לאנה ויטי יש רק זיכרונות מעורפלים מסבא שלה, ווייצ'ך ריכלביץ'. הוא נפטר מסרטן ב־1964, כשהיא היתה בת 8. "כילדה קטנה אני זוכרת שהוא היה מאוד גבוה ומפחיד", היא מספרת בשיחת טלפון מביתה שבאנגליה. "בארוחות הוא היה מכה בסכין על השולחן ודורש מאיתנו להוריד את המרפקים. הוא בא ממשפחה טובה מאוד. סבתא שלי יאנינה, אשתו, לא היתה בעלת ייחוס מספיק עבור משפחתו. היא למדה באנגליה לפני מלחמת העולם השנייה, ולכן דיברה אנגלית טובה, שאפשרה להם להסתדר בבריטניה אחרי המלחמה. זה היה די נדיר לבחורה פולנייה באותה תקופה ללמוד באנגליה".
עניין אחד הטריד את אנה ברבות הימים. "בתעודת הפטירה של סבי צוין שהוא היה פקיד. כלומר, היה לו תפקיד צנוע באדמיניסטרציה הפולנית. עם זאת, הוא סיים את המלחמה כקצין בצבא פולין. משפחות רבות של קצינים פולנים, שהגיעו ללונדון לאחר המלחמה, רכשו בתים גדולים ומרווחים מהכספים שקיבלו. הם חיו בתנאים נוחים מאוד, ובניהם ובנותיהם הפכו לארכיטקטים, לרופאים ולמהנדסים.
"אבל לסבא ולסבתא שלי היה אורח חיים שונה. ראשית, הם שלחו את אמי לפנימייה, והיא שנאה את החיים שם. שנית, הם הוציאו את כל הכסף שקיבלו על שכירת מבנה גדול, שבו צעירים בודדים קיבלו מקלט ונהנו מאווירה משפחתית. הם סיימו את חייהם בדירה קטנה בשיכון ציבורי, והיו זקוקים בסוף חייהם לסיוע מהמדינה. מעולם לא הבנתי למה הם היו צריכים להתמודד עם קשיים כספיים, בעוד משפחות פולניות אחרות חיו בנוחות במערב לונדון".
בחודשים האחרונים החלה אנה לקבל תשובות לשאלותיה, כשגילתה את סיפור חייו המרתק של סבא שלה. ווייצ'ך ריכלביץ' כיהן כראש הקונסוליה של פולין באיסטנבול בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, ועכשיו נחשף לראשונה כי היה אחראי למבצע הצלתם של יהודים פולנים שנמלטו מפני הנאצים ומפני הסובייטים.
בתוקף תפקידו הנפיק ריכלביץ', תוך נטילת סיכון גדול, מאות מסמכים רשמיים כוזבים שאישרו כי פליטים יהודים, שהגיעו לטורקיה בדרך לא דרך וביקשו להגר למדינות אחרות, הם נוצרים. כך התאפשר למאות יהודים פולנים להגר לדרום אמריקה ולארץ ישראל. ככל הידוע, ריכלביץ' לא דרש כסף עבור שירותיו. אורח החיים שלו ושל אשתו לאחר המלחמה הוא ראיה לכך שבניגוד לאחרים, הוא לא התעשר מהצלת היהודים.
* * *
הפרשה הזו היא נדבך נוסף בחשיפת חלקם של דיפלומטים פולנים, שייצגו את ממשלתה הגולה של פולין, במאמץ להציל יהודים במלחמת העולם השנייה. ספק אם היתה נחשפת לולא נחישותו של בוב מט (66) - רופא יהודי מלוס אנג'לס וחבר לשעבר בוועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארה"ב - לגלות מי האיש שהציל את חייהם של אמו, סבו וקרובי משפחה נוספים.
"אמי, אלן, כתבה לפני כ־20 שנה תקציר של חייה לכבוד בר המצווה של אחייני, וסיפרה על הצלת משפחתה באיסטנבול", מספר בוב ל"שישבת". "היא רצתה שהנכדים שלה יבינו את השואה באופן אישי, דרך ניסיון החיים שלה. היא רק לא ידעה את זהותו של האיש שהנפיק למשפחה את הסרטיפיקטים על היותם נוצרים, כדי לקבל ויזות הגירה".
אלן מט נולדה בקרקוב ב־1922 בשם אדוארדה ואנג, ילדה יחידה להוריה, סימון ומירה. אביה היה בעל אדמות עשיר. באפריל 1939 החליט סימון לנסוע ליריד הבינלאומי בניו יורק עם אשתו ובתו. מירה בחרה להישאר בפולין.
לסימון היו קרובי משפחה בארה"ב, והוא ובתו שהו בביתם במשך כמה חודשים. סימון רכש בית דירות בברוקלין, וכך הפך באופן רשמי לבעל רכוש בארה"ב. בסוף אוגוסט, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, שבו השניים לפולין, מתוך הערכה שהצבא הפולני יצליח להדוף את הגרמנים.
כמה שבועות לאחר פרוץ המלחמה עברה המשפחה לדירה שהחזיקה בלבוב, שהיתה אז בשטח שנכבש בידי בריה"מ. אחר כך עברו סימון ואלן מפולין לאודסה. האם מירה נשארה עם חברים נוצרים בלבוב והיתה אמורה להצטרף מאוחר יותר לבעלה ולבתה, כשימצאו מקום מקלט.
עוד בלבוב החליטו האב ובתו לעבור לטורקיה. טורקיה שימשה ארץ מעבר עבור הפליטים היהודים מהאזורים הכבושים, אבל יישמה מדיניות אפליה רשמית נגד יהודים ומיעוטים לא מוסלמיים אחרים, ואפשרה רק ל־200 פליטים יהודים להישאר בשטחה בו זמנית. אשרות כניסה למדינה ניתנו רק לאנשים שהיו בעלי אשרה ליעד אחר.
בהגיעם לגבול טורקיה, הציגו סימון ואלן את הוויזות לארה"ב וטענו שפניהם לשם. למזלם, השוטר בביקורת הגבולות לא הבחין כי הוויזות חד־פעמיות ואישר את כניסתם לתקופה של שלושה חודשים. השניים הגיעו לאיסטנבול והחלו להתרוצץ בין קונסוליות זרות, בניסיון נואש להשיג לעצמם ולאם מירה ויזות לדרום אמריקה.
* * *
בספר הזיכרונות שכתבה תיארה אלן מט, אז בת 18, את שעבר עליה ועל אביה באיסטנבול. "הדאגה העיקרית של אבי היתה למצוא דרכים לעזוב את טורקיה ולהוציא את אמי מפולין. היינו בטוחים באיסטנבול, כמו אלפים אחרים, אבל לא היה לנו להיכן ללכת. למרות שבאופן אישי הייתי שמחה, חשתי בלחץ ובחרדה שהותירו את חותמם על האווירה סביבנו.
"העברנו את ימינו בהליכה מקונסוליה לקונסוליה, חיכינו בתורים אינסופיים כדי לקבל טפסים לבקשת ויזה או לדבר עם איזשהו פקיד, בלי לקבל עידוד כלשהו. נראה היה ששום מדינה לא רוצה להעניק לנו מקלט.
"ביקשנו ויזות כניסה למדינות שמעולם לא שמענו את שמן, והחלפנו מידע על אפשרויות הגירה עם כל הפליטים האחרים שפגשנו ב־HIAS (ארגון יהודי־אמריקני שסייע לפליטים יהודים; א"ב). אבא שלי דיבר רק פולנית, גרמנית ויידיש, ואילו אני דיברתי צרפתית די טוב והיה לי ידע מסוים באנגלית, וכך יכולתי לשמש מתורגמנית. הייתי מעורבת מאוד בכל מה שקרה".
"במקרה נתקלנו במר דאנייץ, בנו של בעל הבית שלנו בז'שוב. הוא היה עורך דין וסיפר לנו שממשלת ברזיל מחלקת 10,000 ויזות הגירה לאזרחים קתולים של פולין. הוא הוציא ויזות כאלו לו ולאשתו, שניהם קתולים.
"דאנייץ הציע שנשיג אישורי טבילה 'לכל מקרה', ושהוא ייקח אותנו לקונסוליה הפולנית כדי להשיג מסמכים נוספים על מצבנו. הקונסול הפולני באיסטנבול הוציא אינספור אישורים ליהודים פולנים שנלכדו בטורקיה. הוא אישר בשבועה שהם קתולים, והדבר היחיד שהם נזקקו להציג היה שם שנשמע פולני או ניטרלי.
"היינו 'היהודים הקתולים' הראשונים שביקשו ויזות לברזיל. חלק משגרת ההליך היה לעבור בדיקה רפואית על ידי רופא ברזילאי רשמי, שפשוט לא הצליח להבין מדוע אבא שלי ודודי פולק היו נימולים. אני הייתי המתורגמנית, ועברנו כמה רגעי מתח, שבהם פשוט העמדתי פנים שאיני מבינה מה הרופא שואל. בסוף יולי 1940 קיבלנו את הוויזות לברזיל".
במסמך שהנפיק הקונסול לסימון ואנג נכתב שהוא קתולי, ושלהוריו קראו יוזף ומריה - שמות הוריו של ישו. כך נכתב גם במסמכים שהונפקו לאשתו מירה ולבתו אלן, ולמשפחת אחיו, שהגיעה גם היא לאיסטנבול.
"לאחר שקיבלנו את האישורים שלנו, הבאנו לקונסוליה מכרים יהודים, והקונסול אישר שהם נוצרים", כותבת אלן מט. "כך אפשרנו להם להשיג ויזות לברזיל. האנשים הללו, בתורם, הביאו את החברים והמכרים שלהם לקבלת אישורים.
"מה גרם לקונסול הפולני לנהוג כפי שנהג? האם היה זה מעשה טוב פשוט, מעשה של הגינות? אני יודעת שהוא לא קיבל על כך כסף. החרטה היחידה שלי היא שאיני זוכרת את שמו, שכן הוא לבטח ראוי להיזכר ולקבל את הכבוד הראוי על הצלת חייהם של מאות יהודים".
אלן מט הלכה לעולמה ב־2013 בארה"ב, בגיל 91.
* * *
בינתיים אסרה בריה"מ את יציאתם של אזרחים מהמדינה, והוויזה שקיבלה מירה ואנג לברזיל לא סייעה לה. בעלה סימון ניסה תרגיל אחר: הוא הצליח להשיג לו ולאשתו מסמכי אזרחות לא חוקיים של ניקרגואה, כנראה לאחר תשלום נכבד לקונסול של ניקרגואה באיסטנבול. המסמכים המזויפים הועברו למוסקבה, אבל לא הועילו: למרות הלחץ שהפעיל סימון על השלטונות הסובייטיים לאפשר לאשתו לעזוב, הם עמדו בסירובם.
אחרי שלושה חודשים בטורקיה פגה אשרת השהייה שקיבלו סימון ובתו, והם נסעו לדמשק עם משפחתו של אחיו. משם עברו לבגדד, ואחר כך המשיכו למומבאי, שם התגוררו כמה חודשים. בגלל הרכוש שהיה לסימון בניו יורק, הם הצליחו להשיג אשרת כניסה לארה"ב. אחיו של סימון המשיך לשנחאי. סימון ובתו נסעו ליפן, שם עלו על אונייה לסיאטל. משם המשיכו ברכבת לניו יורק.
מירה ואנג לא הצליחה לצאת מלבוב. העיר נכבשה בידי הנאצים בקיץ 1941, ומירה נשלחה לאושוויץ ונרצחה שם.
"אמא שלי תמיד הסתקרנה לדעת מי היה האיש שנתן להם את התעודות המזויפות שהצילו את חייה ואת חיי סבי", אומר בוב מט. "אבל למיטב ידיעתי, היא לא עשתה דבר כדי לגלות זאת. היא ואבא שלי, שנמלט מווינה לבריטניה ב־1939, מעולם לא הרשו לאיש לקרוא להם ניצולי שואה, כי הם לא היו במחנות. אבל כבני עשרה הם חויבו לעזוב את ארצם ובתיהם."אני גדלתי בניו ג'רזי, וכנער, בתחילת שנות ה־70, הייתי פעיל למען שחרורם של יהודי בריה"מ. אחד הפעילים בתנועת הנוער שלי היה מייקל אורן, לימים שגריר ישראל בארה"ב. מאוחר יותר מוניתי ליו"ר התנועה למען יהודי בריה"מ, שנקראת היום 'הקואליציה הלאומית לתמיכה ביהדות אירו־אסיה'. הפכתי לחבר בוועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארה"ב.
"ב־2015 הגעתי, דרך קשריי עם מוזיאון השואה בלוס אנג'לס, לקונסול הכללי של פולין באל.איי. הוא חיבר אותי לשגריר פולין החדש בטורקיה, יאקוב קומוך, שהבטיח למצוא את שמו של הקונסול שחתם על המסמכים".
קומוך כיהן בעבר כשגריר פולין בשווייץ וחשף פרשה של הצלת יהודים בשואה על ידי עובדי השגרירות והקונסוליה של פולין בברן. בעקבות החשיפה העניק יד ושם תואר חסיד אומות העולם לקונסול הפולני בברן בתקופת המלחמה, קונסטנטי רוקיצקי, ועדיין נשקלת הכרה בשגריר אלכסנדר לאדוש, על חלקו במבצע הנפקת הדרכונים הדרום־אמריקניים המזויפים, שהצילו את חייהם של מאות יהודים.
* * *
קומוך ביקש מאחד מעובדיו לבדוק בארכיון משרד החוץ בוורשה את המידע שהעביר בוב מט. בארכיון אותרו מאות מסמכים דומים בתוכנם מהשנים 1942-1940, רובם בצרפתית - השפה הדיפלומטית של אותה עת, וחלקם בטורקית ובפולנית, שמאשרים את היקף מבצע ההצלה ואת מורכבותו. בין השאר, נמצאו שם אישורים שניתנו לאנשים בעלי שמות יהודיים ברורים על שייכותם לכנסייה הקתולית; על לא מעט מהמסמכים מופיע היעד "פלשתינה".
כך התברר שהקונסוליה הפולנית באיסטנבול הנפיקה "תעודות נצרות" פיקטיביות ליהודים לא רק כדי שיוכלו להתגבר על קשיי ההגירה לדרום אמריקה, אלא גם כדי לעקוף את הגבלות העלייה שהטילו רשויות המנדט הבריטי על יהודים. המסמכים הפיקטיביים שימשו גם תעודות יושר: נכללו בהם המלצות שלפיהן מדובר באנשים ישרים וידועים לקונסוליה, בעלי מקצועות חשובים ובעלי הון.
מטין דלווי, חבר הקהילה היהודית באיסטנבול, שכתב ספרים על ההיסטוריה המודרנית של הקהילה עתיקת היומין, התוודע לסיפור המופלא של הקונסול הפולני לפני כארבעה חודשים. "השגריר החדש של פולין בטורקיה, יאקוב קומוך, סיפר לנו על כך. בעקבות השיחה איתו ביצעתי תחקיר קטן, ויד ושם אישרו את האפשרות שהסיפור נכון. הם עדיין לא העניקו תואר של חסיד אומות העולם לקונסול הפולני באיסטנבול. אני מקווה לקבל בקרוב פרטים נוספים על הפרשה".
בפני הפליטים היהודים, שהשיגו מהבריטים אשרות הגירה לפלשתינה, כיהודים או כנוצרים, עמדו בחודשים הראשונים למלחמה שלושה מסלולים אפשריים לנסוע מטורקיה לארץ ישראל: ברכבת מאיסטנבול לטריפולי שבלבנון, ומשם במכונית לחיפה; ברכבת מאיסטנבול לחאלב שבסוריה, ומשם במכונית לחיפה; או בדרך הים, באונייה מעיר הנמל הטורקית מרסין. מדי שבוע הפליגו ממרסין שתי אוניות בקו לחיפה.
כדי להיכנס לשטח טורקיה כתחנת מעבר לארץ ישראל, היו הפליטים צריכים להציג אשרות מעבר לסוריה וללבנון ואשרת כניסה לארץ ישראל, וכן אישור כי ברשותם סכום כסף השווה ל־300 לירות טורקיות דאז. מייד עם כיבוש צרפת בידי גרמניה, ביוני 1940, חדלו הרשויות הצרפתיות, ששלטו בסוריה ובלבנון, מהענקת אשרות מעבר לארץ ישראל דרך סוריה ולבנון.
בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, היתה בעלת ברית ראשונה במעלה של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, ולכן היה חשוב לפולנים להתחשב בה ולתאם איתה כל מהלך. ב־2 ביולי 1940 דיווח קונסול פולין בביירות, קארל באדר, לקונסוליה הפולנית באיסטנבול, כי צרפת מונעת את מעברם של יהודים מטורקיה לסוריה, בדרכם לארץ ישראל. הוא ציין כי הבריטים ניסו לשכנע את הצרפתים לאפשר ליהודים לעבור כפליטים פולנים, אך ללא הצלחה. לדבריו, הצרפתים מערימים קשיים דומים גם על אנשי צבא פולנים.
