טו מני בגס - צ'ק (יותר מדי תיקים - לבדוק)", ירתה לעברנו הדיילת האוקראינית בעמדת העלייה למטוס בשדה התעופה בקייב, ושלחה אותנו, משפחה ברוכת ילדים ומרובת תיקים, למתקן שמודד את גודל המזוודות שעולות למטוס.
התיק שלי עבר. כך גם התרמיל של הבן הראשון. אצל השני הטרולי היה כמעט ריק, אבל חרג בסנטימטר מהמדיד. הדיילת קפצה עלינו ודרשה 70 יורו.
באותו בוקר שישי, לפני שנה וחצי, היינו מותשים מביקור בן שבוע באוקראינה. הבנתי שעוד רגע והקשוחה משאירה אותנו בקייב לשבת. הגשתי לה את כרטיס האשראי שלי, ממלמל "כפרת עוונות".
כמה שניות אחר כך ניגש אלי חסיד חב"ד. "תגיד", הוא אמר, "התיק שווה לך 70 יורו? תשאיר אותו פה". "תודה, אתה צודק", עניתי. "אבל היא כבר חייבה את הכרטיס".
החסיד נבלע בשרוול העלייה למטוס, ואצלי עלתה חרטה. "ילדים, רוקנו את התיק!" הכרזתי. "נשאיר אותו בשדה ונילחם על הכסף". גם לאוקראינית הודעתי שהתיק נשאר, וביקשתי שתחזיר לי את הכסף.
שמחים וטובי לב עלינו למטוס. בדקות שנותרו עד ההמראה חיפשתי את החב"דניק כדי להודות לו. הוא ישב בסוף המטוס. "מי כבודו? מה עושה באוקראינה?" שאלתי. הוא סיפר ששמו משה אורנשטיין, רב וראש ישיבה מנתניה, שבדרכו חזרה מקבר הרבי מלובביץ' בניו יורק, נחת לעצירת ביניים בקייב.
"ומי אתה?" הוא שאל.
אמרתי לו את שמי, וסיפרתי שסיימנו עכשיו טיול משפחתי. "לקחתי את הילדים לעיר צ'רנוביץ שבדרום אוקראינה, לטיול שורשים בעקבות סבא שלי ואבא שלי, להכיר את כל מה שעבר על המשפחה שלנו בשואה ובתקופת הקומוניסטים".
"נשמע מעניין", אמר החב"דניק. "מי אמרת שהיה הסבא שלך? כהנא?"
סבא שלי, הרב חיים מאיר כהנא, נולד ב־1910 בכפר ווישו שבצפון רומניה. בן בכור לשבעה אחים ואחיות. הוא היה חכם, כריזמטי וחזק, וכבר בצעירותו יועד לגדולות. התחנך בישיבות של חסידות ויז'ניץ, ובגיל 20 עבר לעיר צ'רנוביץ שבחבל בוקובינה, על גבול רומניה־אוקראינה.
בצ'רנוביץ, שבה אוניברסיטה מפורסמת, רכש ידע והשכלה, למד גרמנית ופגש לראשונה ביהודים חילונים, רפורמים וציונים. עד מהרה השתלב בחוגי אגודת ישראל והפך למזכיר המפלגה בעיר ולעורך העיתון החרדי. בצ'רנוביץ גם פגש סבא את גרטרוד לנגה, צעירה חרדית שהוזמנה מהמבורג שבגרמניה על ידי אגודת ישראל כדי להכשיר מורות וגננות חרדיות. ב־1937 הם התחתנו. שנה לאחר מכן נולד אבא שלי, מיכאל. עוד שנתיים חלפו, ולמשפחה הצטרפה בת, טובה.
משפחת כהנא ניהלה בצ'רנוביץ חיי שגרה. ההורים המשיכו להיות פעילים בענייני ציבור. גרטרוד לא התלהבה במיוחד מגידול תינוקות, ולחלל נכנסה גיסתה הצעירה, לוטי, אחותו של חיים מאיר, שבאה ללמוד בעיר. אח נוסף, יהודה, הצטרף אליהם גם הוא.
בין שלל עיסוקיו היה הרב כהנא ממונה על חלוקת הסרטיפיקטים - אישורי העלייה הנחשקים לארץ ישראל. בשנות ה־30 ביקר בארץ פעמיים, מתוך כוונה לעלות בהמשך. הוא שמר למשפחתו ארבעה סרטיפיקטים כאלה, אך לבסוף ויתר ומסר אותם לאחד מחברי הקהילה, שפנה אליו בתחנונים. בדיעבד, התברר שאלה היו הסרטיפיקטים האחרונים שנמסרו לאגודת ישראל בצ'רנוביץ, וכך נותרה המשפחה בעיר בלי יכולת להיחלץ.
ב־1940 פלש הצבא האדום לצ'רנוביץ ועשה שמות בעיר. מכה קשה במיוחד ספגה הקהילה היהודית, שרוב רכושה הוחרם, אבל זה היה רק הקדימון לקראת הכיבוש הנאצי־רומני, ב־1941. רומניה היתה בעלת ברית של היטלר, ובצ'רנוביץ וסביבתה הנאצים והרומנים הנחיתו על היהודים גזירות בזו אחר זו. לוטי נסה על נפשה בחזרה אל הוריה בכפר בקלאן שבצפון רומניה. יהודה נשאר עם חיים מאיר וגרטרוד.
יהודי צ'רנוביץ רוכזו תחילה בגטו קטן, שהביא איתו תנאי חיים בלתי נסבלים, רעב ומחלות. סבי וסבתי הקימו במרתף הבניין בית תמחוי מאולתר, וממנו שלחו מזון לנזקקים הרבים. המרתף שימש גם מקלט, שבו הסתתרה המשפחה מאימת ההפצצות על העיר. אבא שלי היה בן 3, ואחותו טובה בת חודשים ספורים. "את קולות ההפצצות אני זוכר עד היום", סיפר לנו עשרות פעמים.
ההקלה, נורא ככל שהדבר יישמע, באה עם תחילת גירוש היהודים. הנאצים, הרומנים ומשתפי פעולה אוקראינים הוליכו עד מוות מאות אלפי יהודים אל טרנסניסטריה, מעבר לנהר הדנייסטר. בזה אחר זה יצאו המשלוחים מצ'רנוביץ, תחילה ברכבות משא של בהמות ואחר כך ברגל, אל הערבות הקפואות של אוקראינה. בסתיו 1941 גורשה גם משפחת כהנא.
בספרו "פרקי חיים", שכתב לקראת סוף חייו, מתאר סבי את האימה: כפור, בוץ טובעני, רעב וצמא, כלבים, יריות השוטרים ומכותיהם הצולפות. הם נדרשו לחצות את נהר הדנייסטר הענק, שאלפי יהודים לפניהם כבר טובעו בו. ביער קסאוץ הסמוך טמנו סבי וחבריו גופות של יהודים, שהיו מושלכות מכל עבר.
בצידי הדרך ארבו ליהודים אוקראינים, שחטפו מידיהם את מעט הרכוש שהחזיקו. גם מידיה של סבתי קרע מישהו את החבילה. אבל היא לא אחזה ברכוש, אלא בבתה, טובה. כשהבין החוטף שלא אוצר מצא אלא תינוקת, השליך את החבילה על האדמה.
טובה נפצעה אנושות ונאבקה על חייה. "ראינו במו עינינו איך כוחותיה כלים והולכים", כתב סבא.
למחרת בבוקר חפר במו ידיו את קברה, אי שם ליד העיירה יאמפיל, כ־400 ק"מ ממזרח לצ'רנוביץ. סביבם מתו עוד רבים באותם לילות נוראים. "בשורות איוב נשמעו מכל עבר", כתב.
בכאוס הגדול הלך לאיבוד אבי, בן 3 וחצי בלבד. הוא כמעט קפא למוות. מישהו זיהה אותו והשיבו להוריו ההמומים מאובדן בתם. דודו יהודה שפשף את גופו, וכך הציל את חייו.
כשהם באפיסת כוחות התרחשה תפנית. בדרך לא דרך, תוך שהם מתחזים לפועלי בניין, השיגו יהודה וחיים מאיר היתר מגורים בבית יהודי נטוש בגטו של יאמפיל, לשם הגיעה צעדת המוות. ולא רק את עצמם הצילו, אלא גם קבוצת נזקקים, שבהם טיפל סבי לאורך כל המסע.
בבקתה העלובה ביאמפיל אוכל כמעט לא היה בנמצא, ותושייתם של חיים מאיר ושל יהודה הצילה את המשפחה מרעב ומקיפאון. ביום אחד יהודה מכר מחטים שהביא עימו ליום פקודה. ביום אחר בנו השניים תנור לתושב מקומי. כל יום היה מלחמת הישרדות חדשה, אבל הם נותרו בחיים.
עם בוא האביב הוקלו מעט התנאים. סבתי התאוששה והחלה ללמד את בנה ואת הילדים האחרים קרוא וכתוב, פרשת השבוע וידע כללי. סבי הצליח להשיג קצת כסף, שבו רכשו אוכל וביגוד לקהילה הזעירה שהתגבשה במקום.
שנה לאחר מכן, כשהנאצים כבר נהדפו על ידי הסובייטים, החלו ראשי השלטון המרכזי בבוקרשט לחפש דרכים לטהר את שמם. בין היתר, יזמו עם ארגון הג'וינט את שיגור רכבות היתומים לגטאות בטרנסניסטריה ב־1944 - תוכנית שמטרתה היתה להעביר ילדים יהודים יתומים לפנים הארץ, שהיה בטוח יותר מערים בחזית.
אחרי התחבטויות קשות, החליטו סבי וסבתי להעלות את אבי על אחת הרכבות. תוכניתם היתה לשלוח את אבי לכפר בקלאן שבצפון רומניה, שם יחיה בשקט עם משפחתו המורחבת עד תום המלחמה. או כך לפחות חשבו.
בבוקר אוקראיני קפוא התיישבו אבי מיכאל וסבתי גרטרוד על מזחלת שלג, שלקחה אותם אל תחנת הרכבת בעיירה מוגילוב פודולסק, הסמוכה ליאמפיל. "הפרידה היתה משעשעת", סיפר אבי. "אמא ביקשה שאקרא לה 'דודה', כי רק יתומים הורשו לעלות על הרכבת. חשבנו שזו תהיה פרידה קצרה, שתסתיים בקרוב. מי העלה בדעתו שהיא תהיה כל כך גורלית?"
גרטרוד שבה ליאמפיל. אבא, מלווה בנערה מהגטו, נסע דרומה לרומניה.
רכבת ההצלה התגלתה כסיוט. "נדחסנו לקרונות משא שיועדו לבהמות", מספר אבא. "האוכל היה מועט ביותר. שליש מהקרון הפך לבית שימוש. המחנק והריח היו נוראיים. זו אחת החוויות המזעזעות שאני זוכר".
בעיר יאסי נפרד אבי מהנערה שליוותה אותו, והועבר לרכבת אחרת בלוויית משרתת גויה שנשלחה, בתיאום עם המשפחה, על ידי רב העיר טורדה כדי להעבירו לאחת הדודות. הנסיעה הזו כבר היתה נוחה יותר. אבי, למרבה התדהמה, התיידד בה עם חיילים גרמנים שפגש. החיילים נהנו מהגרמנית ששמע מאמו ולימדו אותו קיפולי נייר - אמנות שברבות הימים לימד גם את ילדיו, נכדיו וניניו.
מטורדה אמור היה אבי להמשיך לכפר בקלאן, אולם בשל התקדמות המלחמה נעצר. הגבול עם הונגריה הוזז דרומה, והכפר בקלאן נמצא כעת בשטח הונגריה. לו היה ממשיך, היה נלקח עם סבתו, דודיו ובני הדודים לאושוויץ, שכן באותם שבועות בדיוק הוציאו הנאצים לפועל את מבצע ההשמדה המהיר לחיסול יהדות הונגריה. חייו שוב ניצלו.
בטורדה גידלה אותו דודתו שורי כהנא, שבעלה, ישראל, אחיו של חיים מאיר, שירת באותו זמן בצבא הרומני. ואולם עד מהרה הם נאלצו לברוח שוב מהפצצות המטוסים הגרמניים. "אני זוכר את הזמזום המחריד, את השריקה המפחידה של צלילת המטוסים ואת הזעקות של הנפגעים", מספר אבא. "באחת ההתקפות כמעט נחנקתי כשאנשים ברחו מהתופת ורמסו זה את זה".
לאחר זמן קצר הסתיימה המלחמה בחלק זה של אירופה. ישראל כהנא שב הביתה, ועם אשתו שורי הם הפכו להוריו המאמצים של אבי. בהמשך חזר מיאמפיל הדוד יהודה, שסיפר כי חיים מאיר וגרטרוד נשארו בצ'רנוביץ. הם חששו שסבתי התשושה לא תעמוד בתלאות המסע לרומניה וביקשו להסדיר קודם כל מקום מגורים למשפחה.
עוד שנה חלפה, ודודתו של אבי, לוטי, שבה ממחנות העקורים, שאליהם הגיעה אחרי שהות באושוויץ. היא עמדה כעת בראש קבוצת חלוצות מטעמה של אגודת ישראל, ולאבי מיכאל היא הודיעה: "אני הולכת לארץ ישראל, ואתה בא איתי".
השנה היתה 1946. המדינה עוד לא הוקמה והעלייה לארץ היתה לא חוקית, אך את אבי בן ה־8 כל זה לא עניין. הוא היה ילד חכם, חזק ובוגר לגילו, ויצא למסע לארץ ישראל. עם תרמיל קטן, התגלגל ברחבי אירופה עטוף על ידי דודתו וחניכותיה.
לבסוף, בתום שבועות ארוכים של המתנה, נדחסו עם 4,000 איש אל אוניית המעפילים "כנסת ישראל", שיצאה ב־8 בנובמבר 1946 מנמל בקר, בקרבת טרייסטה שעל שפת הים האדריאטי, בצפון־מזרח איטליה.
המסע היה מפרך. האונייה היתה ישנה וצפופה, ורבים סבלו ממחלות ים. לוטי נהגה לספר שהדוחק היה יותר גרוע מבאושוויץ. "אפילו המרחק בין הדרגשים היה קטן יותר מאשר במחנה", אמרה.
בכניסה לנמל חיפה פרץ עימות בין היהודים באונייה לבין החיילים הבריטים, והאונייה הופנתה לקפריסין. כשהוא בן 8 בלבד, שוב מצא אבי את עצמו בארץ חדשה.
כחצי שנה נמשכה השהות בקפריסין, עד שהגורל שוב דפק בדלת - אבא זכה בהגרלה בכרטיס עלייה לארץ ישראל שחילקו הבריטים. אך מה עושים? הילד בן 9, הוריו אינם איתו ודודתו אינה רשאית להצטרף אליו ללא כרטיס. לבסוף, אחרי התכתבות ממושכת בין הדודים, הוחלט שלא להחמיץ את השעה.
כך, בקיץ 1947, כשהוא לבדו, ללא מבוגר אחראי, הגיע אבי לארץ ישראל באונייה בריטית. הוא נשלח למחנה המעצר הבריטי בעתלית, כמקובל אז, אך דמיין שהגיע לגן עדן, שהרי כך נתפסה ארץ ישראל בקרב יושבי הגלות.
קרובי משפחה מצד אמו באו לדרוש בשלומו, אך לא היתה להם מסוגלות כלכלית לגדל אותו. אחרי חודשים, בהתייעצות דודים נוספת, הוחלט לשלוח אותו לקיבוץ הדתי חפץ חיים שליד גדרה.
מיכאל הקטן יצא לבדו באוטובוס מחיפה לתל אביב, שם היה אמור לעלות על אוטובוס אחר, אך בתחנה המרכזית בתל אביב איבד את דרכו. הוא שוטט ברחובות בבכי עד שיהודי חרדי אמיד, שאת זהותו לעולם לא נדע, אסף אותו אל ביתו, לא לפני שרכש לו פיג'מה חדשה. למחרת הביא אותו אל האוטובוס הנכון לחפץ חיים.
"כשהגעתי לקיבוץ נולדתי מחדש", אומר אבי. בן 9, אומץ בפעם השלישית בידי קרובי משפחה, יופ וצלה אורבך, בני דודים של אמו. בתיכון כבר למד בירושלים, ובחופשות חזר לקיבוץ. בגיל 17 החל לפרנס את עצמו כמדריך בבית יתומים בירושלים. ב־1956 התגייס לנח"ל המוצנח, ועם שחרורו הגשים את החלום ללמוד כלכלה באוניברסיטה העברית.
גם שלושת הדודים שליוו אותו באירופה עלו לארץ במשך השנים. רק שניים נותרו מאחור: הוריו, חיים מאיר וגרטרוד.
כשהסתיימה המלחמה שבו חיים מאיר וגרטרוד לצ'רנוביץ ונרתמו לשקם את הקהילה היהודית החרבה. סבי הקים תלמודי תורה וקרן צדקה וסייע להמוני האלמנות והיתומים בדיור, במזון ובכל מה שנדרש.
הימים היו ימי שלטון האימים של יוזף סטאלין, שהכריז על הדת, ובפרט על היהדות, מלחמת חורמה. עד מהרה הבין סבא שהשלטון הסובייטי סוגר עליו. הוא צמצם את הפעילות למינימום וניסה לעבור את מסך הברזל עם סבתי, אבל היה זה מאוחר מדי. כבר בסוף 1944, לאחר ששרד את תלאות השואה, נעצר סבי על ידי הנקו"ד - השירות החשאי של בריה"מ דאז.
הוא עונה עינויי תופת וסבל הרעבה שיטתית, אך סירב לגלות מי היו שותפיו ל"פשע" של שיקום הקהילה היהודית. הוא הועבר מכלא לכלא וממתקן חקירה למשנהו, אושפז בבית החולים של הכלא על סף מוות, עד ששופט גזר עליו שבע שנות מאסר עם עבודת פרך בסיביר. לאלה נוספו עוד שנתיים של "גלות" בעיר צ'ריינגוב שבגבול רוסיה הלבנה.
בדרכים לא דרכים שרד סבא את סיביר. גם בתנאים הבלתי אנושיים שם הצליח לשמר אורח חיים יהודי: פה הגניב תפילין, שם מצות לפסח. במקומות הכי לא צפויים לחש לו לפתע מישהו "אני יהודי כמוך", ועזר לו. כך עשה גם הוא.
גרטרוד נותרה בצ'רנוביץ. היא התגוררה בדוחק בשכונה מוזנחת, וקרובי משפחה מהארץ ומשווייץ הצליחו לשלוח אליה בדרכים סמויות מעט כסף ותרופות. בשלב מסוים נפתחה בפניה האפשרות לצאת לבדה מבריה"מ ולהתאחד עם בנה הקטן בארץ, אבל אחרי התלבטות קשה היא החליטה להמתין לבעלה.
"ידעתי שמיכאל בסדר", סיפרה לימים, "אבל אם אני עוזבת פה את חיים מאיר, איש לא יידע לעולם מה עלה בגורלו". מעת לעת היתה משגרת לבעלה חבילות מזון לכלא. באהבתה אליו אפילו נסעה פעם עד סיביר, מרחק אלפי קילומטרים. בדרך לא דרך, ובעזרתם של יהודים מקומיים, הצליחה לפגוש בו שם, בסוף העולם. היא מסרה לו מעט אוכל, עטוף בדפי תלמוד, שישה סדרי משנה וסידור.
"היו אלה ימים גדולים של נחמה ותקווה בינינו", כתב סבא. "אחרי פרידה של יותר משלוש שנים מבננו היחיד, היא מסרה לי תמונה שלו ומכתבים בכתב ידו".
המסע כמעט הרג את גרטרוד. היא לקתה בדלקת ריאות קשה ואושפזה בבית החולים בצ'רנוביץ. רק ניתוח ניסיוני, שכלל כריתת אחת מריאותיה והסטת הלב ממקומו, הציל את חייה.
הנחמה היחידה של חיים מאיר וגרטרוד לאורך כל השנים היתה קשר המכתבים עם המשפחה הארץ. תחת עינה הבולשת של הצנזורה הסובייטית, בכתב סתרים שרק הם הבינו, עדכנו אבי ודודיו בישראל את סבתי על הקורות אותם, ולהפך. פה ושם היה עולה לארץ מישהו מצ'רנוביץ עם עדכון קצת יותר מפורט, או עם סימני הקוד לפענוח המכתבים הבאים.
ב־1951 השתחרר סבי מסיביר, אך על פי גזר הדין, נאלצו בני הזוג לעבור לצ'ריינגוב. למרות שזה עתה שוחרר ממאסר, חידש סבי מייד את פעילותו היהודית. בתום שנתיים נוספות שבו בני הזוג לצ'רנוביץ.
נאמן ליהדותו, סבא שוב השתלב בחיים החשאיים שניהלה הקהילה החרדית הזעירה. מתחת לאפם של השלטונות השתתף בתפילות ובבריתות, בסדרי פסח ובבניית המקווה בבית הכנסת.
הוא גם החל לתת שיעורים בחשאי לילד בשם
בן ציון וישצקי, חסיד חב"ד, שאביו היה כלוא בשל פעילות יהודית. במפגש הראשון בין השניים זלגו דמעות מעיניו של סבא. "לא האמנתי שעוד אזכה לראות ילד יהודי לומד דף גמרא", אמר לנער. שש שנים היו וישצקי, אחיו וחבריו מגיעים לשיעור הגמרא אצל סבא. אם הסובייטים ידעו, הרי הם בחרו להתעלם.
בשלהי העשור החמישי לחייהם, כשהם כלואים מאחורי חומת הברזל הסובייטית, מנותקים מבנם היחיד שאותו לא ראו יותר מעשור, מורחקים ממשפחתם המורחבת ורצוצים משכול, מתלאות השואה וממרדף של השלטונות - סבא וסבתא רק רצו לעלות לארץ. אולם שלטונות בריה"מ דחו שוב ושוב את בקשתם לצאת מהמדינה ולהתאחד עם בנם בישראל.
מערכה מקבילה התנהלה מהארץ: אבי ודודיו פנו לכל מי שאפשר, בארץ ובעולם, בבקשות שחרור והיתר עלייה. "זה הפך להיות נוהל קבוע", מספר אבא. "בכל פעם שנדחתה בקשה אחת, היינו מתחילים בתהליך ההגשה של הבקשה הבאה".
ככל שחלף הזמן, כך גדלה המעורבות מבחוץ. הנשיא דאז, יצחק בן צבי, התערב, וכך גם אלינור רוזוולט, רעייתו של נשיא ארה"ב לשעבר וסמל של מאבק למען זכויות האדם. אבל לסובייטים זה לא הזיז.
לשיא הגיעו הדברים כשיום בהיר אחד נלקח סבי שוב לחקירה במרתפי הקג"ב. "אנחנו יודעים על כל מה שאתה עושה", הטיח בו החוקר. "אם תמשיך בכך, תגיע שוב לסיביר, והפעם כבר לא תחזיק מעמד. אין טעם שתגישו עוד בקשות יציאה. מכאן לא תצאו בחיים, ואת הבן שלכם לא תראו". סבתי עברה חקירה מקבילה.
השניים שבו לביתם, מרוסקים. "העולם היה חשוך בשבילנו", כתב סבא בספרו. "היינו מזועזעים עד עומק נפשנו. 22 שנים חיכינו לעלות לארץ ישראל, מהן 17 שנה שלא ראינו את ילדנו היחיד".
מיואשים מהאפשרות שיפגשו שוב בבנם, שלחו סבי וסבתי לאבי, בדרך לא דרך, הקלטה של עצמם. לראשונה דיברו אליו בקולם. את ההקלטה המצמררת, עם ציטוטים רבים מהמקורות, גילינו אחרי שנים רבות. הם דורשים בשלומו של אבי, מספרים שהם חושבים עליו ללא הפסקה ומבקשים שימשיך בדרך התורה.
אבא והדודים שמעו את ההקלטה, והיה ברור להם שחיים מאיר וגרטרוד איבדו את התקווה לצאת מבריה"מ. ההתכתבות איתם נמשכה, אבל אבא החליט, בצערו, להתקדם במסלול חייו.
ודווקא אז, בקיץ 1961, כשנראה היה שהכל אבוד, ובדיוק ביום ההולדת של אבי, הוא קיבל מברק ובו ארבע מילים: "קיבלנו היתר לעלות ארצה!!!" כך, ללא התראה מוקדמת וללא סיבה ידועה, הסובייטים החליטו לשחרר את הוריו. הלא ייאמן קרה.
השמועה על האיחוד הצפוי בין אבי להוריו היכתה גלים בקרב כל מי שהכיר את סיפור חייו ואת גלגולי החיים של הוריו. "אלה היו ימים של אופוריה", מספר אבא.
בחג שמיני עצרת של תשכ"ב, 1961, חצו חיים מאיר וגרטרוד את הגבול להונגריה, ומשם לאוסטריה. שגריר ישראל בווינה דאז אירח אותם באופן אישי ודאג לכל מחסורם. למחרת, כבר 19 שנים אחרי שנפרדו מבנם מיכאל, כשהיה רק בן 5, הם פגשו אותו שוב, הפעם בתל אביב.
סבי וסבתי הגיעו לישראל בסתיו של אותה שנה. הם התגוררו בירושלים וזכו לעוד שנים רבות של עשייה ונחת. סבי הקדיש את חייו החדשים למען יהודי בריה"מ. הוא הקים קרן בינלאומית שפעלה עשרות שנים ושיגרה אלפי חבילות מזון וסיוע לחבריו שנותרו בצ'רנוביץ, וגם לערים אחרות בבריה"מ של אז.
סבתי חזרה לעסוק בתחום החינוך בציבור החרדי. היא עמדה בראש "בית לפליטות", מוסד לנערות שעזבו את בתיהן, וחידשה את שיעורי התורה השבועיים שהיתה מעבירה לפני המלחמה. ביתם היה מלא אורחים ובנות מאומצות מבריה"מ כעניין שבשגרה. הם ראו מאבא שלי חמישה נכדים, ואף זכו להחזיק שני נינים.
מיום בואו לארץ ניבא סבא שבריה"מ, "המיוסדת על שקר", כדבריו, תקרוס. הוא זכה לראות זאת בטרם נפטר, בחנוכה 1991. לאחר מותו אמרה לנו סבתי: "סיימתי את תפקידי בעולם", וחצי שנה אחריו עלתה למרומים.
אבי, הילד מיכאל כהנא, צמח להיות פקיד בכיר במשרד האוצר. הוא ואמי נמנו עם מייסדי היישוב בית אל, וכיום חובקים נכדים ונינים.
את כל זה חשבתי לספר בקצה המטוס לרב אורנשטיין, שחסך לי 70 יורו. רציתי לומר לו שביקרתי עם אשתי וילדיי בצ'רנוביץ, בבית שבו נולד אבי, במרתף שבו התחבא מההפצצות, בגטו יאמפיל, באזור קבורתה של אחותו, בתחנת הרכבת שממנה נפרד מאמו, בבית הקהילה היהודית שממנו פעל סבי בטרם נעצר, ובבית הכנסת, שבו המשיך סבא את פעילותו היהודית בצ'רנוביץ לאחר שובו מסיביר.
אבל, למרבה התדהמה, לא צריך היה לספר לו דבר מזה. "אני יודע מי היה סבא שלך", אמר אורנשטיין. "שמעתי עליו רבות. לאבא של אשתי קוראים בן ציון וישצקי. סבא שלך לימד אותו תורה בצ'רנוביץ כשחזר מסיביר. חמי לא מפסיק לדבר עליו כל השנים".
