנהלי בתי החולים, הוועדה הסתפקה עד כה בביקור חד־פעמי בכל בית חולים, ולא בבקרה שוטפת וקבועה. פרופ' לוי קבע כי ממצאי הבדיקה של הוועדה לא ייחשפו לציבור.
מנהל של בית חולים גדול אמר השבוע ל"שישבת" כי "בגל השלישי המערכת של משרד הבריאות מפורקת. עולה חשש כי שיקולים זרים עומדים מאחורי המצב הקשה הזה: חוסר רצון מצד בתי החולים להפסיק את מכונת המזומנים של הניתוחים הלא דחופים, וחוסר רצון של משרד הבריאות להתעמת עם בתי החולים הגדולים כדי שיקלטו חולי קורונה קשים מבתי חולים שקורסים תחת העומס. הנהלת משרד הבריאות לא מתפקדת, וכל בית חולים דואג בעיקר רק לעצמו. אצל הצוותים הרפואיים יש תשישות קיצונית, ונראה גם שהצוותים יישארו עם נכויות נפשיות לשנים רבות.
"ההרגשה של מנהלי בתי החולים היא שאין דין ואין דיין. אין משרד בריאות ואין משרד אוצר, שיכולים לתת מענה לצרכים של בתי החולים. התוצאה היא שאיכות הטיפול קטסטרופלית. הקו האדום או השחור שצריך להוביל את המאבק במגיפה אינו היכולות של בתי החולים לאשפז עוד חולים, אלא מניעת מוות של חולים, משום שהקורונה היא מאוד קטלנית, ויש היום סיכוי אדיר לחולי קורונה למות בבתי החולים. אנחנו בקטסטרופה, אין מי שעוזר לנו, ויש גם הרבה שיקולים ציניים של בתי החולים וניהול מחפיר של משרד הבריאות".
כשלים חוזרים ונשנים
יותר מ־40 אלף חולי קורונה ישראלים אושפזו מאז פרוץ המגיפה במחלקות הקורונה ב־20 בתי חולים בארץ. עד היום נרשמו יותר מ־4,000 מתים. אבל מתחקיר "שישבת" עולה כי חלק מהקורבנות מתו לא כתוצאה ישירה של המחלה, אלא כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי.
כך, למשל, חולי קורונה שנדבקו בבית החולים בחיידק קטלני, כתוצאה מאי הקפדה של הצוותים הרפואיים על כללי הזהירות למניעת העברת זיהומים לחולים - ובראשם החובה לשטוף ידיים במעבר בין מטופלים. חולים מונשמים נפגעו מטעויות קשות בהנשמה או מהשגחה כושלת, מאחר שבחלק ממחלקות טיפול נמרץ קורונה עובדות אחיות שאינן מיומנות בטיפול במכונות הנשמה. והיו גם מקרים של טעויות קשות בטיפול הרפואי שאינו קשור לקורונה - כמו עיכוב קטלני בביצוע החייאה לחולה, טיפולים מוטעים בתרופות, ומחדלים בטיפול בחולי קורונה שהיו חולי לב או חולי סוכרת.
מעדויות של יותר מ־20 בני משפחה של חולים שמתו במחלקות הקורונה עולה כי חלק מהמאושפזים סבלו מהזנחה. מאחר שבמחלקות הקורונה האחיות נמצאות בתוך המחלקה רק בסבבים, וחלק ניכר מהזמן הן צופות במטופלים באמצעות מצלמות מתחנת הבקרה שמחוץ למחלקה, נוצר מצב קבוע שבו מטופלים נמצאים לבדם במשך שעות רבות. חלקם לא תמיד יכולים לקרוא לעזרה, וגם כשהם עושים זאת, לא תמיד העזרה מגיעה בזמן. עיכוב בטיפול בחולה קשה או מונשם עלול לעלות בחיי החולה.
בחלק מבתי החולים לא מאפשרים לבני המשפחה של חולים במצב קריטי לראות את יקיריהם ברגעים האחרונים. יש מחלקות שלא עדכנו את המשפחות במצבם של החולים, גם כשהן דרשו זאת, ולעיתים אפילו כשבני המשפחה שהו פיזית מחוץ לדלת המחלקה. בני משפחה של חולים שנפטרו מעידים על תחושות קשות מאוד שלהם ושל יקיריהם לפני מותם, ומתארים תחושה קשה של נטישה וניכור מצד בתי החולים.
בחודשים האחרונים נחשפו ב"ישראל היום" מכתבים אמיצים ויוצאי דופן שכתבו רופאים בבית החולים הממשלתי וולפסון בחולון, שבהם התריעו באומץ על מחדלים קשים בטיפול בחולי הקורונה בבית החולים בגל הראשון ובגל השני. על פי תלונות הרופאים, חולים רבים מתו לא רק בגלל הנגיף, אלא בגלל שורה ארוכה של כשלים מזעזעים ומתמשכים, כולל השגחה לקויה על החולים המונשמים, טעויות קטלניות בהנשמת חולים וחולים שזועקים שעות לעזרה ולא מקבלים כל מענה.
רופאים שמטפלים בחולי קורונה ועיינו בתלונות הנוקבות של הרופאים מוולפסון, אמרו לנו השבוע כי חלק מהכשלים הנחשפים במכתבים חוזרים על עצמם גם במחלקות קורונה אחרות בבתי החולים, גם אם לא תמיד באותה חומרה. "המכתבים משקפים בהחלט כשלים מתמשכים בטיפול בחולי הקורונה במרבית בתי החולים בישראל", אומר רופא בכיר. "בשבועות האחרונים יש עומס גדול על המחלקות לטיפול נמרץ קורונה, ובגלל מחסור ברופאים ובאחיות מיומנים לטפל בחולים הקריטיים והמונשמים, מטפלים בהם לא פעם רופאים ואחיות שאינם בקיאים דיים. זה גורם לטעויות קשות בטיפול ועלול גם להוות סכנת חיים, כי הם לא יודעים לזהות מצבי חירום ותקלות שקורות. הבעיה חמורה במיוחד בבתי החולים הקטנים יותר".
מבית החולים וולפסון נמסר: "לאחר בדיקה שביצע בית החולים בעקבות הטענות, עולה כי אין להן בסיס עובדתי, וכי הן מכילות עיוות של המציאות וסילוף האמת. מנהל מחלקת קורונה, רופאים בכירים והצוותים הרפואיים והסיעודיים המטפלים בחולי קורונה בבית החולים שוללים את הטענות מכל וכל".
"פשוט זרקו אותו"
שרון בן ארדות וריקי ניסן הכהן לא מצליחות להתאושש ממה שעבר על אביהן, שמואל בן גל, עד לפטירתו ב־31 באוגוסט במחלקת הקורונה בבית החולים שיבא בתל השומר, כשהוא בן 77. התלונות שלהן מספקות הזדמנות נדירה לדעת מה באמת קורה במחלקות הקורונה, לאחר ששרון קיבלה אישור מיוחד מהנהלת בית החולים להיות לצד אביה בתוך המחלקה. האישור ניתן בתנאי שהיא לא תצא מהחדר, ושהיא מבינה שהשהות ליד אביה תביא בוודאות להידבקותה בקורונה, כפי שאכן קרה.
שרון וריקי הן מהבודדות שהעזו וכתבו תלונה רשמית מסודרת להנהלת בית החולים, ואף דרשו להקים ועדת בדיקה לפי חוק זכויות החולה. אלא שבית החולים התעלם מהבקשה ובדק את התלונה מבלי לשמוע את עדותן, כפי שחזרו וביקשו.
בתלונה שכתבו שרון וריקי בתחילת נובמבר לפרופ' איציק קרייס, מנכ"ל בית החולים שיבא, הן כותבות כי אביהן נדבק בקורונה במחלקה גריאטרית ד', שבה היה מאושפז כחולה סיעודי, קטוע בשתי רגליו וזקוק לטיפולי דיאליזה קבועים. שרון הגיעה לשבת לצד אביה במחלקת קורונה ג' ב־30 באוגוסט בשעה 4 אחר הצהריים, שעתיים וחצי לאחר שהוא הועבר למחלקה.
"מצאתי אותו זרוק על המיטה, שוכב על הברזלים של המיטה, בלי שהיה שם מזרן. המיטה שלו לא היתה מחוברת למכשירים, החמצן היה זרוק על הרצפה, והוא היה עם חיתול, שריקי החליפה לו עוד בבוקר", כותבת שרון בתלונה. "על השולחן היתה מונחת קופסת אוכל, ולא ברור מי חשב שהוא בכלל יכול לאכול בכוחות עצמו. דיאליזה לא עשו לו, הוא לא קיבל תרופות, פשוט זרקו אותו פנימה וזהו. את הדיאליזה עשו לו רק ב־8 בערב".
במשך הלילה הועבר שמואל לחדר מס' 9, שבו אושפז לבדו, לבקשת הבת שרון. היא ישבה כל הלילה על כורסה לצד מיטתו. ב־5 בבוקר נכנסו לחדר אחיות לבדוק אותו, אלא שלקראת 5:40 חל לפתע שינוי דרסטי במצבו.
"הוא התחיל לחרחר ולנשום בכבדות", כותבת שרון. "צלצלתי בפעמון לבקש עזרה. מרגע זה ואילך החל מסע נואש לקריאה לעזרה. נפנפתי במצלמה שבחדר, שמחוברת לתחנה מחוץ למחלקה, שרק בה יושבות האחיות במחלקה. התקשרתי חמש פעמים טלפונית לעמדת האחיות, ואחותי ריקי התקשרה עוד שלוש פעמים, אבל אף אחד לא ענה ולא הגיע.
"יצאתי למסדרון, ואז עבר אח עם חליפה וביקשתי ממנו עזרה. אמרתי לו שלאבא יוצא קצף מהפה ושיבוא לראות אותו, אבל הוא ענה לי: 'תנגבי לו' והמשיך ללכת. הוא אפילו לא נכנס לחדר לראות במה מדובר. פחדתי לצאת מהחדר, אבל המצב של אבי הלך והחמיר, עד שאחד האחים ענה לי טלפונית ואמר לי שהוא שולח מישהו לחדר. אבל אף אחד לא בא, והתקשרתי שוב ושוב ושוב ושוב.
"באחת השיחות למוקד האחיות מחוץ למחלקה אמרו לי שיש צוות אחיות בחדר 9. אלא שבדקתי בכל החדרים - 8, 9 ו־10 - ולא היה שם אף אחד. כך עברו שעה וחצי של קריאות וטלפונים. התחנַנו לעזרה, אני בתוך המחלקה ואחותי ריקי בבית. התקשרנו שוב ושוב למחלקה, רצתי החוצה והתחלתי לדפוק על כל הדלתות - אבל כלום, אף אחד לא בא. מצאתי את האח ואמרתי לו שאבא שלי קורס, ביקשתי שיבואו מהר עם מכונת הנשמה. כל המכשירים התחילו לצפצף, ואבא הפסיק לנשום. אבל אף אחד לא הגיע.
"התחלתי להחיות אותו לבד. הוא פקח את העיניים בפעם האחרונה. כשהצוות הגיע, ב־7:20, זה כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי. לא היה מה לעשות חוץ מלקבוע את מותו של אבי.
"אני בטראומה מאותו יום ולא ישנה בלילות. עברתי רגעים קשים של אימה וסיוטים. כל הזמן עולות אצלי ולא מרפות התמונות של המחלקה הסגורה והצעקות שלי לעזרה, כשאני רואה אותו גוסס לי מול העיניים. אני ואחותי ריקי כבר חודשים הופכות בדברים ומנסות להבין איזו סיבה יכולה להיות לאי קבלת סיוע במשך שעה וחצי(!) בתוך מחלקת הקורונה, מהצוות שנמצא מאחורי הדלת של המחלקה. אם היינו מתקשרות למגן דוד אדום מכל עיר סמוכה, היה יכול כבר להגיע אמבולנס כמה וכמה פעמים.
"אולי לא היה ניתן להציל את אבינו, אבל אתם גזלתם ממנו את ההזדמנות לקבלת סיוע, ואולי אפילו לחיות. איפה היה צוות שלכם במשך שעה וחצי? איפה?"
שרון וריקי כותבות עוד בתלונתן כי "אבא שלנו היה מטופל שלכם שנים רבות כחולה דיאליזה. שנתיים הוא ממש חי בתוך המחלקה הגריאטרית בבית החולים, ולמרות זאת, אף אחד מצוות הניהול של בית החולים לא מצא לנכון להתקשר בעצמו ולהסביר, או רק לנחם. תתביישו לכם. אכזבתם, ולא רק בגלל התוצאה הכאובה, אלא בגלל קהות החושים והדרך".
השיחות של שרון וריקי מתועדות, ושרון גם צילמה את אביהן ברגעיו האחרונים. השתיים ביקשו ממנכ"ל בית החולים להקים ועדת בדיקה לחקירת התלונה ולהעיד בפניה. ב־16 בנובמבר כתבה להן פנינה אליהו, מנהלת המחלקה לפניות הציבור בבית החולים: "ברצוננו להביע את תנחומינו וצערנו הרב על מותו של יקירכם, ואנו מצרים על האופן שבו חוויתם את שהותו הקצרה במחלקה קורונה ג'". היא מציינת כי בית החולים ערך בירור "עם כל הגורמים הרלוונטיים" ומפרטת את הטיפול וההשגחה שקיבל במשך כל הלילה, כולל שינוי תנוחה אחרון ב־6 בבוקר.
"בזמן העברת המשמרת נצפו כל המטופלים במחלקה במצלמות, ולא נראתה כל בעיה חריגה עם החולה", כותבת המנהלת. "לפני סיום העברת המשמעת נראתה שרון במצלמות כשהיא מנסה להעיר את אביה, נעשה ניסיון לחייג אליה, אך ללא מענה. מייד הוכנסו למחלקה רופא תורן ושני אחים, בהמשך נכנס עוד רופא בכיר ורופא נוסף, ובכניסתם נצפה אביכם במצב של קוצר נשימה ודופק נמוך. הצוות החל בפעולות החייאה לפי הנוהל, ההחייאה נמשכה כחצי שעה, ולצערנו, חרף המאמצים, נאלצו הרופאים לקבוע את מותו בשעה 07:55.
"הצוותים הרפואיים והסיעודיים עושים ככל יכולתם כדי להעניק טיפול מקצועי מיטבי ולהיות קשובים למשפחה, גם אם לפעמים הדרישות חורגות מהנהלים, על מנת להקל ולסייע בתקופות רגישות וקשות. אנו מבינים את סערת הרגשות שבה אתם נמצאים, המסירות שלכם לאורך כל הדרך וההכרה שזה נגמר".