כעבור שבועיים שלח הקונסול הפולני באיסטנבול, ריכלביץ', הודעה לקונסול הפולני בביירות: "בזמן האחרון הקונסוליה הצרפתית באיסטנבול הפסיקה לחלוטין להנפיק אשרות מעבר לפלשתינה דרך סוריה. זה גרם למצב קשה באיסטנבול. יש כאן כ־100 פולנים אנשי צבא לשעבר, ומספר גדול עוד יותר של מהגרים אזרחיים, רובם יהודים, בעלי סרטיפיקטים לפלשתינה. בגלל עמדת הצרפתים, כולם חייבים להישאר באיסטנבול, תחת איום של גירוש מטורקיה.
"הקונסול מתבקש לפנות לרשויות הצרפתיות בסוריה ולקבל אישור למעבר אזרחים פולנים לפלשתינה דרך סוריה. המשרד שלי מתחייב שאיש מהם לא יישאר בסוריה. כדי להמחיש טוב יותר את הקשיים שנובעים מעמדת צרפת, אני מיידע שגם השליח הדיפלומטי שלנו, שעובר עם דואר דיפלומטי לפלשתינה, לא קיבל אשרת מעבר".
במברק מ־13 באוגוסט 1940 מדווח קונסול פולין בתל אביב, הנריק רוזמרין - עורך דין יהודי, עיתונאי, פוליטיקאי ופעיל ציוני נלהב - לעמיתו ריכלביץ' על הגעתו הצפויה של חיים ברלס, נציג ועד ההצלה, לטורקיה. "הוא בא כדי לפתור עניינים הקשורים גם ליהודים פולנים. נא לסייע לו בעבודתו".
מסמך מ־1942, שנשלח משגריר פולין באנקרה לממשלה הגולה בלונדון, מצטט דו"ח שקובע כי בין השנים 1939 ל־1942 הגיעו מטורקיה לארץ ישראל יותר מ־5,000 פליטים פולנים, ובהם לא יהודים. "למיטב ידיעתנו, כל מי שקיבל את המסמכים שהנפיק הקונסול ריכלביץ' ניצל", אומר השגריר קומוך. "הוא לקח על עצמו סיכון גדול, כי מדובר היה בזיוף מסמכים. אנחנו יודעים ש־4,400 פליטים יהודים עברו מטורקיה לפלשתינה ב־1941 בלבד.
"היתה גם קבוצה קטנה של פליטים ללא אשרות כניסה, שהועברה למרמריס ולבודרום שבטורקיה, ומשם לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי, בספינות קטנות. הקונסול הכללי הפולני בירושלים כתב לקונסול באיסטנבול שחלק מהאנשים 'שכחו' את הדרכונים שלהם אצלו באיסטנבול. כך הבנו שחלק מהאנשים שקיבלו את אישורי הנצרות הפיקטיביים הגיעו לפלשתינה. לא ברור אם השגריר הפולני בטורקיה דאז, מיכאל סוקולנייצקי, היה מעורב במבצע. אבל היו חילופי מכתבים בין הקונסוליה לחיים ברלס".
* * *
ווייצ'ך ריכלביץ' נולד ב־1903, באזור שנכלל היום בשטח בלארוס. כשהחלה מלחמת האזרחים ברוסיה, לאחר מהפכת אוקטובר ועליית הבולשביקים לשלטון, הוא עבר עם משפחתו ללטביה, שם שהה עד 1919. כשהבולשביקים תקפו גם שם, נמלט לוורשה, ובגיל 16 הצטרף לצבא הפולני והשתתף בשלב הראשון של המלחמה הפולנית־רוסית. ב־1920 עבר לווילנה והתחיל להתכונן לבחינות הבגרות, שאותן עבר באוקטובר 1923. הוא נרשם לאוניברסיטה הטכנית בווילנה ולמד הנדסת מים.
מינויו כנספח לקונסול הכללי של פולין באיסטנבול, ב־1936, היה קשור כנראה לשירותו במודיעין הצבאי הפולני. הערפל סביב קורות חייו בשנים שלאחר לימודיו באוניברסיטה מאושש סברה זו. ב־1937 הוא מונה לעמוד בראש הקונסוליה, אם כי לא מונה רשמית כקונסול הכללי. הוא מילא את התפקיד עד 1941, כשהחליט לשוב ולהתגייס לשורות הצבא הפולני, והפליג מנמל מרסין לארץ ישראל בשליחות צבא פולין.
נכדתו, אנה ויטי, לא יודעת מה הניע אותו לחזור לצבא, ומה בדיוק עשה בארץ ישראל. "המשפחה נהגה לומר שהוא פשוט נגרר תמיד אחרי סבתא שלי, והיא היתה מנהלת בבית הספר בעין כרם בפלשתינה".
ב־1946, לאחר שהות קצרה בווינה, שבמהלכה טיפל בפליטים פולנים, עבר ריכלביץ' עם אשתו ללונדון, שם חי עד סוף ימיו. רבים מפקידי הממשלה הפולנית הגולה סירבו לחזור לפולין, שנפלה בידיהם של הקומוניסטים.
"לאחרונה גילינו שחפצים אישיים ומסמכים של סבא וסבתא שלי נמצאים בידי בן של חברה של סבתי, המתגורר בטקסס. בין השאר, יש לו את ספר האורחים של סבי מהקונסוליה באיסטנבול. החתימה הראשונה בו היא מ־7 במאי 1938. האורחים מתייחסים בעיקר לזמן הנפלא שהעבירו בחברת סבי וסבתי. לאחר תחילת המלחמה יש פחות חתימות, אבל הסגנון משתנה להוקרה עצומה.
"הנה אחת הדוגמאות: 'גברת ואדון יקרים, אנא האמינו לי, כסופר איני יודע מה לכתוב כשאני באמת מלא הודיה והתרגשות על טוב הלב של מישהו והאצילות הפשוטה מעבר ל: תודה רבה. תודה רבה. האל יברך אתכם. איסטנבול, 12 בספטמבר 1940, מריאן המאר".
המאר היה משורר, מחזאי, כותב קומדיות ופזמונאי יהודי, שנולד ב־1901 בלבוב, לחם במלחמת העצמאות אחרי מלחמת העולם הראשונה, עבר לוורשה ב־1924, עבד בקברטים שונים והתפרסם כאחד המבקרים החריפים ביותר של היטלר. זמן קצר לאחר הפלישה הגרמנית לפולין נמלט מוורשה, בידיעה שהגסטאפו מחפש אותו. הוא הגיע לרומניה, עבר משם לטורקיה והמשיך למזרח התיכון - לארץ ישראל או ללוב, שם התגייס לשרת בבריגדת הקלעים הקרפטית הפולנית. ב־1941 הגיע לבריטניה.
"מאוד התרגשתי לשמוע שסבא שלי עשה רבות בתקופת המלחמה", מודה ויטי. "הוא היה מעורב בזה רגשית, לא מתוך רצון להיות גיבור. כמשפחה, אנחנו ממשיכים לעבוד למען אלו הזקוקים לעזרה. הוריי ניהלו את בית הספר הפולני כאן במשך 30 שנה. אני מנהלת ארגון צדקה וקיבלתי אות הערכה ממלכת בריטניה על העבודה שעשיתי".
בוב מט מקווה שבשלב כלשהו יוכל לפגוש את צאצאיו של ריכלביץ', ובהם אנה ויטי. "אסביר להם שהבעת ההוקרה היתה חשובה מאוד לאמי ואדגיש בפניהם, שאחד העקרונות החשובים ביותר, המשותפים ליהדות ולנצרות, הוא שכל אדם נברא בצלם האל. ברור לי שהקונסול הפולני באיסטנבול האמין גם הוא בעיקרון הזה. אביע בפניהם את תקוותי הגדולה שהם יראו בו דוגמה ומופת, ויעבירו את חשיבות הגבורה שלו, ואת מורשתו, גם לילדיהם".
* * *
מיד ושם נמסר: "התקבלה באחרונה פנייה בעניין הענקת אות חסיד אומות העולם לווייצ'ך ריכלביץ', והנושא נמצא בבדיקה. מדובר בבדיקת עובדות היסטוריות על פי המחקר, בבדיקות ארכיוניות לאיתור חומרים שיכולים לסייע, ועוד".
shishabat@israelhayom.co.il