מאז פרוץ הקורונה, החברה הערבית בישראל החלה לקבל יותר תשומת לב מהתקשורת, מהממשלה וממוסדותיה, מאנשי המשטרה ופיקוד העורף, ומגורמי שליטה ואכיפת החוק. גורמי "ענישה" הפכו לנותני שירות, עוזרים ומסייעים, וכבר חודשים שהם חלק אינטגרלי מהנוף של כל היישובים הערביים, ואפילו המחסום בכניסה וביציאה מהיישובים היה חוויה יומיומית כחלק מההבנה שזה חלק מהשמירה על בריאות הכלל.
העלייה בתחלואה בגל השני קשורה בסיבות רבות, חלקן נולדו בכלל לפני עשרות שנים, הובילו לחוסר אמון הדדי והרחיקו את האזרח הערבי מכל הזדהות עם המדינה, וגרמו לציבור הערבי להתנהל במעין "אוטונומיה" ביישוב שלו. הדבר היה נוח לערבים ולמדינה, שדאגה לשלוט ביד רמה במתרחש במישור הביטחוני, וכשלה באזרחי.
צילום: מזאווי פרסומאים - מטה הסברה משרד הבריאות
אנו מרגישים וחשים את תוצאותיו של כישלון תכנוני בן עשרות שנים של המדינה, וחיים בצפיפות. בזמן שכעת מדברים על ריחוק חברתי, עשרות אלפי משפחות ערביות מתגוררות במרחבים צפופים.
כיום חתונות המוניות ופתיחת בתי אבלים ללא הסברה, לצד נסיעתם של עשרות אלפי אזרחים ערבים לחו"ל, בעיקר לטורקיה, גרמו לעלייה בתחלואה, ולא פלא ש-90 אחוזים מהיישובים האדומים ערביים, ו-45 אחוזים מהחולים בקורונה הם ערבים.
אין כל ספק כי קיימת אחריות אישית של כל אדם ואדם בעת הזו בהיגיינה אישית, בשמירת מרחק חברתי ובעטיית מסיכה, אולם הנושא הקריטי ביותר הוא ההסברה של משרד הבריאות, שהגיעה לחברה הערבית מעט מדי ומאוחר מדי, ונעשתה ברובה כתרגומים מעברית לערבית. זאת, לא בהתאמה תרבותית ובעבודת צוות קריאטיבי ייחודי של אנשי מקצוע ערבים, שיכלו ללא ספק להיות עוד בתחילת גל ההתפשטות הראשון יצירתיים וייחודיים, ומבודלים במסר של המדינה לחברה הערבית. אין כל מחלוקת שקיימים הבדלים מאוד משמעותיים בתפיסה, בהעברת המסר ובהחדרתו לתודעה של שני מיליון אזרחים אלו.
לחשב מסלול מחדש
גם בעת הזו, בזמן שמשבר הקורונה יכול היה להיות אמצעי מחבר בין המדינה והציבור היהודי מצד אחד, ובין האזרחים הערבים מצד שני, עדיין קיים פער גדול מאוד וריחוק גדול יותר. התפספסה משמעות כניסתם של אנשי פיקוד העורף והמשטרה לכל שכונה יחד עם האנשים המקומיים, במטרה לסייע ולעזור, וכאן על קובעי המדיניות לחשב מסלול מחדש, אף שהאתגר אינו פשוט.
חוסר הטיפול וההזנחה נובעים מכמה סיבות. הראשונה היא העובדה שהערבים נמצאים בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים, ואפילו בשוליים הפוליטיים, וחוסר ההשפעה שלהם על מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות.
עם זאת ולמרות זאת, עדיין קיימת הזדמנות לשיפור ולחיבור, ודי בלהסתובב בבתי החולים ובמרפאות השונות ברחבי הארץ כדי לדעת שמערכת הבריאות בישראל נשענת באופן כמעט מלא על הצוותים הערביים, וטוב שכך; וטוב עושים משרדי ממשלה שונים, כמו התקשורת והחינוך, כאשר שמים דגש על תוכניות כמו חיבור תשתיות תקשורת וחלוקת אמצעים לסיוע ללמידה מרחוק, ולולא משבר הקורונה ספק אם היינו רואים את התוכניות יוצאות לפועל במהירות כזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו