מעולם לא היה מצבו של הימין הישראלי טוב יותר - על הנייר. מעולם לא הייתה סכנה גדולה יותר לאובדן שלטון הימין, כמו במערכת הבחירות הרביעית שנגזרה עלינו.
על קו הזינוק מאתגרים את הליכוד ונתניהו לא אסכולת אוסלו שפשטה את הרגל, לא חסידי ההתנתקות ולא דורשי ההתכנסות. הוויכוח המדיני הסתיים. הציבור, וזה פשוט מדהים לראות את זה בסקרים, נמצא בימין. השמאל הפוליטי נגוז. זו הסיבה שגם מעולם לא הורגשה תקווה גדולה ומוחשית כל כך לאפשרות אמיתית לשינוי משילותי עמוק, לריסון המיוחל של העריצות המשפטית והפקידותית בישראל.
הביורוקרטיה הישראלית מעולם לא מצאה את עצמה במצב דומה של חוסר ישע מול כוח ההמון הרוצה, המאמין והדורש שינוי. הפקידות נושאת עיניה בתקווה לשמאל, לשווא. השמאל הישראלי התפרק מדרכו האידיאולוגית, הולכים ואוזלים הגנרלים חסרי הדעה שאפשר לשלוף ולמכור, וכוחם המוגבל של יפי הבלורית מעולם לא היה חשוף כל כך.
אבל הראש השמאלני ממציא לעצמו פטנטים. באין גנרל ובאין אידיאולוגיה, יש תמיד מכנה משותף פשוט, נמוך, אבל אפקטיבי: פורקן התסכול ופולחן השנאה. את הפנטזיה של מדינת כל אזרחיה ואת חלום המדינה הפלשתינית מחליפה בשנים האחרונות אידיאולוגיה ישנה-חדשה: רק לא נתניהו. היא תמיד הייתה שם, מתחת או מעל לפני השטח, אבל מעולם לא כעילת קיום מובהקת וכהצהרת זהות פוליטית. "רק לא ביבי" בשפת העם. זה קליט.
לאידיאולוגיה זו גויסו אבירי ימין כמו יעלון וליברמן, שאיבדו בדרך כל עניין בחזון המשילות והרפורמות המשפטיות; לאט-לאט הם גם מתרגלים ומרגילים לרעיון של הקמת ממשלה בתמיכת שוללי הציונות ומעודדי הטרור. יעלון אפילו הצביע נגד הסדרת ההתיישבות הצעירה ביו"ש.
פוליטיקת הפסילה האישית
רוחות הרק-לא-ביבי הצליחו אפוא לשטוף לא מעט אבירי ימין - מספיק כדי לבלום ממשלת ימין, אבל לא מספיק כדי להוציא את הליכוד מהמשחק ולהגשים לשמאל את חלומו הגדול: "תום עידן נתניהו". אבל הקורוזיה הזו יודעת להיכן להתפשט, והיא אוכלת בחלקים הולכים וגדולים בימין - לרבות דמויות שעל פניו דוגלות בהתיישבות, ובעיקר בהובלת רפורמות משילותיות ומשפטיות.
רוב העם תומך בימין, מאמין בצורך הדחוף בהובלת שינויים ותיקונים מול הרשות הפקידותית. הימין נהנה מעדיפות בכל סקר. על הנייר, אנחנו חיים את החלום. חלום קיבוע אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ריסון מערכת המשפט, הפרדת הרשויות. אך החלום הזה עלול בקרוב מאוד להתהפך לסיוט שכמותו לא ידענו, בשם ה"רק-לא-ביבי". השמאל הפסיד בקרב על דעת הקהל, אבל הוא ינצח במלחמה על עיצוב הפוליטיקה. האתוס המרכזי שלו, זה שסביבו נעה המערכת כולה, כבש עמדה אסטרטגית. הוא בדרך להפסד אלקטורלי-מפלגתי, אבל לניצחון מהותי.
האם פוליטיקת הפסילה האישית שמוביל גדעון סער בדרך לאיסוף קולותיהם של מאוכזבי השמאל תהיה הסיוט של הימין? ימים יגידו. הקו בין חלום לסיוט מעולם לא היה דקיק כל כך.