ברשותכם, סיפור קצר שקשור רק בעקיפין לקובץ הסיפורים "חלמתי לך" של ג'ורג' שפירו.
ישבתי לפני כמה שנים בדיון מלומד ביותר במוסד שתייה בבודפשט - העיר שבה מתרחשת מרבית העלילה הפרומה משהו של הקובץ. מישהו הזכיר את הסטטיסטיקה, שלפיה הונגריה היא בירת ההתאבדויות של העולם. הנתונים כוללים גם את הארכיטקט שבנה את הגשר שלמרגלות המבצר, וששכח לשים לשונות בפיות אריות האבן המפארים את הגשר. אפילו מהגשר של הארכיטקט האובדני - אנשים מתאבדים.
זו, אם כן, האנומליה של בודפשט: בין הדר הבניינים, יופייה של הדנובה ובתי הקפה, המוסיקה והמתירנות המינית - שוכן ומשגשג לו הדיכאון. כאילו מישהו הטיל מס גולגולת על האופטימיות. "הונגריה כבר לא ראשונה, היא רק במקום החמישי", ענה מישהו אחר באותה שיחה, ושלישי הוסיף: "כן, הכל כבר לא מה שהיה פעם". זו אכן המלצתי האחת למי שמתכוון לקרוא את מסכת הדיכאון המבריקה של שפירו: פסימיזם הונגרי יש לצרוך במידה ולתבלו בכמות יפה של אירוניה. מנה הגונה של אלכוהול עשויה בהחלט לתרום.
יש דמיון אחד מעניין בין הונגריה לישראל, והוא טמון בתשוקה של המפלגות הפוליטיות להשפיע על המורים להיסטוריה. כך, חיים להם דורות של הונגרים עם היסטוריה שאין בה כמעט קשר סיבתי רציף. המעצמות סתם קרעו מהונגריה את אדמותיה ב־1919, והנאציזם במפתיע דפק בדלת. ואז, מעשה שטן, פלשו הסובייטים ב־1956. שפירו - כמי שההיסטוריה האישית שלו ומקורותיה קשורים לתקופה זו - יוצר ביוגרפיה מסיפורים נקודתיים, שלרובם יש קשר לטרגדיות של ארצו. אם חסרות טרגדיות, תמיד יש כמה שאפשר להשאיל מן הבלקן.
וכך שזורה כל תקופה בחייו של גיבור הסיפורים, שהוא שפירו עצמו, כאני המספר של הרומן, באיזו טרגדיה כללית אחרת. למשל, בחוסר ההתחשבות מצד ילד להיוולד בדיוק ב־1946, דווקא כשיש מחסור פיזי ומצוקה נפשית; או בקשיי ההתבגרות המינית ששזורים בביורוקרטיה
הקפקאית שהשתלטה על הונגריה (כשאהובתו של שפירו נוטשת אותו לנגד עיניו - המשבר הנפשי מתואר כחלק מהמתח בין התרבות הרוסית להונגרית תחת העול הקומוניסטי); או בביקור של שפירו עם אביו במשחק כדורגל, סמוך למותו של האב, ביקור שמתובל בתיאור גרוטסקי של אמנות וספורט.
הספר של שפירו מרתק כי הוא חסר ניגודים באופן מובהק. הרשעות הביורוקרטית והשקרים הקטנים שצצים אצל דמויות רבות בתקופות שונות זהים לגמרי: האחות הסיעודית, המוכס האיטלקי, הפקיד הקומוניסטי והמהגר הנוכל בלונדון. הקשיים שבחיים לנוכח תיאטרון השקרים הקומוניסטי אינם שונים במיוחד מקשיי ההסתגלות לקפיטליזם שבא לאחריו. את הזקנים שמחזירים את מכשירי הטלפון שלהם לחברת הטלפונים, כי לא יוכלו לעמוד בתשלומים, מדמה שפירו לאותם אנשים שאספו משקפיים באושוויץ. לשיטתו, הדיקטטורה מתגלמת לא ברודן רצחני אלא בנפש הפקיד.
בקריאה בשפירו מתבהר כי אם יש משהו מורכב יותר מ"קומפלקס" הונגרי, זהו "קומפלקס" יהודי־הונגרי. המחבר מציג את עצמו בפתיח למהדורה העברית של הספר כבן למשפחה מזרח־אירופית "שלעיתים תויגה כיהודית". זהו רמז לפריבילגיה הגדולה שממנה נהנים יהודי הונגריה: הם אינם צריכים להעניק משמעות או הגדרה פרטית ליהדותם, אלא פשוט מתויגים כך על ידי הסביבה.
בהונגריה תמצאו אנשים שלא מבחינים בין יום כיפור לט"ו בשבט, אבל בקיאים במפתיע בחוקים המגדירים מיהו יהודי. דוגמה לכך אפשר לראות באותו פוליטיקאי אנטישמי שלאחרונה גילה כי הוא יהודי, כיוון שסבתו מצד אמו היתה יהודייה. אותו האיש לא חשב לטעון לרגע "איני מרגיש יהודי, אני בכלל אנטישמי", אלא קיבל בהכנעה את גורלו.
המאבק בתיוג הוא חלק מחיי רבים במדינה. שפירו מתאר זאת בזיכרון פשוט. בזמן מהפכת 1956, ביום חג המתים (הגירסה ההונגרית האופטימית לליל כל הקדושים הנוצרי), משפחתו הניחה נרות על החלון, כי היו במורדים כאלו שסגרו חשבון עם היהודים על הפלישה הסובייטית. בספר שפירו תוהה אם משפחתו פחדנית. תשובה לכך אין, אבל שפירו המום לנוכח הקלות שבה הסתגלה משפחתו למצב. זו היתה הכרה בכך שהשנים 1956-1945 הן לא השנים שאחרי הצרות, אלא רק הפוגה ביניהן. "אמי וסבתי פעלו בזריזות וביעילות, ללא כל סממן של היסטריה, כאילו אלה החיים שהן בקיאות בהם באמת", הוא כותב.
החיפוש אחר ההשלמה עם הזהות יביא את שפירו, בשלב מסוים בחייו, אל הכותל המערבי. זה קורה ב־2006 - כמעט 20 שנים לאחר המהדורה הראשונה של הספר. במהדורה המעודכנת בחר שפירו להוסיף כ־20 סיפורים נוספים (שלא ברור מדוע לא תורגמו במהדורה הנוכחית). כך או כך, בכותל הוא מצא שמפרידים נשים מילדות וקבוצות המאמינות באלוהים מקבוצות אחרות - שמזוהות בעזרת כובעים שונים. הוא גם ראה לא מעט אלימות בירושלים. שוב, כל שמץ של רוחניות נגרס אצלו ברוע ובביורוקרטיה.
בסופו של דבר, ג'ורג' שפירו מוצא קיום יהודי אמיתי יותר מהכותל המערבי. הוא מוצא אותו בסבו החייט, שלא דיבר יידיש, אלא לימד את ילדיו צרפתית וגרמנית ואנגלית והחזיק בשם הונגרי. הסב עבד כל חייו כדי להעניק לילדיו חינוך מעולה, ובנו קצת התבייש בו כי היה בורגני. ¬
חלמתי לך / ג'ורג' שפירו
מהונגרית: דוד טרבאי; עם עובד, 218 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו