הריקוד האחרון
למעלה מ-20 שנה שכבו החומרים הארכיוניים אודות עונת אליפות 97'-98' של קבוצת הכדורסל השיקגו בולס, ללא כל שימוש תיעודי. אבל באפריל האחרון זה סופסוף קרה, ומתברר שהציפייה הייתה שווה כל רגע. מייקל ג'ורדן, גם עבור דורות שהתוודעו בזמן אמת דווקא לשמות כמו קובי בראיינט או לברון ג'יימס, היה רק אחד. סופרסטאר בכל רמ"ח איבריו, ששילב בין יכולות אתלטיות על-אנושיות, תחרותיות כמעט אובססיבית, תאוות ניצחון, כריזמה מסנוורת וסטאר קוואליטי נדיר. אם דרגת הכוכבנות מדרגת אותם מסולם שנע בין מוכרים, מפורסמים, כוכבים וסופרסטארים - מייקל ג'ורדן הוא כוכב עליון. דרגה אחת לפני קדוש. הוא בהחלט לא היה קדוש, אבל היה משהו אלוהי באופן בו שינה לגמרי את כללי המשחק של ה-NBA. וזה, יודה גם מי שאינו מגדיר עצמו כחובב כדורסל, מתגלה בצורה מעוררת השתאות בעשרת פרטי הדוקו המשובח הזה.
סיפורו של ג'ורדן, משנות ה-80' ועד האליפות האחרונה שלקח, מסופר דרך עיניהם של חבריו לקבוצה כמו סקוטי פיפן ודניס רודמן, המאמן פיל ג'קסון ואפילו יריבים כמו צ'ארלס ברקלי ואייזיה תומאס. יש שיטענו, ובצדק מסוים, שהזיגזוג בין עונות האליפות השונות הופכות את המעקב אחר ציר הזמן של הסדרה למאתגר יותר. אבל זהו בערך חסרונו היחיד והלא באמת משמעותי של המוצר הטלוויזיוני האדיר הזה, שמסופר לעתים כמו סרט מלחמה. זהו גם, כמתבקש ממסמכים תיעודיים מסוג זה, סיפורה של אמריקה - הספורטיבית, התאגידית, שממליכה על עצמה מלכים רק כדי לנסות להפיל אותם מכס המלוכה. "The Last Dance" עלתה בחודש אפריל, ממש בסמוך למחאות ומהומות השחורים בארצות הברית, והיוותה נקודת מבט מעניינת על היחסים בין אמריקה והקהילה השחורה בה לאורך השנים.
אל תתעסקו עם חתולים
אף שהיא לא הייתה חפה מדוקואי פשעי, 2020 הייתה השנה בה הז'אנר החל להראות החלשות וירידה בפופולריות. אחרי כחמש שנים של שליטה כמעט מוחלטת בעולם התעודה, הרעב לעוד ממסתורי הגרוטסק האנושי מעט גווע. אבל בכל זאת היו פה ושם עוד כמה סדרות מהז'אנר שעשו את העבודה באופן אפקטיבי והולם, ו-"Don't Fuck with Cats" (שלמעשה עלתה ממש בימים האחרונים של 2019, אך צברה פופולריות בימיה הראשונים הלא מייצגים של השנה הנוכחית) היא ללא ספק אחת מהן.
בקצרה: האינטרנט אוהב חתולים, סרטוני חתולים, ממים של חתולים וכל דבר חתולי באשר הוא (ע"ע הסדרה הראשונה ברשומה זו). מה שלוקה מגנוטה, אדם אכזרי ולוקה בנפשו (אתם רואים מה עשיתי שם), לא ידע, זה שאותו אינטרנט גם רואה בחומרה רבה אנשים שפוגעים בבעלי חיים, בטח כשמדובר במלכי הרשת הפרוותיים.
לאחר שהוא מפרסם סרטונים איומים שלו רוצח בדם קר כמה מהיצורים המסכנים הללו, יוצאים חובבי רשת וחתולים לאתר את האיש, מתוך צורך בנקמה, רדיפת צדק ולמעשה גם כאקט מניעתי. במילים אחרות - מי שמתחיל בבעלי חיים עובר מהר מאוד לבני אדם. ומבלי לספיילר יותר מדי - המירוץ אחר לוקה, שהופך לחוצה יבשות, מוכיח את כוחה העצום של הרשת, וזה עוד לפני שהגענו אל אוזלת ידה של המשטרה, שלא מצליחה - או פשוט לא עושה מספיק, באיתור הרוצח.
אמילי בפריז
אוקי, בניגוד ליתר הסדרות ברשימה הזו, "אמילי בפריז" אינה דוגמה ליצירה איכותית. למעשה, היא לא דוגמה אפילו לסדרה טובה. אבל מה לעשות שבשנה כמו זו שחלפה קשה להיות בררניים, ומה בין איכות לטעם פופולרי בכל מקרה. להזכירכם, יותר מ-20 אחוז מצופי הטלוויזיה בארץ ראו לנכון עד ממש לאחרונה לעקוב על בסיס שבועי אחר בובות של תרנגולת, פלאפל וקקטוס מזמרים. בשנה בה מישהו גם ראה לנכון להשיב לחיים גם את "דקסטר" האיומה, תמיד יש מקום לסדרות לא ממש טובות, שנופלות לקטגוריית הגילטי פלאז'ר. כזו הייתה "אמילי בפריז", שאיכשהו הפילה ברשתה גם את האנינים שבחובבי הסדרות.
• לאכול ולשתות כמו "אמילי בפריז"
• הפתעה: הקשר הישראלי ל"אמילי בפריז"
• אין פלא שהצרפתים שונאים את "אמילי בפריז"
• לוקאס בפריז: תכירו את החתיך שגונב את ההצגה
כמשתמע משמה - "אמילי בפריז" גוללה את קורותיה של אחת אמילי, והסתגלותה אל חיי הכרך בצרפת. כל זאת לרקע ענייני אופנה, רומנטיקה, לוקה בראבו חתיך אחד ופיל קולינס. לא שהזמר הבריטי משתתף בסדרה, אבל יוצאת חלציו לילי קולינס, היא זו שנכנסה לנעליה של אמילי קופר.
משחק טוב לא ממש היה שם, גם לא עלילה הגיונית או ייצוג הולם שאינו קלישאתי או סטריאוטיפי של צרפתים. אבל הרמות האף, הכעס מצד הצרפתים על האופן בו הוצגו, והביקורות הקוטלות מקיר לקיר לא שינו את העובדה שביקורה של אמילי בעיר האורות הצרפתית היה ללהיט ענק, עם כמעט 700 מיליון צפיות בשבוע וחצי הראשונים לעלייתה. וזה כנראה מצדיק עונה נוספת, שתבוא עלינו בשאיפה כבר בשנה הבאה. בתקווה שאמילי תוכל באמת לשוב לטייל ברחובות פריז, עוטה על ראשה כובע ברט ועל פניה לא מסיכה, כי אם שאריות בגט.
