הקצין הבריטי שסייע ליישוב היהודי

לואיס וילנד אנדריוס, מושל הגליל, נרצח בדרכו לתפילת הערב של יום ראשון בכנסייה האנגליקנית בנצרת, ב־26 בספטמבר 1937. ארבעה אקדוחנים ירו בו תשעה כדורים ואנדריוס מת מייד. הוא היה ידידם המובהק של היהודים, ואחרי מותו הם ספדו לו כאילו היה אחד משלהם. הערבים, לעומת זאת, התקשו להתאבל עליו. הוועד הערבי אמנם פירסם הודעת צער רשמית, אבל בעכו רקדו על הגגות, והשופט אנואר נוסייבה סבר שאנדריוס שנא ערבים. הוא העיר בסרקסטיות כי "אנדריוס מצא את אלוקיו בעת שחיפש אותו". 

רוצחיו היו כמה מתלמידי שייח' עז א־דין אל־קסאם, גיבורם הלאומי של הפלשתינים שעד היום מעניק השראה לחוליות הרצח של חמאס. מנקודת מבטם, מושל הגליל לא היה מטרה מזדמנת או מקרית אלא מטרת איכות, וחיסולו היה סוג של סיכול ממוקד למי שהושיט סיוע ממשי למדינת היהודים שבדרך; "סוף ראוי" לאיש שהפך ידיד היהודים, שנים רבות לפני ש"הידיד" היותר מפורסם של היהודים באותה תקופה - צ'ארלס אורד וינגייט - זכה בתואר. 

*   *   *

ערב הרצח, זוכר עדיין יוסף שטראוס בן ה־93 מבית זרע, הספיק אנדריוס להשתתף בחגיגת העשור של הקיבוץ ולהשתעשע עם הפעוטות במקום. שעות אחדות לפני מותו ביום הולדתו ה־41 הוא עיין במברקי ברכה ואיחולי מזל טוב מראשי היישוב היהודי בארץ ומרעייתו ומילדיו שבאנגליה, ואז הרים כוסית לחייו, שתמו באותו יום.

בשעה 17:45 הוא נורה למוות בסמטה צרה, הסמוכה לבניין הדואר, לא הרחק ממלון קזנובה, כשהיה בדרכו לתפילה בכנסייה. עימו נפצע קשה מאוד גם השוטר מאקיאן, שכעבור זמן קצר מת מפצעיו. סגנו של אנדריוס, פירי גורדון, ניצל בנס, לאחר שמעד והחליק. הרוצחים נמלטו. אנגליה היתה אחוזת צער ותדהמה. הבריטים ראו ברצח הפרת הסכם בלתי כתוב עם הערבים, שלפיו לא פוגעים בפקידי השלטון. 

האבל ביישוב היהודי אחרי מותו היה מאורגן אבל גם עממי מאוד. עד כדי כך עממי, שלמחרת הרצח, שבו חל חג שמחת תורה, היום שבו הובא אנדריוס למנוחת עולמים, הפסיקו מתפללים בבתי כנסת בצפון את ריקודי ההקפות, כדי לצאת לדרכים ולהצדיע למושל הבריטי בדרכו האחרונה מהצפון לירושלים. אלפי תושבים עמדו לצד הדרך בין נצרת לעפולה, שם עבר ארונו. בעבור רבים מהם, בעיקר באזור הגליל, עפולה וצפת, אנדריוס היה כמעט כמו בן משפחה.

בנתניה בוטלו נשפי ריקודים ומופעים, ובמוסדות החינוך התקיימו אירועי אבל לזכרו. לצד הדגלים הבריטיים שהורדו לחצי התורן, הונף במעמד ההלוויה גם דגל כחול־לבן עטור שחורים. ראשי היישוב, החל ביצחק בן־צבי וראשי הוועד הלאומי ועד אחרון נציגי היישובים, באו לבית העלמין בהר ציון בירושלים, כדי ללוות את אנדריוס בדרכו האחרונה.

