42 שנה לאחר שנעשה הצעד הראשון לנרמול יחסיה של הספרות העברית עם המדע הבדיוני והפנטזיה – או במילים אחרות, ראה אור כתב העת המיתולוגי "פנטזיה 2000" – נולד למשפחת הז׳אנרים הזו אח קטן: ״ספקולציה״, כתב עת חדש, מקוון, שגיליונו הראשון כולל יצירות מקוריות ומתורגמות וגם הצצות לתחומים פחות מוכרים של יצירה ספקולטיבית, כמו ציור ושירה.
הצהרת הכוונות של המערכת נפתחת כך: ״בימים אלו, נדמה שהמציאות משיגה את הדמיון". מותר להניח שכך הרגישו כותבים וקוראים בכל נקודת זמן בהיסטוריה שבה התרחשו אירועים דרמטיים, אבל ב״ספקולציה״ מבטיחים לדחוק את הגבולות, ולהציע מציאויות שיאתגרו את הדמיון והמחשבה.
ד״ר רינה ז׳אן ברוך, חוקרת ספרות, מתרגמת והעורכת הראשית של "ספקולציה", אומרת שהיא חלמה במשך שנים ליצור מקום חדש לספרות ספקולטיבית. לדבריה, היא מעריכה ומכבדת את הבמות הקיימות (בין השאר אסופת הספרות המקורית השנתית ״היה יהיה״ וכתב העת ״בלי פאניקה״) אבל שאפה להקים מגזין שיעודד כתיבה נוספת ויעורר דיון סביב הרעיונות המועלים בספרות הספקולטיבית.
ברוך עצמה קוראת נלהבת של מד״ב, פנטזיה וספרי דיסטופיות, ובטוחה שדווקא חוסר המחויבות של כותבים למיינסטרים, מאפשר להם להציג עמדות מעניינות, ביקורתיות וחדשניות. ״ומעולם לא חשבתי שזה נחות״, היא מדגישה. ״כמו כל סוג של ספרות, יש בו כתיבה טובה וכתיבה לא טובה״.
ובכל זאת, זה סוג של ספרות שתמיד מוצא את עצמו מתנצל.
״במשך שנים היתה נטייה לחשוב שזאת ספרות נחותה, לא עמוקה, אבל זה משתנה בשנים האחרונות, לא מעט בזכות סדרות טלוויזיה שיש בהן אימה ואפלה וסיפורים על־טבעיים. הסדרות הללו מעודדות פתיחות וקריאה של דברים מהשוליים".
גם בארץ, בעברית?
״קראתי מאמר של גיל הראבן שבו היא טענה שכאן קוראים פחות ספרות ספקולטיבית, כי המציאות הפנטסטית והאימה כל כך מקיפה אותנו, שאנחנו מחפשים בספרות דברים אחרים. זה נכון חלקית. בין מאות הסיפורים שקיבלנו, הרוב נוגעים במציאות שלנו, ורק מיעוט התרחשו במקומות אחרים, בזמנים אחרים או במקומות שאינם קיימים. ולא קיבלנו בכלל טקסטים על אחרוּת טהורה, כמו חייזרים, למשל".
"נוגסים בהתנשאות"
הגיליון הראשון של ״ספקולציה״ כולל סיפורים של כותבים מוכרים כגון שהרה בלאו, קובי ניב ושמעון אדף, סיפור מתורגם של לביא תדהר (המתגורר בלונדון וכותב באנגלית, ובין השאר זכה בפרס ברדבורי־קלארק), מסה על ספרות אימה של עמרי הרצוג, אסופת יצירות של מאיה אטון החוגגות 200 שנה להולדת פרנקנשטיין וחומרים נוספים. ברוך אומרת שלפי התוכנית גיליון חדש יראה אור אחת לשלושה חודשים, והמערכת מתכוונת לפרסם קול קורא שיוקדש לנושאים ספציפיים.
נועה מנהיים, עורכת ספרות המקור של ״כנרת זמורה ביתן״ ובעצמה קוראת אדוקה של מד״ב, פנטזיה וכל סוג ספרות שפורץ את גבולות המוּכר, מאוד אופטימית. ״כמעט לכל ז׳אנר מיובא יש תקופת הסתגלות איטית", היא מרגיעה, "הספרות הארוטית המקורית היתה במשך שנים מתחת לרדאר, והיום פורחת. ספרי מתח ובלשים התאזרחו יותר מהר, ולספרות הספקולטיבית לוקח קצת יותר זמן".
מנהיים מבהיר כי בעבר כבר נכתבו בישראל יצירות גדולות בתחום: "'פונדקו של ירמיהו׳ של בנימין תמוז), ׳הדרך לעין חרוד׳ מאת עמוס קינן, ׳אצבעות של פסנתרן׳ של יהלי סובול) ו׳השלישי׳ מאת ישי שריד) – רוב היצירות הללו מסתכלות קדימה ורואות עתיד רע ומר, ונדמה לי שאלה תגובות נגד ליצירת המדע הבדיוני הגדולה שבזכותה כולנו פה, ׳אלטנוילנד׳״.
מנהיים עוקבת אחר ההתרחשויות בקהילת חובבי הפנטזיה העברית, ורואה אותה גדלה משנה לשנה. היא שמחה במיוחד לפגוש כתיבה אורבנית מקורית כמו זו של קרן לנדסמן (״לב המעגל״) או ורד טוכטרמן (״לפעמים זה אחרת״) ויוצרים כמותן, שצמחו על ברכי מד״ב, וכותבים בתוך המסורת העולמית של הסוגה, להבדיל מיוצרי הזרם המרכזי שמדי פעם פוזלים לכיוון. למה? כי "אלה הכותבים שמרחיבים את הגבולות, שנוגסים בהתנשאות המובנית שיש לקהילה הספרותית מול הז׳אנרים הללו".
בלי חלליות, בבקשה
כתב העת ״ספקולציה״, כך נדמה, מנסה למלא ואקום ביקורתי ומו״לי – מדורי הספרות והוצאות הספרים נוטות להתעלם מהז'אנר, יוצרים כותבים באנגלית ומפיצים בעצמם ברשת, "בריחת מוחות" כפי שמנהיים מכנה זאת, ובעיניה זה פספוס אדיר. ״אבל זה רק עניין של זמן״, היא קובעת, "כי ברגע שתהיה יצירה אחת שתצליח מסחרית ותעשה את מה ש'50 גוונים של אפור' עשה לכתיבה הארוטית, או את מה ש'משחקי הכס' עשתה לפנטזיה, מו״לים יתחילו לבחון את כל התחום בצורה אחרת".
מבחינה זו, ״ספקולציה״ אינו מכזיב. הגיליון הראשון שלו עמוס טקסטים המתרחשים כאן ועכשיו. ״נוכחות״ של הסופרת והמתרגמת רינת שניידובר (״ממלאת מקום״, ״מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון״) הוא סיפור פנטסטי מקומי מאוד; ״ניאום״ של לביא תדהר מתאר סביבות פיזיות מוכרות להפליא; ״סרדיוט״ של שמעון אדף הוא תל אביבי לגמרי וכמוהו ״האגף״ של קרן להמן ו״מחיאות״ של שהרה בלאו.
שניידובר, ילידת מקסיקו, מעידה כי היא גדלה על ברכי מסורות הריאליזם מאגי והאימה (״בורחס, מארקס, הוראסיו קירוגה״). היא החלה לכתוב פנטזיה משום שחיפשה כאן, בארץ ״משהו יותר צבעוני, תוסס, מעבר למה שרואים במציאות שלנו".
היא משוכנעת שיש כאן קהל שצמא לכתיבה פנטסטית ולספרי אימה, ״אבל אין עדיין גושפנקא לכתיבה כזו". כמי שעלתה בגיל 18, לקח לשניידובר זמן לגלות ספרים שהיא אוהבת כמו ״דולי סיטי״ (של אורלי קסטל בלום) או ״אדם בן כלב״ (של יורם קניוק) ובינתיים, היא אומרת, ״ניסיתי לחיות את החיים בצורה הכי מופרעת, כדי שיהיה לי על מה לכתוב".
זה לא קצת... קיצוני?
״אני רוצה להתנסות בכל מיני דברים שחורגים מן האפרוריות של החיים, כדי למצוא חומרים לכתיבה. עבדתי חמש שנים כצלמת במכון הפתולוגי, וזה היה כמו לחיות בתוך סרט אימה. אחר כך חזרתי למשך כמה שנים למקסיקו סיטי, שם נולדתי, כדי שאוכל להכיר את תת התרבות והתחלתי להתאגרף במועדון בשכונה הכי נוראית, שבחיים לא ראו בו ילדות שמנת כמוני או בכלל אנשים לבנים".
אז כדי לכתוב פנטזיה חייבים ללכת על הגבול?
״לי זה מתאים, אבל זה לא הכרחי. כמו שלא צריך בהכרח חייזרים וכוכבים אחרים. מספיק לכתוב על העולם שלנו מבעד לעיניו של מישהו מהמאה ה־18, כדי לערער על הנחות היסוד שלנו ולראות את המציאות בצורה אחרת לגמרי. אני כותבת על ההרפתקאות הכי הזויות שלי, אבל גם על המציאות היומיומית, ותאמיני לי, בארץ, בתל אביב, קורים מקרים שיכולים בקלות להופיע בספרות אימה".
דינה עזריאל, מתרגמת ומעורכות ״ספקולציה״ (ולשעבר מעורכות כתב העת ״הצריף״ של אוניברסיטת באר שבע) אומרת שלספרות הבדיונית יש קהל צעיר מאוד, שמחפש סיפורים על המציאות שבה הוא חי, "אבל עם טוויסט".
התפלאתי לא למצוא אצלכם חלליות, כלי נשק חדשניים ויצורים מגלקסיות רחוקות.
״נכון, הרבה מהכתיבה הספקולטיבית מתרחשת ליד הבית ומחוברת לדברים שקורים לנו ממש עכשיו".
כלומר, לא מדובר באסקפיזם.
״להפך. אנחנו חיים בתקופה כל כך הזויה, שהספרות הספקולטיבית מלמדת אותנו על עצמנו יותר מהספרות הריאליסטית. החיים משתנים כל כך מהר ובכיוונים מפתיעים, שדווקא כתיבה כזו מאפשרת לבחון אותם בדרכים שלספרות אחרת אין כלים מתאימים לכך". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