שרון וריקי לא הסתפקו בתשובה הזאת. ב־9 בדצמבר הן כתבו למנכ"ל בית החולים, פרופ' קרייס, כי "בתשובת בית החולים יש התעלמות מהאירוע הקשה, הטראומטי והמזעזע, כששעה וחצי אבינו גסס, וכל קריאותינו לעזרה לא נענו. השתמשנו בכל האמצעים שעומדים לרשותנו לקריאת עזרה, כולל צלצול בפעמון, נפנוף מול המצלמות וטלפונים, ומשום מה לא קיבלנו מענה מהצוות של בית החולים בזמן אמת - וגם לא במכתב התשובה שלכם. יש ברשותנו תיעוד לכל תוכן השיחות ורישומיהן, ובחרתם בתשובתכם לא להתייחס לשעה וחצי הקריטיות שעליהן מבוססת תלונתנו. שעה וחצי שבהן לא הוגשה עזרה מצילת חיים ונגזלה ממנו הזכות להצלת חיים".
הנהלת בית החולים סירבה לבדוק מחדש את התלונה וכתבה לשתיים כי "אם הממצאים אינם מספקים, בהתאם לחוק זכויות החולה, הנכם רשאים לפנות למשרד הבריאות בבקשה להקים ועדת בדיקה".
מבית החולים שיבא בתל השומר נמסר: "מדובר במטופל מוכר היטב, שהיה מאושפז בשיבא כשנתיים. המשפחה המסורה לא משה ממיטתו, והיתה מהראשונות שניתן להן להמשיך ולשהות לצד מיטת המטופל גם במחלקת הקורונה. המטופל הועבר מהמחלקה שבה אושפז למחלקת קורונה ל־24 שעות בלבד. קורונה היא מחלה קשה הגובה מחירים קשים, במיוחד באוכלוסיות בסיכון גבוה ועם מחלות רקע מרובות וקשות, כמו אצל המטופל הנ"ל. במהלך שהותם הקצרה במחלקה, מנהל המחלקה והצוותים הרפואיים היו בקשר רציף עם המשפחה, והם עודכנו על מצבו הקשה של האב. אנו מבינים את כאבה של המשפחה ומשתתפים בצערה".
"צרחו עלינו בטלפון"
למשפחתו של רפי חמאוי, שנפטר מקורונה בגיל 64, טענות קשות על הטיפול במחלקת הקורונה בבית החולים הממשלתי ברזילי באשקלון. רפי היה מורה לחינוך גופני בתיכון באשדוד, ספורטאי ואתלט, שהשתתף בעבר בתחרויות בארץ ובעולם, ומאמן כושר של קבוצות הכדורגל בעיר.
לדברי בנו אלעד (30), ב־16 ביולי קיבל אביו תשובה חיובית לקורונה, והתחילו להתפתח אצלו תסמינים של המחלה. כעבור כמה ימים הוא פונה לבית החולים אסותא באשדוד ואושפז. למחרת שוחרר לביתו, למרות שהתגלה אצלו ממצא חשוד בריאה. "נאמר לי שאין מה לעשות איתו בבית החולים, והוא יכול ללכת הביתה", מספר הבן.
אלא שכעבור יומיים החמיר מצבו של רפי, והוא אושפז בבית החולים ברזילי בשל תפוסה גבוהה באסותא אשדוד. הוא אושפז במחלקת הקורונה, ושם התגלתה אצלו דלקת ריאות חריפה.
"מצבו רק הלך והחמיר. דיברתי איתו בטלפון, והוא אמר שיש לו חום ולא מתייחסים אליו, שהתרופה בעירוי נגמרה, ושלא באים לטפל בו. המצב שלו הידרדר, וביקשנו כבר לעבור לבית חולים אחר, מאחר שהרגשנו שלא מטפלים בו טוב. כעבור יומיים הוא התקשר ואמר לנו שהולכים להרדים ולהנשים אותו. אמא שלי ביקשה לדבר עם הרופא ושאלה אם יש בבית החולים מכשיר אקמו (מכשיר לב־ריאה מלאכותי). הרופא אמר שאבא לא במצב שמחייב את זה, ושאפשר יהיה להעיר אותו מההרדמה בתוך כמה ימים.
"באותו יום מצבו החמיר עוד יותר. אני ואמא שלי היינו מחוץ למחלקה, ודרשתי שיקראו למנהל המחלקה כי זה מצב חירום. אבל הצוות בקושי דיבר איתנו. חזרנו וביקשנו שיעבירו אותו לבית חולים שבו יש מכשיר אקמו. ואז גילינו שבמחלקת הקורונה לא יודעים בכלל איך ליצור קשר עם בתי חולים אחרים כדי שיגיע צוות עם אקמו שיוכל להעביר אותו. אז הפעלנו קשרים רבים והצלחנו ליצור קשר עם רופאים באיכילוב.
"הגיע צוות באמבולנס עם אקמו, כדי לחבר את אבא שלי למכונה. אבל אז התברר שהם לא יכולים לחבר אותו, כי הוא קיבל קודם לכן תרופות מדללות דם. הרופא מאיכילוב אמר שאבי בכלל לא היה צריך לקבל את המדללים. הצוות מאיכילוב היה בהלם שהוא לא הועבר ליחידה לטיפול נמרץ, למרות מצבו הקשה. אחרי לחץ כבד שלנו, העבירו אותו לטיפול נמרץ".
לאחר שבועיים שאביו היה מורדם ומונשם בבית החולים, הצליחה המשפחה להשיג אישור לחבר אותו למכונת האקמו בבית החולים רמב"ם בחיפה. לדברי אלעד, בעת המעבר התברר שעובדי הניקיון בברזילי זרקו בטעות לפח את כל הפריטים האישיים של אביו, כמו ארנק עם כסף, תעודות ושעון.
רפי חמאוי הועבר לרמב"ם כשהוא מורדם ומונשם. אחרי חודשיים שם, ב־21 בספטמבר, נפטר. "היו הרבה מאוד כשלים ומחדלים לאורך כל הטיפול בו", אומר הבן אלעד. "החיבור לאקמו, שהיה ההזדמנות היחידה להציל אותו, היה כולו אך ורק יוזמה שלנו. הרופאים ברמב"ם אמרו שההנשמה שעשו לו בברזילי, עם מכונת הנשמה בלחצים גבוהים, גרמה לו לנזקים קשים ובלתי הפיכים בריאות.
"כל ההתנהלות במחלקת הקורונה בברזילי היתה מתחת לכל ביקורת. היחס שלהם לאבא שלי, ואחר כך גם למשפחה, היה של אדישות מוחלטת. צרחו עלינו בטלפון ואיימו עלינו שלא ייתנו לנו שום מידע ושום תשובות. אם הם היו פועלים אחרת, אבא שלי אולי היה היום בחיים".
מבית החולים ברזילי נמסר: "הנטען לכאורה, כפי שהועבר אלינו, אינו עולה בקנה אחד עם העובדות. צוותי הרפואה המסורים והמקצועיים של ברזילי נתנו הכל ועשו כל שלאל ידם כדי להציל את חיי המטופל ולהעניק לו את הטיפול הכי טוב שניתן לתת. המשפחה המורחבת עודכנה לאורך כל הדרך. אנו משתתפים בצערם הכבד של בני המשפחה".
"שום עזרה ותמיכה"
גבריאל בוארון, בן 66 ממושב אמונים שבמועצה האזורית באר טוביה, חזר ב־30 ביולי מעבודתו במנהור מטעם משרד הביטחון באזור ירושלים. "באותו יום הבחנתי שיש לו חום גבוה", מספרת אלמנתו מירי. "בלילה התברר שגם לחבריו לעבודה יש חום גבוה, ולמחרת התברר שהוא חיובי לקורונה, יחד עם כל חבריו. כעבור יומיים גם אני איבדתי את חוש הטעם והבנתי שגם אני נדבקתי.
"היינו בבידוד בבית. אחרי שבוע רופאת המשפחה הציעה שהוא ייבדק בבית חולים, בגלל שהוא סוכרתי - למרות שהסוכרת שלו היתה מאוזנת בעשר השנים האחרונות. הוא דווקא לא רצה להתאשפז, אבל למרות זאת התאשפז באסותא אשדוד. בתחילה אמרו לנו שם שמצבו טוב, ושהוא ישוחרר בתוך כמה ימים, אחרי שיתוגבר בחמצן. דיברנו איתו בווטסאפ, והוא סיפר שהוא בסדר, התקלח והלך לשירותים. אבל הוא התלונן שאין לו מספיק אוכל ומים, ושהוא כל הזמן צמא ורעב במחלקה. דאגתי שיביאו לו באופן קבוע למחלקה שתייה ואוכל שאני קניתי.
"בשבוע השני לאשפוז צלצל אלי רופא במחלקה והודיע לי שגבריאל נדבק במחלקה בחיידק, שהם לא הצליחו לזהות. ניסיתי להבין איך זה קרה, אבל לא ענו לי. התחילו לתת לו הרבה סוגים של תרופות אנטיביוטיות, אלא שאז החריפו קשיי הנשימה שלו, ונתנו לו סטרואידים. התרופות העלו אצלו את רמת הסוכר. מצבו רק הלך והחמיר והחלטתי שאני רוצה להעביר אותו לתל השומר.
"השגתי כבר אמבולנס פרטי ורופא מלווה וביקשתי להעביר אותו, אלא שאז התקשרה אחת הרופאות במחלקה ושאלה למה אני רוצה להעביר אותו. היא אמרה שהיא רופאה כבר יותר מ־20 שנה ושכל בתי החולים נותנים אותו טיפול לחולי קורונה, ושכנעה אותי להשאיר אותו שם.
"באחד הימים ניסיתי להתקשר אליו הרבה פעמים, והוא לא ענה. לא הצלחתי לקבל מידע על מצבו, ואחות שענתה לנייד שלו אמרה לי: 'אל תתקשרו יותר, הוא לא יכול לדבר יותר' - וניתקה. נכנסתי לפאניקה. הפעלתי רופאים שאני מכירה בסורוקה וברמב"ם, ובעקבות הייעוץ החיצוני שינו באסותא את הטיפול התרופתי.
"בכל התקופה הזאת היו לי עשרות שיחות למחלקה, ובכל פעם מחדש היה קשה מאוד לקבל מידע. עד שהתקשרו אלי מהמחלקה ואמרו לי שבעלי הונשם והורדם. לא עדכנו אותי ולא ביקשו את אישורי לפני שעשו את זה. כל אותו חודש לא היו לי שום עזרה ושום תמיכה מהמחלקה, עד שהתקשר אלי מנהל המחלקה ודיווח שהמצב קשה מאוד, ושנתפלל למענו.
"ב־25 באוגוסט התקשרה אלי רופאה מהמחלקה, אמרה לי שהוא נפטר ושאלה אם אני רוצה להיפרד ממנו. צרחתי נורא. נסעתי עם הילדים למחלקה, הם נתנו לי לראות אותו, אבל לילדים לא נתנו לראות אותו ולהיפרד ממנו, למרות שהם לא ראו אותו חודש כי היו בעצמם בבידוד.
"נכנסתי וראיתי אותו שוכב, נפוח מהתרופות. דיברתי איתו קצת והתעלפתי. אחר כך ביקשתי מבית החולים את דו"ח סיכום האשפוז, אבל לא קיבלתי אותו עד היום".
מבית החולים אסותא אשדוד נמסר: "אנו מבקשים להשתתף בצער המשפחה. לצערנו, התלונות המועלות בכתבה אינן מוכרות לנו. ככל שהדברים היו נטענים בזמן הטיפול, היה בכוחנו לבדוק, ובהתאם לטפל בזמן אמת. עד כה לא נטען על ידי אף מטופל או בן משפחה כי קיים חוסר מזון במחלקה. עם זאת, בכוונתנו לבדוק את הנושא לעומק.
"באשר ליתר הטענות, נוכל לענות רק באופן עקרוני, מפאת צנעת הפרט וחיסיון רפואי. סטרואידים ניתנים לחולי קורונה בהתאם לפרוטוקול הטיפולי המקובל בישראל, וטיפול זה עלול לשבש את מאזן הסוכר בגוף. באשר לקשר עם בני המשפחה, אנו פועלים במרב הכלים והאמצעים העומדים לרשותנו להיות בקשר יומיומי עימם ולעדכנם במצבו של בן המשפחה. בנוסף, בהתאם למגבלות, אנו מאפשרים ביקורים של בני משפחה. לגבי שאר הטענות, לא נוכל להתייחס משום צנעת הפרט וחיסיון רפואי".
"אף אחד לא שם לב"
משה פרידמן מהיישוב שלומי שבגליל נפטר ב־30 ביולי, בגיל 70. אדם צלול וחזק, שעבד בעבר כנהג הסעות. לפני שנה עבר מפרצת באבי העורקים, שהותירה אותו משותק בפלג גופו התחתון.
"בשנה האחרונה, בעקבות המפרצת, הוא סבל מזיהומים ומדלקות", מספרת אלמנתו, סבטלנה (45). "מדי פעם היה מתאשפז לטיפולים. מתחילת יוני הוא היה מאושפז בבית חולים סיעודי, וב־23 ביוני הועבר לטיפול נמרץ בבית חולים הגליל בנהריה, עקב מחסור בחלבון ודלקות. הוא עבר שני ניתוחים, אושפז בטיפול נמרץ, וב־22 ביולי הועבר למחלקה פנימית ה'. הוא עבר בדיקת קורונה ויצא שלילי, אבל אושפז בחדר מבודד כדי למנוע זיהומים.
"ב־28 ביולי ביקרתי אותו ושמתי לב שחלק מהצוות חסר. כששאלתי מה קרה, אמרו לי שיש אנשי צוות בבידוד. נכנסתי אל בעלי, ופתאום נכנס אח ואמר שחייבים לעשות לו בדיקת קורונה בדחיפות כי התגלה חולה קורונה במחלקה. לא נאמר לי אם זה איש צוות או מטופל, אבל הרי הוא היה מבודד מחולים אחרים. גם אני עשיתי בדיקת קורונה והיא היתה שלילית, מה שאומר שהוא לא נדבק ממני, אלא כנראה מאיש צוות.
"רק למחרת התקבלה תשובה שהוא נמצא חיובי לקורונה, והוא הועבר למחלקה. הוא כבר היה במצב קשה מאוד. בתו הגדולה קיבלה אישור להיכנס אליו, כשהיא ממוגנת. זה היה חריג באותם ימים, והודינו מאוד למנהל המחלקה על כך".
באותו ערב, ב־30 ביולי, משה נפטר. "בסיכום האשפוז שלו היה כתוב שהמדדים שלו לא היו יציבים, ולאחר שניגשו אליו מצאו אותו ללא רוח חיים", אומרת סבטלנה בדמעות. "זו מחלקה שכל הזמן מנוטרת, מצולמת, אמורים לראות הכל. איך יכול להיות ש'מצאו' אותו פתאום ללא רוח חיים? מבחינתי זה אומר שאף אחד לא שם לב אליו. כשצפינו בסרטון שהבת שלו צילמה בזמן שביקרה אותו, ראינו את המוניטור שלו, והמדדים שם השתוללו. הוא היה במצב קשה, אבל אף אחד לא שם לב".
ב־11 באוגוסט שיגרה סבטלנה מכתב למחלקת פניות הציבור בבית החולים, שבו שטחה את טענותיה. "הם השיבו לי אחרי שלושה שבועות. הביעו צער על מותו וכתבו, 'אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מאתגרת ולא פשוטה, שבה צוותים רפואיים במרכז הרפואי שלנו ובבתי חולים אחרים בארץ ובעולם מתמודדים עם מגיפת הקורונה ומנסים לעצור את התפשטותה'. אני נשארתי עם הכאב והתחושה שהוא היה יכול להחזיק מעמד אם לא היה נדבק בקורונה בבית החולים".
מהמרכז הרפואי לגליל נהריה נמסר: "אנו דוחים מכל וכל את הטענות על זלזול לכאורה בחיי אדם. פרידמן ז"ל, חולה סיעודי שסבל ממחלות כרוניות רבות, טופל לאורך כל התקופה באופן מסור ובצורה המקצועית והאנושית ביותר, בהתאם למצבו ובתיאום עם משפחתו. המטופל נוטר באופן רציף באמצעות מכשיר ניטור, שנצפה על ידי הצוות. כשנצפתה באמצעות המוניטור ירידה בדופק המטופל, הצוות הרפואי והסיעודי המשיך בטיפול במסירות ובמקצועיות, ולמרבה הצער נאלץ בהמשך לקבוע את מותו.
"כידוע לכל, מדובר בתקופה מאתגרת ומורכבת ביותר עבור כולנו. בכל מחלקות הקורונה שבמרכז הרפואי לגליל קיימות תשתיות תקשורת מהמתקדמות ביותר, שמאפשרות קשר רציף ומתמשך עם המטופל בכל עת ביממה. מעבר לכך, הקשר בין המטופל לצוות המטפל מתבצע באופן אישי וישיר, כשאיש הצוות ממוגן באופן מלא, גם אם הדבר מאתגר ביותר. בד בבד מקיים הצוות שגרת תקשורת עם בני המשפחה של המטופלים, באמצעות שיחות טלפוניות יזומות, שבהן המשפחה מתעדכנת בכל עת במצב יקירה.
"הצוותים השונים עושים ככל שלאל ידם לקידום בריאותם והחלמתם של המטופלים במחלקות הקורונה ומקדישים את כל הזמן הדרוש לטיפול בחולה ובתקשורת עימו, תוך מתן רפואה מקצועית ואנושית. אנו משתתפים בכל ליבנו בצער המשפחות".
"שמענו אותה מתחננת"
נורה (נורית) בחר משכונת קריית הרצוג בבני ברק נפטרה ב־9 באוקטובר, כשהיא בת 74. זה קרה אחרי אשפוז של 12 יום במחלקת הקורונה בבית החולים בילינסון בפתח תקווה, אחת הגדולות בארץ. מאז ארבעת ילדיה אינם יודעים מנוח.
על פי הרישום בתיק הרפואי, נורה אושפזה "כשמצבה הכללי תקין, בהכרה מלאה וללא מצוקה נשימתית". אלא שמצבה הלך והחמיר, עד שהיא הורדמה והונשמה. בנותיה לימור ואפרת המתינו 24/7 מחוץ לדלת הכניסה של המחלקה בכל ימי האשפוז. "ממש עברנו לגור בבית החולים", אומרת לימור. "בהתחלת האשפוז אמא התלוננה כל הזמן שלא מביאים לה אוכל ושתייה, ושהיא רעבה וצמאה. שמענו אותה מתחננת לצוות לשתייה, וגם ראינו את זה בעצמנו, כשאחותי אפרת נכנסה למחלקה. הרופאה טענה אז שזה 'רק אירוע חד־פעמי'.
"היו כל הזמן חוסר ודאות ודיווחים סותרים מהרופאים לגבי מצבה. הצוות הרפואי והסיעודי לא עדכנו אותנו בהרבה מאוד פעולות שהם עשו לה, למרות שהודענו להם מראש ודרשנו שיעדכנו אותנו לפני כל פעולה שהם עושים ויקבלו את ההסכמה שלנו, בטח למשהו כמו הרדמה והנשמה".
לאחר מותה של נורה נפגשו ילדיה, לבקשתם, עם רופא בכיר ממחלקת הקורונה. "הוא מסר לנו מידע שלא היה קשור בכלל למצב האמיתי שלה ולמה שמתועד בתיק הרפואי, והיה ברור שהוא לא יודע עליה כלום ולא הכיר את הטיפול בה", אומרת לימור. "הרגשנו שמשקרים לנו ושזלזלו באמא לאורך כל הטיפול. הם לא נתנו לה סיכוי. הרופא אמר שאם היה לו עוד צוות במחלקה, הדברים היו נראים לגמרי אחרת. אבל אמא מתה לבדה, ואנחנו לא נוכל להתאושש מזה לכל החיים".
מבית החולים בילינסון נמסר: "אנו משתתפים בצערן העמוק של בנותיה של נורה ומצטערים על הרגשתן. הטיפול בה במהלך האשפוז היה טיפול מסור. התנאים במחלקות הקורונה בכלל בתי החולים הם כאלו המצריכים תיאום ביקור של בן המשפחה עם הצוות, והביקור הוא לזמן מוגבל. משפחתה של נורה נכנסה לתוך המחלקה מספר פעמים במהלך האשפוז, לעיתים אף יותר מפעם אחת ביום".
"לא הבנו מה באמת קרה"
מוריס (משה) מלול נפטר במרכז הרפואי לגליל בנהריה ב־21 באוגוסט. בתו, מיכל גפני מלול, מתארת אבא פעיל, ללא מחלות רקע, איש צבא בעברו, שאחרי שיצא לפנסיה התנדב בביטוח הלאומי ובאגודת שלם (שירות לאומי למבוגר). הוא היה נשוי, אב לארבע בנות וסב לתשעה נכדים.
כשהיא מגוללת את השתלשלות האירועים, הלב נחמץ. משה הגיע לאשפוז במרכז הרפואי בשל המוגלובין נמוך, שהתגלה בבדיקת דם שגרתית. גם אשתו סבלה מהמוגלובין נמוך, ושניהם נשלחו לקבל מנות דם במרכז הרפואי בנהריה ואושפזו במחלקה הפנימית. בתקופה ההיא עדיין לא היה נהוג לבדוק את מאושפזי המחלקות הפנימיות, ולכן הם לא עברו בדיקת קורונה ושוחררו לביתם. בשבת באו בנותיהם לבקרם בביתם.
"ביום ראשון אמא שלי היתה צריכה לחזור לעשות בדיקה בבית החולים", מספרת מיכל. "אחותי התעקשה שיעשו לה בדיקת קורונה, כי היתה הדבקה בבית החולים, וכך גילינו שאמא ואבא מאומתים".
ההורים, שעדיין הרגישו טוב, נכנסו לבידוד במלונית קורונה, כדי שלא יהיו לבד אם מצבם יידרדר. חמישה ימים אחרי שהגיעו לשם, הלך משה להתפלל בבית הכנסת של המלונית והרגיש קוצר נשימה. "הזמינו לו אמבולנס ולקחו אותו למחלקת קורונה א' בנהריה. אחותי היתה היחידה שדיברה איתו כל יום, כי לא רצינו שהוא יוריד את מסיכת החמצן כדי לדבר. אנחנו התעדכנו במצב ממנה ומבית החולים".
בטלפון הסלולרי שלה יש הודעות שאביה שלח, ושיחות שהוא ניהל עם בתו שבהן סיפר שלא דואגים לו לאוכל, לשתייה, לחברה. "הוא היה מספר שקשה לו. דיברנו עם האחות במחלקה, והיא אמרה שהכל בסדר. ב־9 באוגוסט אמרו לנו שהולכים להרדים אותו, כדי שהגוף שלו יהיה רגוע ושליו ויוכל להחלים. אולי היה אפשר לחבר אותו לאקמו, אבל פשוט אין מכשיר כזה בבית החולים".
מהיום שבו הרדימו את אביה, מיכל ומשפחתה הרגישו שהמרכז הרפואי לא מספק להם תשובות. "כשהוא היה ער, יכולנו לדבר איתו, לשמוע ממנו מה מצבו. אבל מהרגע שהרדימו אותו, לא ידענו מה קורה. היינו מתקשרים למחלקה, וכל הזמן אמרו לנו שלא נתקשר, אלא שהם יעדכנו אותנו. אחרי כמה ימים אמרו שהוא נדבק באיזה חיידק, ומנסים לתת לו כל מיני סוגים של אנטיביוטיקה. הכל היה מאוד באוויר".
שבועיים לאחר מכן, משה נפטר. "זה היה הלם", מיכל מנגבת דמעה. "אף אחד מאיתנו לא חשב שהוא ימות. לא הבנו באמת מה קרה. אבא שלי לא היה צריך למות מהקורונה, הוא לא היה צריך להיות מונשם בכלל. לפי התיק הרפואי, הסטורציה שלו (ריווי החמצן בדם) כשהנשימו אותו היתה 90 אחוז. אם הייתי יודעת שצריך לשמור עליו, הייתי יושבת לידו 24 שעות ביממה. אבל לא נתנו לנו בכלל לבקר.
"זה כואב, כי האמנו במערכת. עכשיו אני חושבת שהוא נפטר בגלל טיפול לקוי, וחוסר תזונה, ולכו תדעו מה עוד. אני מבינה שהם היו בעומס, אבל היו יכולים לקחת איש צוות אחד, שיעביר מידע מסודר למשפחות. או לאפשר לנו לטפל בו, שנוכל לעזור לו".
מהמרכז הרפואי לגליל נהריה נמסר: "המטופל קיבל טיפול תרופתי למחלת הקורונה ולסימפטומים שמהם סבל. גם הוא טופל במסירות רבה, כולל מתן אוכל ושתייה, בניגוד לטענות. עקב ההידרדרות במצבו ועל פי שיקול דעת מקצועי, נאלץ הצוות להנשימו ולהרדימו. בהמשך קבע הצוות הרפואי את מותו במחלקת הקורונה, לאחר ביצוע החייאה על פי הפרוטוקול".
"הרופא גער בי"
למשפחתו של שמואל הדר ז"ל מכפר סבא טענות קשות על ההתנהלות של בית החולים מאיר. לפני עשר שנים לקה שמואל בשיתוק ברגליו, מסיבה לא ידועה. מאז נעזר בקביים או בכיסא גלגלים.
ב־3 בספטמבר 2020 החל שמואל בן ה־67 לחוש ברע, אבל לא קיבל אישור לבדיקת קורונה ונשאר בבית להחלים. רק אחרי כמה ימים, כשמצבו הורע, אובחן כחולה קורונה. גם אשתו ובנו חלו ונכנסו לבידוד יחד איתו.
ב־13 בספטמבר התגברה החולשה, והמשפחה הזמינה לו אמבולנס. "הוא הגיע לבית החולים והתקשר כל הזמן לעדכן", מספרת אלמנתו ציפי (63). "הוא סיפר שהתקבל למחלקת קורונה ג', שיש כמה צפצופים מהמכונות, אבל הכל בסדר. בהתחלה דיברנו כל יום, היה נראה שהוא מרגיש טוב.
"מרגע שהוא אושפז, בית החולים הודיע שנקבל שיחת עדכון יומית מהצוות הרפואי, בין 14:00 ל־16:00. דקה ביום, בטווח שעות קבוע. זה היה הזמן היחיד שיכולתי לדעת מה באמת קורה איתו", היא אומרת בכאב. "הם התקשרו גם כמה פעמים כשהיתה החמרה במצבו, באמצע הלילה. אבל ההמתנה הזאת לשיחה של דקה ביום היא נוראית".
יומיים לאחר שאושפז, ב־3 לפנות בוקר, קיבלה ציפי שיחת טלפון מבית החולים. "אמרו לי ששמואל הורדם והונשם. קפצתי מהמיטה. על מה מורדם ומונשם? לפני כמה שעות דיברנו, והוא היה בסדר גמור. הרופאה שדיברה איתי אמרה שהוא חתם על אישור. אבל אם היה זמן להחתים אותו, למה לא נתנו לי לדבר איתו?
"הרופאה כל הזמן ניסתה להרגיע אותי. אמרה שהיא לא מבינה מה אני דואגת, הוא חסון ובריא, בסך הכל הסטורציה קצת ירדה לו. מה אני אגיד לה ב־3 בלילה? לא יודעת איך הייתי מגיבה אם הייתי אישה חולה, או בודדה, בלי ארבעת הילדים שלנו, שנמצאים כל הזמן לצידי. כל ההתנהלות הזאת צורבת לי בנשמה. צריך לחשוב איך מודיעים דברים כאלה לאנשים שנמצאים רחוק מהמחלקה".
במשך עשרה ימים שכב שמואל בטיפול נמרץ קורונה. הוא נדבק שם בחיידק וטופל באנטיביוטיקה. בהתאם לנוהל במחלקה, ילדיו קיבלו אישור לבקר אותו בתיאום מראש. רבע שעה בכל ביקור, בחליפות מיגון. כשהבינו שאם היה מכשיר אקמו פנוי היה אביהם מטופל באקמו, הצליחו דרך מכרים להשיג אישור להעביר מכשיר כזה מבית חולים אחר.
ציפי: "התקשרתי לספר על כך לאחד הרופאים הבכירים במחלקה, והוא גער בי שהאדם לא עומד על הרגליים, עם מחלות רקע, ושמחברים למכשיר הזה אנשים עד גיל 60, והוא בן 67. לא הבנתי למה לדבר ככה. לא משנה כמה לחוץ היה במחלקה, יש אנשים מהצד השני של הקו. יש משפחות שדואגות. שמואל אמנם ישב על כיסא גלגלים, אבל לא היו לו מחלות רקע, ואפשר היה להציג את הדברים גם אחרת".
ב־25 בספטמבר, 12 ימים לאחר שאושפז, שמואל נפטר. המשפחה קיבלה את ההודעה באמצע הלילה, וילדיו זכו להיפרד ממנו. ציפי, שהיתה בבידוד עד אותו יום לאחר שחלתה גם היא בקורונה, נשארה בביתה. "וזהו, ככה. בעלי נפטר. אני יודעת, הצוותים עסוקים. עובדים קשה. אבל היה צריך לתת להם תגבור, מערך נלווה שידאג גם לרווחת החולים וגם למשפחות".
מבית החולים מאיר נמסר: "צוותי מחלקות הקורונה וטיפול נמרץ קורונה בבית החולים טיפלו בשנה האחרונה במאות חולים. חלק גדול מהם היו עם מחלה סוערת, והצוות נאבק על חייהם בשיטות המתקדמות ביותר. יש רגעים שבהם יש צורך להרדים חולה כדי להנשימו, רגעים שהם תמיד דרמטיים ומטלטלים. כמובן שהדבר נעשה בהסכמה מלאה של החולה ולאחר הסבר מפורט.
"כל אחת מהפעולות הרפואיות נעשות אך ורק על פי הנהלים המתבקשים במצבים הללו. חשיבות המשפחה של כל אחד ממטופלינו ברורה לנו בכל עת, ולכן היינו המרכז הרפואי הראשון שמצא את הדרך לאפשר למשפחות להיכנס ולבקר את יקיריהן, ולצערנו לעיתים גם להיפרד מהם.
"אנשי הצוות האלה אחראים להצלת חייהם של רוב רובם של החולים, מבינים את גודל האובדן של המשפחות וכואבים יחד איתן".
"הסתירו מידע חשוב"
אלכסנדר דרנדל מחדרה התאשפז בבית החולים הלל יפה ב־1 בספטמבר, ימים ספורים אחרי יום הולדתו ה־55. אחרי חודש ושישה ימים, ב־7 באוקטובר, הוא נפטר לאחר שהועבר לבית החולים שיבא. אשתו ליליה ושלושת ילדיו מסתובבים עד היום בתחושה שבהלל יפה הסתירו מהם מידע. לטענתם, אביהם חובר להנשמה מבלי שהם ידעו על כך, ובית החולים מנע מהם לבקר את אביהם גם כשהיה במצב קשה.
בתו אנסטסיה מספרת על איש שמח, שנהנה מהחיים, אדם ציני בעל חוש הומור שהיה נהג הסעות ואהב לטייל. בספטמבר, בשלהי הגל השני, התחיל להרגיש לא טוב. הוא פונה להלל יפה והתגלה כחיובי לקורונה. בני משפחתו נכנסו לבידוד.
"בכל יום אמא שלי היתה מתקשרת אליו בשיחת וידאו, והוא היה עונה שקשה לו, אבל הוא מרגיש טוב ומתחיל להתאושש. אחרי שבוע הוא לא ענה לטלפון, ואמא שלי התקשרה למחלקה. אמרו לה שהוא הורדם והונשם, והיא התקשרה לספר לנו, הילדים. היינו בהלם. בבית החולים הסבירו שהיה לו קצת קשה לנשום, השכיבו אותו על הבטן כדי שינשום טוב יותר, אבל בלילה היה צריך להרדים ולהנשים אותו.
"אמא שלי אחות במקצועה. היא הבינה שלא מטפלים בו שם והחליטה להעביר אותו לבית חולים אחר. פנינו למשרד הבריאות, והפנו אותנו לשיבא. ביקשנו מהלל יפה סיכום ביניים של האשפוז, כדי שנוכל להעביר אותו.
"הרופאה צעקה עלינו שאנחנו לא יכולים להתקשר כל חמש דקות, כי יש לה עוד מטופלים. כל הזמן אמרנו שאנחנו מבינים שאין להם דרך לטפל בו, שיש להם הרבה עומס, ולכן אנחנו רוצים להעביר אותו. רק אחרי כמה שעות הם נתנו לנו סיכום ביניים של האשפוז".
ב־7 בספטמבר, שישה ימים אחרי שאושפז, הועבר אלכסנדר לשיבא. הוא היה מאושפז במשך כחודש במחלקת טיפול נמרץ קורונה. לאחר שמצבו השתפר מעט, הועבר למחלקת קורונה הרגילה, כשהוא עדיין מורדם ומונשם. "ראינו אור בקצה המנהרה", אומרת אנסטסיה. "אחרי שבועיים של אשפוז התחילו להוריד לו את תרופות ההרדמה, אבל הוא לא התעורר.
"כשביקשנו לדבר עם מנהל המחלקה, הוא הודיע לנו שיש לו פגיעה מוחית נרחבת, ושהוא לא ייצא מהאשפוז הזה. שאלתי אותו, בשיא התמימות, אם הם קיבלו את התיק הרפואי מהלל יפה, הוא בדק ואמר שלא. הסתובבתי בתחושה שמשהו לא נכון, שמשהו לא בסדר".
אלכסנדר נפטר ב־9 באוקטובר. קצת לפני מותו התקשרו אליהם מבית החולים שיבא להודיע שמצבו מידרדר. "שאלתי אם נוכל לבוא להיפרד, והרופאה אמרה שתבדוק", אומרת אנסטסיה. "אבל לא חיכיתי לה. הפעלתי קשרים, והגענו כולנו להיפרד ממנו. אחרי שיצאנו משם, קיבלתי שיחת טלפון מאותה רופאה, והיא אמרה שאנחנו יכולים להגיע להיפרד. היא בכלל לא שמה לב שהיינו שם".
לאחר מותו קיבלה המשפחה את מסמך סיכום האשפוז שלו בבית החולים בחדרה. נכתב בו, בין השאר: "החולה היה עם סטורציה נמוכה, סביב 50-45 אחוז, למשך כ־15 דקות. לדברי המרדים, הסטורציה ירודה בשל מחלת ריאות קשה... לאחר מכן הוא קיבל תרופות ששיפרו את מצבו לסירוגין".
אנסטסיה: "היה כתוב שם שהוא היה במצב רפואי קשה. הנשימו אותו ללא הצלחה, במשך רבע שעה הוא היה עם סטורציה נמוכה. היה כתוב גם שהוא קיבל שלוש זריקות אדרנלין בגלל דום לב. לא סיפרו לנו את זה.
"בדיעבד, אם היינו יודעים שזה מה שעבר, אולי לא היינו מעבירים אותו לשיבא. אולי שם בכלל לא היו לוקחים אותו. הסתירו מאיתנו מידע חשוב, ואנחנו היינו באשליה שהוא יתעורר, כי אין שום סיבה בעולם לחשוב שאדם בן 55 לא יתעורר מהנשמה. רק אחרי שראינו את התיק הבנו את גודל הפגיעה, וזה מה שכואב לנו".
מהמרכז הרפואי הלל יפה נמסר: "מדובר במטופל שלאורך כל חמשת ימי אשפוזו, המשפחה היתה בקשר ישיר והדוק, כל יום ומדי שעה, עם הצוות הבכיר של המחלקה שבה טופל. בשום שלב לא הוסתר מידע מהמשפחה - ההפך הוא הנכון. הצורך בביצוע הנשמה היה מיידי, ונעשה בהתאם להתוויות רפואיות מחמירות ולנוכח הידרדרות משמעותית במצבו של מר דרנדל. כפי הראוי, הנדרש והמצופה – הצוות דאג, קודם כל, לבצע את הפעולה הרפואית הנדרשת, שהיתה הנשמתו. המידע הועבר למשפחה בזמינות מיידית ככל הניתן.
"כל שכן, בשל מצבו הקשה ולאחר התייעצות עם מספר מומחים בתחום הטיפול הנמרץ, הוחלט כי הנכון ביותר יהיה להעבירו לבית חולים עמית שבו קיים מכשיר אקמו, העשוי לשפר את מצבו. גם פעולה זו נעשתה במלוא תשומת הלב המקצועית והפרטנית, כפי שעושה צוות המחלקה עבור כל מטופליו לאורך כל התקופה מאז פרוץ נגיף הקורונה.
"יש להדגיש שמדובר במחלקה שמטפלת בחולי קורונה מורכבים ביותר, בכלל זה מונשמים וקריטיים, העושה ככל יכולתה כדי להיטיב עימם ועם בני משפחותיהם, לסייע ולגשר במצבים שבהם המשפחות אינן יכולות להיות נוכחות פיזית לצד המטופל. בית החולים משתתף בצערה של המשפחה. יחד עם זאת, ראוי לציין כי הצוות נהג במלוא הרגישות והחמלה הראויות, ועל פי כל הכללים ואמות המידה המקצועיות.
"ועכשיו אין כלום"
רפאל בן ברוך ז"ל מבאר שבע נפטר ב־9 באוגוסט, בגיל 54. "גבר צעיר, הר אדם, בריא וחסון", אומרת בכאב אלמנתו, מזל. "הוא היה אדם פעיל, שעבד כנהג משאית והיה נוסע מהבוקר עד הלילה. הוא מאוד שמר על עצמו, לא להידבק בקורונה, ובסוף הוא נדבק וחלה. אני אפילו לא יודעת מאיפה".
באמצע יולי החל רפאל לחוש ברע, אבל לא קיבל אישור מהרופא לעשות בדיקת קורונה. ב־23 ביולי הוא התמוטט במקלחת ופונה לבית החולים סורוקה, שם אובחן כחיובי לקורונה.
"הוא אושפז בטיפול נמרץ קורונה וטופל בחמצן. אני הייתי בבידוד בבית, כי באתי איתו במגע. בבוקר הראשון התקשרתי אליו, והוא ענה. גם בבוקר בשני. אחרי שלושה ימים התקשרתי, והוא לא ענה. התקשרתי למחלקה לשאול מה קורה איתו, והרופא אמר לי שהרדימו אותו. התחלתי לצעוק ולבכות, קיבלתי התקף חרדה. שאלתי אם הילדים יכולים לבוא לראות אותו, אבל לא אישרו לנו. אמרו לנו שהשכיבו אותו על הבטן, שהוא מטופל".
במשך שבועיים שכב רפאל כשהוא מורדם ומונשם במחלקת הקורונה בסורוקה. בני משפחתו, ששהו בבידוד, ניסו להתעדכן במצבו מרחוק. "התקשרו אלינו פעם ביום, ואם הייתי מתקשרת, היו גוערים בי בחוסר סבלנות. שאלו אותי, 'למה את משגעת אותנו?'. סליחה? אני רוצה לדעת מה עם בעלי, זה הדבר הכי יקר לי בעולם, והרופאים הם הדרך היחידה שלי לדעת מה קורה איתו".
שבועיים אחרי שהתאשפז, רפאל נפטר. "עד היום לא ראיתי את הטופס שעליו הם טוענים שבעלי חתם כדי לאשר שינשימו אותו", אומרת מזל. "וחסרים לי החפצים שלו. טלפון, תעודת זהות, בגדים. אין לי כלום ממנו, כי בית החולים לא החזיר לנו את החפצים שלו. ציוד של חולי קורונה צריך להישאר ב'בידוד' שבועיים, ולא לקחנו אותו איתנו מייד אחרי שהוא נפטר. היינו בסערת רגשות, בהלם. לא הבנו שכדאי לנו לקחת את הציוד באותו הרגע".
ב־8 בספטמבר שיגרו בני המשפחה לבית החולים מכתב שבו ביקשו לקבל את חפציו האישיים. כמה ימים לאחר מכן הגיעה תשובה מבית החולים, שבה נכתב שבחלוף זמן מתאריך פטירתו, "משלא הגיעו בני המשפחה לקחת את החפצים כפי שנתבקשו, ההתייחסות לכך היתה כאל פריטים שאינם נדרשים, ואלו אינם נשמרים בבית החולים".
"הם היו צריכים להבין שלא היינו במיטבנו", אומרת מזל. "ואם ראו שלא הגענו לקחת את החפצים, למה לא התקשרו לפני שעשו איתם משהו? זו תחושה קשה של זלזול. בטלפון שלו היו שיחות ביני לבינו, תמונות משפחתיות, ועכשיו אין כלום".
מהמרכז הרפואי סורוקה נמסר: "אנו משתתפים בצערה של המשפחה. הקשר עם המשפחות הוא חלק בלתי נפרד מהטיפול ביחידה לטיפול נמרץ פנימי קורונה, במיוחד בתקופה מאתגרת זו, שבה מתמודדים הצוותים המסורים במציאות מורכבת ובמאמצים להציל חיים. היינו בין הראשונים בארץ לאפשר ביקורים של המשפחות בתוך היחידה.
"מעצם האשפוז בטיפול נמרץ, מתבצעות גם הנשמות באופן דחוף, ובכל מקרה מעדכנים את בני המשפחה, כמו במקרה זה. אנו שומרים היום חפצי נפטרים לטווח ארוך, גם אם לא נמצא להם דורש. אנו מתנצלים על עוגמת הנפש שנגרמה".
משרד הבריאות: "יש עומס כבד"
ממשרד הבריאות נמסר: "מנכ"ל משרד הבריאות הקים ועדת בקרה ואיכות על פי חוק זכויות החולה, שתפקידה להעריך את איכות הטיפול הניתן לחולי קורונה המאושפזים בבתי חולים, להסיק מסקנות ולגבש המלצות כדי לטייב את הטיפול. החלק הראשון, שכלל ביקורים בבתי חולים ופגישות עם מומחים, הסתיים, ודו"ח ביניים הוגש למנכ"ל משרד הבריאות. החלק השני של תפקיד הוועדה - מחקר רטרוספקטיבי של החולים שאושפזו, כדי ללמוד מהי הגישה הטיפולית המועדפת - נמצא בשלבי ביצוע. תפקיד הוועדה הוא לא בקרה שוטפת וקבועה על איכות הטיפול ולא השוואה בין בתי החולים. על פי החוק, דו"ח הוועדה חסוי ומיועד לצורך שיפור הטיפול בלבד.
"אנו נמצאים בעיצומו של הגל השלישי, עם עומס כבד מאוד על מערכת הבריאות הן בקהילה והן בבתי החולים, עם מספר שיא של חולים קשים ומונשמים בבתי החולים. במסגרת גל זה, כלל בתי החולים עמוסים, ויחד עם זאת, נעשה ויסות יומי, הן ראשוני מהקהילה והן שניוני, לאחר החלטה לאשפוז באמצעות מד"א ובסיוע מערכת ממוחשבת, וכן בהינתן הסכמת המטופל.
"בכל מקרה, ובנוסף, כל מנהל בית חולים שנתקל בעומס ובקושי חריגים, מוזמן לפנות לחמ"ל אשפוז, שדואג להסטות נוספות, בהתאם ליכולות. עקב העומס הכללי, כלל בתי החולים צריכים להמשיך ולהיערך לפתיחת מחלקות נוספות לטיפול בחולי קורונה, כפי שהודגש במכתב המנכ"ל למנהלי בתי החולים השבוע.
"ההנחיות למניעת זיהומים והסטנדרטים הנדרשים בטיפול בחולה במחלקת קורונה זהים לכל מחלקה אחרת. נערכות בקרות של המרכז הארצי במחלקות קורונה, ומודגש הצורך לעמוד בסטנדרטים. בחלק מבתי החולים משתמשים בכפפות כפולות ולא מבצעים חיטוי ידיים כנדרש, מה שמעלה סיכון לזיהומים בחולים. הדבר מנוגד להנחיותינו ועולה בבקרות. בימים אלו אנו מסכמים דו"ח לגבי שיעורי זיהומים בחולי קורונה.
"בהקשר לביקור המאושפזים ופרידה מחולים על ערש דווי, קיימות הנחיות ברורות בנושא. ככלל יש קושי להתייחס לתלונות אנונימיות. נשמח להתייחס לתלונות פרטניות, כדי שיפעלו בהתאם להנחיות בנושא".
batchene@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