בזיכרונותיהם מתארים ראשי היישוב את יום הירצחו של אנדריוס כיום שחור בעבורם. חלקם מעידים שבכו. הם אינם חוסכים במילים כדי לתאר את תרומתו למימוש הרעיון הציוני, אבל 76 שנה לאחר הירצחו, אנדריוס ופועלו למען היישוב - נשכחו.

בניגוד לווינגייט עטור ההילה הצבאית ועתיר הכריזמה, שעזר ליישוב בהקמת הכוח הצבאי שלו וייסד את פלוגות הלילה המפורסמות, אנדריוס הפך לשורה בספרי ההיסטוריה, וכמעט שנעלם ממנה. 

האיש שהושיט ליישוב עזרה פרוזאית, נטולת ניצוצות והילה אך חשובה מאין כמוה, אינו זכור וכמעט אינו מונצח היום. אנדריוס סייע ליישוב בהקמתם של עשרות יישובים, ובהם יישובי חומה ומגדל. הוא דאג להעביר לחזקת היהודים קרקעות בהיקף של עשרות אלפי דונמים, ועשרות יישובים שהוקמו באזור עמק החולה, עמק בית שאן ועמק חפר חייבים לו את עצם הקמתם.

אנדריוס גם סיפק ליישוב מטריית הגנה חיונית בדיוני ועדת פיל, ובמידה רבה היה אחראי לכך שלמורת רוחם של הערבים, הוועדה הזאת החליטה ביולי 1937 לחלק את ארץ ישראל המערבית למדינה יהודית ולמדינה ערבית.

פעמיים, ב־1922 בעכו, ומאוחר יותר בשנות ה־30, בירושלים, ניסו הערבים להתנקש בחייו וכשלו.

פעם התגלה מבעוד מועד אקדח שהוסתר עבור מתנקשים, מתחת למדרגות בית שבו לן בירושלים. בפעם אחרת היתה זו נערה נוצרייה אמיצה, שהצילה אותו מלינץ' שבדואים ניסו לבצע בו. חודשים אחדים לפני שנרצח, כשפרץ המרד הערבי הגדול (1939-1936), חש אנדריוס שחייו וחיי משפחתו בסכנה, ומיהר לשלוח את אשתו ושלושת בניו לאנגליה.

עם זאת, סירב לשנות את מנהגיו הקבועים, ובכלל זה לוותר על הביקור הקבוע ביום ראשון בכנסייה, שבשעריה נרצח.

להפריח את השממה

את שמו של אנדריוס שמעתי בפעם הראשונה בבית סבי, שלמה זלמן שרגאי, שהיה חבר הוועד הלאומי, הגוף ששימש מועצת "המדינה שבדרך". אחר כך, בגלגול מקרים מוזר, עשרות שנים מאוחר יותר, בעת שאספתי חומרים לספר על קבר רחל, הובאה לתשומת ליבי ידיעה מעורפלת מעט שפורסמה בעיתון "הבקר" לאחר הירצחו.

העיתון דיווח כיצד מנע אנדריוס ברגע האחרון פיצוץ של קבר רחל, שאנשי חיל ההנדסה הבריטי הצמידו אל קירותיו מטעני נפץ. מבנה הקבר עצמו היה סגור באותם ימים בשל תחילת המאורעות. החיילים הבריטים סברו בטעות שמדובר ב"סתם" מבנה, ושעליהם לפוצץ אותו - בהתאם לפקודה שקיבלו - יחד עם עוד בתים לאורך כביש ירושלים־חברון שמהם נורתה אש על הציר הזה.

אנדריוס הגיע למקום רגע לפני הפיצוץ ומנע את הדבר. מי שאישר את פרטי הידיעה היה העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני, שנפטר לפני כשנתיים. הוא גם שכתב אותה, אך נמנע מלחתום עליה. המקור שלו היה עובד בן עמי, לימים ראש עיריית נתניה, וידיד קרוב של אנדריוס. צפרוני הצליב את הפרטים עם גורמי צבא בריטיים. הם אישרו לו את נכונותם.

שנים לפני שהציל מחורבן את אחד משלושת המקומות הקדושים ביותר ליהודים בארץ ישראל, אנדריוס כבר היה ידיד קרוב של ראשי הסוכנות היהודית, יצחק בן־צבי, יוסף וייץ ומשה שרת, ובעיקר היה בן בית אצל אנשי היישובים בצפון הארץ. אנדריוס פעל בתקופה שבה היחסים בין שלטונות המנדט וראשי היישוב היהודי היו תקינים ורגועים יחסית. באותם ימים טרם התפרסם "הספר הלבן" בחתימת שר המושבות מקדונלד; העלייה עדיין לא הוגבלה וגם רכישת הקרקע על ידי יהודים, שאנדריוס סייע לה רבות, טרם נאסרה. בשש השנים האחרונות לחייו אנדריוס פעל תחת הנציב העליון הרביעי ארתור ווקופ, שנחשב להגון ואפילו ידידותי. ווקופ לא הפריע לאנדריוס לעזור ליהודים.

אנדריוס נולד ב־26 בספטמבר 1896 בסידני שבאוסטרליה. אבות אבותיו היגרו לשם מסקוטלנד. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, התגייס לצבא האוסטרלי וב־1917, בהיותו בן 21, הגיע לארץ ישראל עם הכוחות הבריטיים שהביסו את הטורקים. אט אט טיפס בסולם הדרגות והתפקידים. תחילה שימש מושל עכו, ואחר כך מושל צפת. הוא היה שופט וגם קצין מחוז בחיפה. ב־1925 הועבר לנצרת ומונה לממלא מקום מושל מחוז הצפון. מדי פעם היה "מושאל" לסייע למושלי מחוזות אחרים. 

אנדריוס סבר שעליו לתקשר עם יושבי הארץ בשפתם, ולכן למד עברית וערבית. הוא לקח ברצינות גם את הצהרת בלפור שתמכה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. פעם, סיפר לאגרונום עקיבא אטינגר, כי בניגוד לכמה מעמיתיו שמפקפקים ביכולתם של היהודים העירוניים להפוך לעם שעובד את אדמתו ושומר עליה, מניסיונו באוסטרליה - שם הפכו אנשי מסחר ופקידות ליד מלבורן לחקלאים ולעובדי אדמה - הדבר אפשרי בהחלט.

עובד בן עמי היה פעם עד לפרץ רגשות דתיים שגאה באנדריוס, בעת ששוחח עימו: "פעם דיברנו על הקמת המדינה היהודית", סיפר בן עמי, "ולפתע קם האיש ומתוך התרגשות והתעוררות מיוחדת אמר: אצלנו הנוצרים קיימת אמונה שהמשיח יבוא לגאול את האנושות רק כשתקום מדינה יהודית... ואני, שכל ימיי שאפתי להיות אחד המסייעים לתקומה זו של עם ישראל, בר מזל שזכיתי לכך".

ואכן היו לו לאנדריוס הזדמנויות לסייע למכביר והוא השתדל שלא להחמיצן. חני וולפסון, ילידת 1929, בתו של עובד בן עמי, המעלה עתה על הכתב את קורות אביה, מצאה כי אנדריוס פעל כדי לצרף לתחומי נתניה שטחי קרקע לאורך החוף ולהרחיבה בצד מזרח מרחוב דוד המלך ועד הים. השטחים הללו, שהיו בבעלות הממשלה, נמסרו ללא תמורה לתושבים היהודים. אנדריוס גם סייע לקדם עיסקת חילופי שטחים בין נתניה לשלטונות המנדט, שקידמה מאוד את פיתוח העיר.

וולפסון זוכרת את הבית שבנו לאנדריוס בנתניה, שלשם היה מגיע בסופי שבוע כדי לנפוש: "בחצר הבית היה סוס רכיבה ובהיעדרו של אנדריוס, השגיחו עליו... הוא היה מתארח אצלנו בבית. השטח שבין תל אביב לחדרה היה אז שממה, ואנדריוס מאוד התרגש מהמושבה שלפתע צמחה מתוך החולות ונשבה בקסם המעשה החלוצי".

עיתוני התקופה מדווחים כי אחרי שפעל להדברת המלריה ולייבוש השרון מביצות, ביקשה מועצת נתניה לקרוא על שמו את אחד הרחובות. אבל אנדריוס אמר לבן עמי כי הוא מעדיף שהדבר ייעשה "רק לאחר שיוכרז רשמית על הקמת המדינה העברית". אחרי הרצח קראו פרנסי נתניה רחוב על שמו, אף שהמדינה טרם הוקמה.

אחד משלנו

אף שהיהודים ראו בו בעל ברית, אנדריוס הקפיד להדגיש שהוא אינו פרו יהודי או פרו ערבי, אלא פרו המנדט הבריטי ואדם הגון. פרופ' מוטי גולני, חוקר התקופה, סבור שאנדריוס אכן היה נציג נאמן של הקולוניאליזם הבריטי, ולא עשה שום דבר ללא רשות הממונים עליו. "רוב יישובי חומה ומגדל הוקמו בצפון, בממלכתו של אנדריוס", מציין גולני, "ובאותה עת בריטניה סייעה למפעל הזה". גולני סבור כי אנדריוס "נרצח מכיוון שהיה אחראי מטעם השלטונות הבריטיים לפרויקט של חומה ומגדל וסייע לו".

חרף הדברים הללו אנשי היישוב ראו באנדריוס הרבה יותר ממבצע מדיניות. הוא מצידו לא טרח להפריך את התרשמותם. אברהם הרצפלד, איש העלייה השנייה שהתמסר להקמת יישובים והיה נוהג לסיים כל טקס עלייה על הקרקע בשירת "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה...", מעיד בכתביו כי היחסים בין יהושע חנקין, גואל אדמות העמק, לבין אנדריוס היו כה ידידותיים עד שבאחת הפגישות פנה חנקין לאנדריוס ואמר לו: "עכשיו תמסור לנציב העליון שלך שאני רוצה קרקע בבאר שבע". הצ'פחה החנקינית הזאת התרחשה אחרי שאנדריוס הסדיר בשם ממשלת המנדט מול חנקין, משה שרת וחבריהם את תעודת המסירה של כל אזור החולה לחברת הכשרת היישוב.

יוסף וייץ, מראשי קרן קיימת, מתאר ביומניו מערכת יחסים דומה שהובילה בין היתר לחרישת קרקעות בית שאן שנתפסו על ידי הערבים, ולפינוי אדמות הסחנה לטובת היהודים. דוד בן־גוריון תיעד ביומניו שיחות בינו לבין אנדריוס על שטחים בנגב ובערבה. בכל התיאורים הללו מצטייר אנדריוס כ"אחד משלנו", כאדם שאפשר להמתיק עימו סוד ולהגיע להבנות. אולי לכן כשהתעוררו סכסוכי דמים על קרקעות בין ערבים ליהודים, ונדרש מפשר, אנדריוס היה הבחירה הטבעית, לפחות של הצד היהודי.

המורה והעיתונאי יוצא גרמניה, חזקל צבי קלצל, היה עד לגישור מסוג זה באוהל ערבי לא הרחק מבית שאן, שבראשו ישב אנדריוס הסמכותי. אחד מאנשי בית יוסף הרג בירייה שודד בדואי, ורק כשאנדריוס הורה ליהודים לשלם לבדואים כופר, הצדדים כרתו ברית שלום. 

אנדריוס, שידע לפשר, ידע גם לאיים. בארכיון ההגנה בתל אביב שמורה עדות שמסר השוטר לוי נח, איש המשטרה הבריטית. נח הצטרף לאנדריוס ברבות מנסיעותיו בין היישובים היהודיים והערביים בצפון, ושמע כיצד הזהיר אנדריוס את המוכתרים הערבים בעמק בית שאן, שאם יעזו לתקוף את בית יוסף, הוא אישית ידאג "להשמיד את הכפרים הערביים". רק אז, מעיד לוי נח, "השתרר שקט בכל הסביבה".

אהרון אתקין, שנהרג שנה אחרי רצח אנדריוס יחד עם חיים שטורמן ודוד מוסינזון, בעת שמכוניתם עלתה על מוקש מדרום לבית שאן, התאבל על מותו של אנדריוס, "כהתאבל על ידיד נפש". בחוברת הנצחה לאתקין שהודפסה ב־1939 מתואר הקשר בין השניים במילים אלה: "ועתה אנדריוס מושל בעל סמכות מיוחדת... ואתקין מופיע לפניו כנציג שלושת הגושים נהלל, עפולה וחרוד בית שאן כלפי השלטונות. 

"לא יחסים רשמיים ביניהם, כי עובדים הם עבודה משותפת. אתקין יודע את כל הליכותיו ותנועותיו של אנדריוס, ויודע אנדריוס כי כל דבר שאתקין מביא אליו יש להחשיב ולהוציא לפועל".

"ישוב לנפוש בנתניה"

אנדריוס הופך אפוא לאיש סודו ואמונו של "היישוב" בענייני קרקעות. הוא מגיע ל"מעמד" זה אחרי שבמאורעות תר"פ כבר סייע למגיני חדרה לעמוד בפני התוקפים הערבים ובמאורעות תרפ"ט חש לחלץ מחדרה 20 משפחות יהודיות שהתגוררו בעיר והחיש כיתת צ'רקסים חמושים במקלע, כדי לפזר אספסוף בדואי שאיים לעשות שפטים בחברי בית אלפא (ספר ההגנה מרחיב בזכויותיו של אנדריוס באותם מאורעות). אנדריוס, עם זאת, מתרשל בשמירה על ביטחונו שלו.

עמנואל מור, שוטר יהודי במשטרה הבריטית שהשתתף בהדיפת אחת ההתקפות על איילת השחר, מתאר פגישה של נציגי יישובים עם אנדריוס בעקבות רצח יהודי חיפאי ליד טבעון של היום: "עקבות הרוצח הובילו לציפורי (ספוּ‏רִיֶ‏ה)", זכר מור, "והיהודים דרשו להטיל על ערביי הכפר קנס קיבוצי. אנדריוס שלף מכיסו פנקס ואמר: "אינכם צריכים לטרוח הרבה כדי לשכנע אותי לפעול נגד ציפורי. הרי לי אישית יש אינטרס בדבר", ואז החל מקריא מפנקסו ידיעה שקיבל, המדווחת לו שהוועד הערבי העליון הטיל על ערבי מציפורי לרצוח אותו, (את אנדריוס; נ"ש). אנדריוס הוסיף: "אבל אני חייב להיות הוגן. העקבות אמנם הובילו לציפורי, אבל הכנופיה הזאת לא היתה מאנשי המקום ולכן לא אטיל עליהם קנס".

אנדריוס גם תמך בהחלטה "פושרת" של ממשלת המנדט, אחרי שפרץ המרד הערבי הגדול, לעצור את מנהיגי המהומות, אך לא לפגוע בחברי הוועד הערבי העליון. הוא היה מודע לסכנה האורבת לו. למשה שרת סיפר שהוא נמצא במקום השני ברשימה השחורה של המיועדים לחיסול שהרכיבו אנשי המופתי. לידידו בן עמי הבטיח ש"אם יישאר בחיים אחרי שידכא את המהומות בגליל", ישוב לנפוש בנתניה. 

חודשים אחדים לפני מותו העיד אנדריוס לטובת היישוב היהודי ב"ועדת פיל", שמונתה כדי לברר את "גורמי היסוד של המהומות". הוועדה התכנסה ל־66 פגישות במלון פאלאס בירושלים. אנדריוס שכיהן באותה עת כקצין הפיתוח הממשלתי, פשט את בגדי החולין ואת הכאפייה והעקאל שעימם נהג להסתובב, לבש חליפת פראק והפריך את מיתוס "המנושלים" שבו השתמשו הערבים.

הוא דיווח ללורד פיל ולחבריו שלא נמצאו יותר מ־664 פלאחים שטענו, כי פעם היו אריסים על אדמות שנמכרו ליהודים, וכי 347 מהם יושבו על אדמות הממשלה בעוד שהשאר ויתרו על עזרה זו, לאחר שהסתדרו במקומות אחרים. מסקנות הוועדה, שהקצתה 17 אחוזים משטח הארץ למדינה יהודית, עוררו ויכוח קשה בארץ בין בן־גוריון וויצמן, שראו בהן צעד ראשון לקראת הקמתה המעשית של המדינה היהודית, לבין אישים כז'בוטינסקי וכאוסישקין, שדגלו בשלמות הארץ. לערבים, מכל מקום, המסקנות סיפקו הוכחה נוספת לצורך להיפטר מאנדריוס.

לאחר שנרצח פירסמו 50 היישובים היהודיים במחוז הגליל מודעת אבל גדולה על מותו של "ידיד עובדי האדמה, איש הצדק והיושר". הוועד הלאומי הודיע כי "בלוחות ההיסטוריה של הארץ והיישוב ייחרת שמו של אנדריוס בשורת הקדושים, אשר הקריבו את חייהם על שלום הארץ ובניינה".

מיתולוגיה אבודה

"ב־1:30 הגיעו הארונות לירושלים, מלווים משמר כבוד של שוטרים וצבא בריטי", נכתב ב"דבר" למחרת ההלוויה. "ארונו של אנדריוס היה עטוף דגלים בריטיים ואוסטריים. כל ראשי האדמיניסטרציה הבריטית והמוסדות הלאומיים באו להשתתף בלוויה... שהלכה עד הר ציון לבית הקברות הבריטי... הבישוף האנגליקני התפלל תפילת אשכבה וקרא פרק מתהילים, שהיה אהוב במיוחד על אנדריוס. לאחר שהורדו הארונות לקברים ירתה פלוגת צבא שלוש פעמים באוויר, נשמעה תרועת חצוצרה, הונחו הזרים והגולל על קורבנות הטרור הערבי נסתם".

אחרי הרצח פתחו הבריטים בגל מעצרים המוני, אסרו את המופתי אל־חוסייני ופיזרו והוציאו מחוץ לחוק את הוועד הערבי העליון ואת כל הוועדות הלאומיות.

גם המועצה המוסלמית העליונה פוזרה ורכושה הוחרם. מאות מנהיגים מוסלמים נעצרו. חמישה מהם גורשו לאיי סיישל באוקיינוס ההודי.

המופתי אל־חוסייני נמלט למסגד אל־אקצא, הקיף עצמו בעשרות טרוריסטים מזוינים ולבסוף הצליח להימלט, לחמוק מהארץ ולחבור להיטלר באירופה. המרד הערבי גאה. המטרות היו בריטים ויהודים.

אבל ב־1939, כשהסתיים המרד, הבריטים ביצעו תפנית במדיניותם, פירסמו את "הספר הלבן", הגבילו את העלייה, אסרו כמעט לחלוטין רכישת קרקעות ולמעשה נסוגו במידה רבה ממחויבותם המעשית להקמת מדינה יהודית. כל השאר הוא היסטוריה: מלחמת העולם השנייה, השואה, תנועת המרי המשותפת של ההגנה עם "ארגוני הפורשים", האצ"ל והלח"י, ולבסוף מלחמת העצמאות ולידתה של מדינת ישראל.

עד היום מגיע אל בית הקברות של הבישוף גובאט בהר ציון, על שפת מצוק המשקיף אל ים המלח, גנן שממשלת בריטניה משלמת את משכורתו, כדי לטפח את פרחי הנוי והשיחים סביב קברו של אנדריוס (וקברים אחרים של בריטים ששירתו בארץ), זכר לימים אחרים, נשכחים, ממש כמו אנדריוס ועזרתו הרבה ליישוב. רחוב בנתניה מנציח את שמו.

בית החולים שפעם תיכננו להקים בעיר על שם אנדריוס לא הוקם, וגם בעפולה כמעט לא נותר דבר מחורשת אנדריוס המיתולוגית, שנחשבה לאחד מסמליה של בירת העמק. אי שם חיים צאצאיו. ניסינו לאתר אחדים מהם באמצעות ההיסטוריונים של משרד החוץ הבריטי, אך ללא הצלחה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו