עבודה לא קלה מצפה לצוותים שמונו לחקור את חיסולו של פרויקטור הגרעין האיראני, מוחסן פחריזדה. המחסלים הגיעו משום מקום ונמלטו לשום מקום, כשהם מותירים אחריהם מעט מאוד סימנים שאפשר לאחוז בהם, למעט עניין אחד שלא נותר בשטח אבל ברור לכולם: המוסד הישראלי הוא שאחראי לחיסול.
נראה שהגרסאות השונות שנשמעו במהלך השבוע בטהרן היו מסך עשן מכוון שפיזרו הצוותים הללו, בניסיון לגרות את השטח להגיב. כמו לכל מי שעוסק בתחום, גם הם יודעים שזה לא היה חיסול עתידני, ולא היו בו כלי נשק אוטומטיים שפעלו לבדם מטווח רחוק, כמו שנטען בחלק מהפרסומים. אמצעים כאלה טובים לקולנוע, או ככלי משחק בשדה הקרב העתידי. ניסיון העבר מלמד שהריאליטי של החיסולים פשוט יותר - ודרמטי הרבה יותר.
פחריזדה, כך נראה, חוסל בדרך הקלאסית: כדור בראש. אבל זה היה רק הקרשנדו של מבצע מורכב, יצירתי ונועז, שהתחיל מן הסתם חודשים רבים לפני החיסול, ובעצם - שנים רבות. כמי שהוביל את הצד הצבאי של פרויקט הגרעין האיראני, פחריזאדה היה על הכוונת הישראלית זמן רב, הרבה לפני שהתקבלה ההחלטה של גורם כלשהו לפגוע בו.
ארגוני ביון עובדים באופן שיטתי. הם אוספים מודיעין ומתייגים אותו: לפי נושאים, לפי תוכניות, לפי אישים. זאת עבודת נמלים אינסופית, שנפרסת על פני שנים ארוכות ובעצם לא פוסקת לעולם. כל פריט מידע חדש שנאסף ממידע גלוי או חשאי - מקוטלג ונכנס לארכיון, למקרה שיידרש ביום מן הימים. זה כולל פרטים שנראים טריוויאליים כמו כתובות מגורים ועבודה, שמות בני משפחה וחברים לספסל הלימודים.
בעבר איסוף כזה היה מורכב מאוד, ודרש נוכחות פיזית בשטח כדי לבצע את חלקו הגדול (או הפעלה של סוכנים שנשלחו להביא מידע ספציפי). הטכנולוגיה הפכה אותו לקל בהרבה. רוב האנושות מחזיקה את החיים שלה בטלפון הסלולרי, במחשב וברשתות החברתיות. די לפרוץ לכל אלה, או לחלקם, כדי לקבל תמונה לא רעה על היעד המבוקש. זאת גם הסכנה העיקרית בפריצה מהסוג שבוצע השבוע לחברת שירביט: שלל הנתונים שהתקבלו ממנה עלולים לסייע לגורמים עוינים לבנות תמונת מודיעין על יעדים עתידיים.
מחכים לחוליה חלשה
מרגע שתוכנית הגרעין האיראנית הוגדרה כיעד, החלה ישראל לאסוף עליה כל מידע אפשרי. על מתקנים ותוכניות, כמובן, אבל גם על כל מי שמעורב בה. כאמור, כך נוהג כל ארגון ביון, בכל נושא, וכך נוהג הביון הישראלי בכל נושא: אוסף באדיקות כל פרט מידע, על צבא סוריה ועל חיזבאללה, על ארגוני הטרור בעזה ועל הרשות הפלשתינית, ועל כל מה שיום אחד עלול להידרש לצרכים מודיעיניים, מבצעיים או מדיניים.
לנוכח תפקידו הבכיר בפרויקט הגרעין האיראני, גם לפחריזדה היה תיק במוסד (ומן הסתם גם באגף המודיעין בצה"ל). בתיק הזה נאסף כל המידע עליו: מקצועי, משפחתי, אישי. בעולמות האלה, שום פרט לא מיותר. מהמבנה של הבית שלו, דרך הרכב שבו הוא נוסע והאנשים שמאבטחים אותו ועד למשרד שלו ומי שעובד איתו.
האוספים רוצים לדעת הכל. מי החברות של אשתו, איפה הוא קונה בגדים, באילו מסעדות הוא אוהב לאכול ואילו תחביבים יש לו. אף פעם אין לדעת מה מאלה יתברר כחוליה החלשה, שיהיה אפשר להסתייע בה לצרכים מבצעיים. גם כאן, הטכנולוגיה היא שחקן מרכזי: די לקרוא על תוכנות התקיפה בסייבר שחברות ישראליות מוֹכְרות בעולם, כדי להניח אילו יכולות יש למודיעין הישראלי ומה הן מאפשרות לו לעשות.
המידע יכול לשכב בתיקים במשך שנים. ברוב המקרים גם לא נעשה בו שימוש לעולם. הוא שם ליום פקודה; למקרה שיידרש. כדי שיהפוך לתיק מבצע חי דרושה החלטה. בעבר היה נהוג שמי שמקבלת את ההחלטה היא ועדת ראשי השירותים החשאיים (ור"ש), שמורכבת מראשי המוסד, שב"כ ואמ"ן, ומשתתף בה גם המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, שאין לו זכות הצבעה.
באופן מסורתי, ראש המוסד הוא שעומד בראש הוועדה ונוהג לארח את מפגשיה. ראשיה נפגשים בתדירות משתנה - פגישות תקופתיות, או על פי הצורך. כל ראש ארגון רשאי להעלות במפגשים האלה רעיון, והפורום דן בו. הדיון הזה מתקיים לרוב בשלב מוקדם מאוד: המשתתפים מחליטים בו אם לקבל את ההצעה או לדחות אותה. גם כאן, הנוהג בעבר היה שהחלטות מתקבלות פה אחד. כאשר מדובר באירוע חריג, בעל פוטנציאל להשלכות יוצאות דופן, מתכנס ור"ש מורחב (או ור"ש מדיני בשמו האחר) שכולל גם את ראש הממשלה ושר הביטחון, ולעיתים את שר החוץ - ומכריע.
אם הרעיון מתקבל, הוא עובר לפסים מבצעיים. מבצע כמו זה שמיוחס למוסד יכול להימשך חודשים, לפעמים שנים. לעיתים המבצע הוא ייעודי - למטרה מסוימת, ועבורו נתפרת חליפה מבצעית מאל"ף ועד תי"ו - ולפעמים הוא מתלבש על תשתית מבצעית קיימת. מעיון בחומר הגלוי שפורסם השבוע באיראן נראה שהיה כאן שילוב של השניים: מבצע ייעודי, שהתבסס בחלקו על תשתית קיימת. אפשר ללמוד זאת, בין השאר, מהעובדה שאחד מכלי הרכב ששימש את המחסלים נרכש זמן רב קודם לכן, והרוכש המקורי עזב את איראן לפני יותר משנה; כלומר, מישהו החזיק אמצעים שונים על אדמת איראן, מתוך מחשבה שיזדקק להם בעתיד.
למוסד, כך נראה, יש תשתית נדירה באיכותה באיראן. עדות לכך היא הדיווחים בדבר הפנייה החריגה של ארה"ב לישראל, בבקשה שתחסל עבורה בקיץ האחרון את מס' 2 באל־קאעידה שהסתתר בטהרן. המוסד גם הוכיח זאת בפיצוץ שמיוחס לו במפעל לייצור הצנטריפוגות המתקדמות בנתנז באמצע השנה, ובגניבת ארכיון הגרעין האיראני בטהרן והבאתו לישראל ב־2018.
בעקבות האירוע הזה גם חשף ראש הממשלה את שמו של פחריזדה, ובעצם העלה אותו על הכוונת כמי שמוביל את "קבוצת הנשק" - השלב הסופי של ייצור והרכבת הנשק הגרעיני. למרות האבטחה הכבדה, שלא סייעה להגן על חייו, לא בטוח עד כמה פחריזדה ואנשיו הבינו את עוצמת הסכנה שנשקפת לו: מכיוון שמאז 2012 פחתה תדירות חיסול מדעני הגרעין באיראן, יכול בהחלט להיות שהאיראנים נרדמו בשמירה וקיימו שגרת פעילות קבועה, שהקלה את הכנת המבצע.
במבצע מהסוג הזה, שום דבר לא מאולתר. למעשה, יש בו שלושה יעדים, שהערכיות שלהם משתנה ממבצע למבצע. הראשון הוא השגת המטרה, כלומר פגיעה ביעד. השני הוא שמירה על השיטה, שלעיתים היא פשוטה (חיסול בירי מאקדח או הטמנת מטען) ולעיתים היא מורכבת וחשאית. והשלישי (שלא פעם הוא הראשון) הוא שמירה על חיי המבצעים ועל ביטחונם, וכן וידוא מראש שהם יוכלו לצאת מהזירה בלי שייהרגו או שייתפסו.
בחדר חקירות או על הגרדום
כאשר חיסל המוסד את אחמד בושיקי בעיירה לילהאמר בנורבגיה, התקלה היתה כפולה: היעד היה מלצר תמים ולא עלי חסן סלאמה, מראשי ארגון "ספטמבר השחור", שהיה אחראי לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. חלק מהמבצעים נלכדו ונשפטו למאסר. בעמאן ב־1997 התקלה כבר היתה משולשת: המחוסל, בכיר חמאס חאלד משעל, נותר בחיים (אחרי שקיבל זריקה שהצילה את חייו), המבצעים נלכדו, וישראל שילמה מחיר גבוה בדמות שחרורו של השייח' אחמד יאסין מהכלא. חיסול פעיל חמאס מחמוד אל־מבחוח בדובאי ב־2010 יוחס למוסד, שלפי הדיווחים גם הצליח למלט את אנשיו מהמדינה, אבל זהותם של המעורבים בחיסול נחשפה ולארגון, כך נטען, נגרם נזק מבצעי ותדמיתי רב.
ראש המוסד יוסי כהן // צילום: יהושע יוסף
על פי אותם הדיווחים, בעקבות הפרשה הזאת עבר המוסד לפעול בשיטה אחרת: באמצעות שליחים. הארגון הוא שעומד מאחורי המודיעין, בחירת היעדים, החדרת אמצעי הלחימה, הפעלת הסייענים, גיוס המחסלים ושילוחם ליעד (ומילוטם ממנו), אבל היד שלוחצת על ההדק או מצמידה את המטען היא לא של ישראלי. אסור להקל בכך ראש; למרות כל אמצעי הזהירות והבקרה, רף הסיכון במבצעים כאלה גבוה מאוד. תקלות לא צפויות עלולות לקרות תמיד, והמבצע עלול להיכשל (ומבצעיו עלולים להיתפס). אם זה קורה, עדיף תמיד שמי שימצא את עצמו בחדר החקירות או על עמוד התלייה לא יהיה ישראלי, אלא שכיר חרב.
לא פעם שכירי החרב האלה כלל אינם יודעים עבור מי הם עובדים. חלקם אולי חושדים, אבל המגעים איתם מתקיימים בעקיפין, במדינות זרות ותוך שימוש בכסות אזרחית, עסקית או של גורם זר. זה נועד להרחיק עדות מהגורם האחראי לחיסול, ולשמור את הפעולה ככל האפשר מתחת לרף שמחייב תגובה. אפשר להניח שגם במקרה של פחריזדה - ולמרות הקלסתרונים שמשטרת איראן פרסמה השבוע - תמר רביניאן לא היתה בטהרן, וגם שום ישראלי אחר לא היה. אחרי הכל, נראה שזאת השיטה שפעלה בהצלחה בעבר בחיסול ארבעת המדענים בראשית העשור הקודם באיראן, ולא רק בה. גם האופנוענים שחיסלו ב־2018 את מהנדס חמאס פאדי אל־בטש במלזיה היו בעלי חזות זרה, וספק אם ידעו עבור מי הם עובדים או מי היעד שלהם.
בעולם מסתובבים היום לא מעט שכירי חרב משועממים - חלקם הגדול פליטי מלחמות - שמחפשים אקשן ושכר. ארגוני ביון הם לקוח מעולה עבורם: יצירתיים, דיסקרטיים ומשלמים במזומן. אבל הדרך לביצוע רחוקה מלהיות קלה. לעיתים נדרשת הונאה מורכבת, כמו זאת שבוצעה למומחה המל"טים של חמאס מוחמד א־זווארי - שפותה לראיון עם עיתונאית זרה, שהוביל לחיסולו - ולעיתים נדרשה הכנה ממושכת וקפדנית, שכוללת אימונים ומבצעי הכנה ("מודלים") כדי לוודא הצלחה בביצוע.
אפשר להניח שזה גם היה המקרה בשבוע שעבר בטהרן. מהפרטים שפורסמו עולה שמדובר באופרציה מרשימה, שמן הסתם גם ארכה זמן לא מבוטל: מספר גדול של תוקפים, שלושה כלי רכב, מטען חבלה, כמה נשקים - ובסופו של דבר, ירי בראשו של פחריזדה. זה דורש לימוד מדוקדק של השטח, הכרה אינטימית של פעולותיו של היעד ותכנון פרטני של כל שלב - מהעיקוב הראשוני שבוודאי התבצע, דרך החיסול עצמו, ועד להימלטות בלי להותיר מאחור דבר שעלול להסגיר את המבצעים או את שולחיהם.
לפני הביצוע הסופי מתקיים הליך אשרור נוסף. לעיתים נכנסים שיקולים מדיניים או מבצעיים חדשים בתווך שבין אישור המבצע לביצוע בפועל; לעיתים צריך להכניס לכוננות מערכות שונות, כהכנה לתגובה (מהעלאת כוננות בשגרירויות ועד לפריסה של כוחות או סוללות הגנה אווירית); ולעיתים עולים אצל מקבלי ההחלטות ספקות, שלא פעם אף הובילו ברגע האחרון לביטול מבצעים שעמל רב הושקע בהכנתם.
ללא קשר לחיסולו של פחריזדה, גורמים בכירים העירו השבוע כי בשנים האחרונות חל "פיחות מסוכן", כהגדרתם, במעמד הוור"ש. מבצעים שבעבר הובאו לידיעת ולאישור הפורום נסגרים היום בדרכים אחרות, בעיקר בציר האינטימי שבין נתניהו לראש המוסד, יוסי כהן. אפשר להניח שמבצע בסדר גודל כזה, אם אכן ישראל אחראית, לא הוסתר מהצמרת הביטחונית בגלל השלכותיו הנרחבות, אבל גם לתהליך הסדור מראשיתו יש ערך לא מבוטל, ולא רק למטרות נימוסים.
על פי הפרסומים, ישראל ביצעה בעבר לא מעט חיסולים. לחלקם היתה תועלת לא מבוטלת: עימאד מורניה, שהיה המפקד הצבאי של חיזבאללה, מספק המחשה מוצלחת. אף שעברו 12 שנים מאז חיסולו, עדיין לא קם לו בארגון יורש בשיעור הקומה שלו. לחלק מהחיסולים, לעומת זאת, היתה תועלת פחותה משציפו: מי זוכר היום מי היו עבד אל־עזיז רנטיסי, סלאח שחאדה או אחמד ג'עברי, מנהיגי חמאס בעזה שנעליהם התמלאו במהירות על ידי יורשיהם.
ולחלק מהחיסולים היתה תרומה שלילית. עבאס מוסאווי, מנהיג חיזבאללה שחוסל ב־1992, הוא הדוגמה הטובה מכולן. במקומו קיבלה ישראל את חסן נסראללה.
המבצע נגנז, התיק לא נסגר
לא ברור מה יהיו השלכות חיסולו של פחריזדה בטווח הרחוק. על פניו מדובר באדם מרכזי במיוחד, כמי שמוביל את הצד הצבאי של תוכנית הגרעין האיראנית מאז שלהי המילניום הקודם. ככזה, הוא גם היה היעד המרכזי של המוסד בעשור וחצי האחרונים. כבר דווח שמבצע לחיסולו נגנז בעבר, אבל התיק שלו נשאר כנראה פתוח גם כאשר ישראל, על פי הדיווחים, חדלה ב־2012 מחיסול מדענים.
זה קרה אז לאחר ארבעה חיסולים מוצלחים שמיוחסים למוסד, וחיסול אחד שכשל - של פרידון עבאסי, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית באיראן (ומי שלמעשה אחראי על תהליך העשרת האורניום). נתניהו, על פי הדיווחים, קיבל החלטה ללחוץ על הברקס משום שהאמריקנים החלו במגעים עם איראן, שכעבור כמה שנים הבשילו לכדי הסכם הגרעין. כעת נראה שישראל ביקשה לנצל את שעת הכושר שבין ממשל טראמפ לממשל ביידן כדי להיפרע מפחריזדה. בהינתן תמונת מודיעין טובה עליו ויכולת מבצעית מוכחת, נדרש רק האישור. במערך השיקולים לפני אישור כזה, מובאות בחשבון לא רק ערכיותו של היעד, אלא גם תגובת הנגד והשלכותיה - מהרמה האופרטיבית ועד לרמה המדינית.
למרות הזמן הקצר יחסית שחלף מאז החיסול, ניכר שהוא הותיר את האיראנים בהלם. לא רק הוצאתו מהמשוואה של גורם כל כך מרכזי, אלא גם חוסר הידיעה מה המשמעות הרחבה יותר של הפעולה: האם ישראל חוזרת למאבק out־all בפרויקט הגרעין, והאם היא גם עומדת לחדש את האופציה הצבאית של תקיפת אתרי הגרעין - שעמדה על הפרק בראשית העשור הקודם.
האינסטינקט הראשוני של האיראנים הוא בוודאי להגיב. אבל בדיוק כמו שהחיסול ביקש להשאיר את מבצעיו מתחת לרף המלחמה, גם התגובה צריכה להיות כזו שלא תסבך את איראן במלחמה גלויה. על הפרק יש לה לא מעט אופציות, משיגור טילים או חוליות מחבלים מסוריה (סבירות בינונית) ומלבנון (סבירות נמוכה), דרך שיגור טילי שיוט מעיראק (סבירות בינונית־נמוכה) ועד ניסיונות לפגוע במטרות ישראליות או יהודיות בחו"ל, דוגמת שגרירויות, בתי כנסת ואישים.
שתי אפשרויות עשויות להיות אטרקטיביות במיוחד עבור האיראנים. הראשונה, להורות לג'יהאד האסלאמי בעזה, שסר באופן מלא למרותם, לשגר טילים לעבר יעד תשתית ישראלי משמעותי - למשל הכור בדימונה. היתרון: תגובה מהדהדת, שתציב עבור ישראל משוואה מאתגרת. החיסרון: התגובה הישראלית תהיה קשה, ועלולה להמיט נזק כבד על הארגון ועל הרצועה כולה.
האפשרות השנייה היא פיגוע ביעד ישראלי במפרץ, בדגש על דובאי. האיראנים מאוד לא אוהבים, בלשון המעטה, את ההסכם בין ישראל לאמירויות. הם גם מחזיקים תשתית מודיעינית ומבצעית חזקה במפרץ (באמירויות, וגם בבחריין ש־90 אחוזים מתושביה הם שיעים) שתאפשר להם לפעול. פגיעה בישראלים תניב להם רווח כפול: גם נקמה, וגם חבלה ביחסים בין ישראל לאמירתים, שעלולים לתהות למה הם צריכים את כאב הראש הזה. זאת גם הסיבה שמשרד החוץ האמירתי מיהר לגנות את החיסול. האיתות לאיראנים היה ברור: תשאירו אותנו מחוץ לסיפור הזה.
אפשרות נוספת שעליה נרמז השבוע בטהרן היא האצת פרויקט הגרעין בתגובה לחיסול. העלאת רמת ההעשרה ל־20 אחוזים, וקידום מהלכים נוספים שיקצרו את דרכה של איראן לפצצה. הסבירות שזה יקרה נמוכה; האיראנים בוודאי תוהים אם החיסול לא היה מארב ישראלי או ישראלי־אמריקני, שנועד לגרות אותם להגיב כדי לאפשר תגובה קשה עוד יותר נגדם. על פניו נראה כי מדובר בתסריט דמיוני, ועדיין - ואם נשענים על העובדה שהנשיא טראמפ קיים לפני כמה שבועות דיון באפשרות של תקיפת אתרי הגרעין באיראן - ספק אם האיראנים רוצים לבחון את עצביו של טראמפ רגע לפני שהוא עוזב את הבית הלבן (ובדיוק שנה אחרי שהורה על חיסולו של קאסם סולימאני).
לכן סביר שהאיראנים יחפשו בשלב הנוכחי פעולה מינורית שלא תסכן אותם בתגובה־על־התגובה, או שיבלעו את הרוק ויבליגו - בדיוק כפי שעשו אחרי חיסול המדענים בעבר - בהמתנה לחידוש שיחות לחזרה להסכם הגרעין, שצפוי עם כניסתו של ביידן לבית הלבן. מבחינת טהרן מדובר בעניין קיומי, לא פחות: הסנקציות האמריקניות (בשילוב הקורונה) הורידו את הכלכלה האיראנית על הברכיים, והיא זקוקה נואשות לחמצן כדי להתקיים.
המלחמה שלא נגמרת
עבור ישראל זאת עשויה להיות שעת כושר: לנצל את הנואשות האיראנית כדי לנסות ולחלץ (באמצעות האמריקנים והאירופאים) הסכם גרעין חדש וטוב יותר. האיראנים אמנם הבהירו כי יתנגדו לכל שינוי בהסכם המקורי, אבל ספק אם הכוח נמצא בידיהם, בוודאי כשעל השולחן - גם אם במרומז - המשך הפעילות הצבאית הישראלית נגדם. כדי להשיג זאת נדרשת ישראל למסד, במהירות, קשרים טובים עם הממשל החדש בוושינגטון.
זה יהיה שונה מהעדנה שבה התנהלו היחסים עם טראמפ וממשלו, ועדיין - ביידן הוא אוהב ישראל, שמבין את הסכנה הטמונה באיראן וכבר הבהיר כי אין בכוונתו להיות אובאמה מס' 2. זאת נקודת התחלה טובה, אבל לצידה חייב להישמר המסר שעולה מחיסול פחריזדה: המלחמה נגד פרויקט הגרעין האיראני נמשכת, ללא הפסקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו