פרשת פולארד: סיפור על אהבה וחשדנות

בתום סאגה שנמשכה לא פחות מ־35 שנים, שהחלה עם מעצרו ב־21 בנובמבר 1985 של ג'ונתן פולארד, יהודי אמריקני שהיה חוקר במערך המודיעין של הצי האמריקני, ונמשכה בהודאתו ובהרשעתו בגין ריגול למען ישראל ובשפיטתו במארס 1987 למאסר עולם (שהומר ל־30 שנות מאסר), ירד אתמול המסך על הפרשה העגומה. זאת, לאחר שפולארד סיים את תקופת המבחן בת חמש השנים שנגזרה עליו, והפך לאדם חופשי. כעת, כאשר המעגל נסגר, אפשר לבחון ולהעריך את משמעויותיה ואת השלכותיה של הפרשה על מכלול היבטיה.

במרחב הבין־ממשלי אין ספק שהפעלתו של פולארד בתוככי קהילת המודיעין האמריקנית בעידן שבו נוצקו כבר דפוסים ממוסדים של שיתוף פעולה אסטרטגי בין ממשל הנשיא רייגן לבין ממשלתו של שמעון פרס, נתפסה בבירה האמריקנית כמעילה באמון מצידה של בעלת הברית והשותפה הישראלית לדרך, שהבית הלבן ראה בה נכס אזורי מרכזי במלחמה הקרה.

בה בעת העניקה הפרשה תחמושת ורוח גבית הן לגורמי ממשל בכירים (שבמרכזם מזכיר ההגנה קספר ויינברגר), שגישתם כלפי ישראל היתה צוננת, והן לביורוקרטיה הפדרלית, שבמרחביה המשיכו לבעבע כיסי ניכור ועוינות עוד מתקופת הסגריר שביחסי שתי המדינות.

גישה נקמנית ובוטה

כתוצאה מכך, אימץ מזכיר ההגנה גישה נקמנית ובוטה במיוחד כלפי פולארד וכלפי שולחיו הישראלים. במזכר מפורט וחמור ששיגר לשופט ערב הכרעת הדין, התייחס ויינברגר לפולארד כאל בוגד במולדתו (ולא כאל מרגל) ובין היתר טען (ללא שום הוכחה) שהמידע שהעביר לישראל עלול היה בסבירות גבוהה להגיע לפרטוריה, שעם משטר האפרטהייד שלה קיימה ישראל קשר אסטרטגי הדוק באותה עת.

מאחר שהיה מדובר בשופט אפרו־אמריקני (אוברי רובינסון), שמצוקת אחיו המדוכאים בדרום אפריקה נגעה בוודאי לליבו, אין זה מפתיע שהוא ביטל כלאחר יד את עסקת הטיעון שגובשה בין הצדדים (ושכללה הודאה של פולארד בעבירה של העברת מידע לגורם בלתי מוסמך תמורת גזר דין מקל), והרשיע אותו בריגול.

אותם דברים אמורים בזיקה לפקידות בוושינגטון, שלא מחלה לפולארד - ולא סלחה לישראל - גם שנים ועשורים לאחר שהורשע ונכלא. בהקשר זה, העובדה ששיתוף הפעולה בין ממשלת פרס לבין חוקרי הפרשה מטעם ה־FBI היה חלקי למדי, בלשון המעטה, הוסיף קיסם של טינה וחשדנות לתבערה. פקידים בכירים לא מעטים היו אף משוכנעים שהמידע שפולארד העביר לישראל, במיוחד לגבי יכולות לווייניות אמריקניות, זלג ועשה את דרכו לבריה"מ. כך קרה שכל אימת שנשיאי ארה"ב (דוגמת קלינטון) שקלו לחון את פולארד כחלק מעסקת חבילה פוליטית עם ישראל (כמו במהלך המשא ומתן על "הסכם וואי"), הם נתקלו בחומה בצורה של התנגדות מצידה של הביורוקרטיה ובאיומי התפטרות של בכיריה, שאילצו את הבית הלבן שוב ושוב לחזור בו מכוונותיו.

אף שאין חולק על כך שהעבירות שביצע פולארד היו חמורות (וכללו העברה של מידע מסווג במשך שנה וחצי, שכלל תמונות לוויין של מתקני אש"ף בתוניס ונתונים על עסקאות נשק בין בריה"מ לבין סוריה ולוב), אין ספק שהעונש שהושת עליו היה בלתי מידתי בעליל.

שכן, במקרים דומים של ריגול למען מדינת ידידותית (למשל, בפרשת סטיבן לאלאס, איש מחקר במחלקת המדינה ממוצא יווני, שהעביר לאתונה באופן שיטתי מידע מסווג על אודות פריסתו של הצי הטורקי בים האגאי), רף הענישה היה נמוך בהרבה מזה של פולארד, שכן לאלאס נשפט ל־14 שנות מאסר בלבד, שוחרר מייד עם תום תקופת מאסרו ויצא ליוון.

ביורוקרטיה עיקשת

יתר על כן, התעקשותה של הביורוקרטיה למצות את הדין עם פולארד מעוררת תמיהה רבה עוד יותר מאז 2005, שכן בשנה זו קבעה ועדת בדיקה מטעם ה־CIA, שפעולותיו של פולארד לא פגעו כלל בביטחונה הלאומי של ארה"ב.

ואולם, גם אם לא היתה זו פגיעה ממשית באינטרסים אמריקניים חיוניים, פגיעה ברקמת האמון היתה גם היתה, ולא רק כלפי ממשלת ישראל אלא גם כלפי הקהילה היהודית. שכן הקיבוץ היהודי ניצב לפתע אל מול הסוגיה הטעונה והרגישה כל כך, שלכאורה נמוגה זה מכבר אל תהום הנשייה - הלוא היא סוגיית הזהות היהודית. שכן, המתאם הברור כל כך של היותו נאמן לארה"ב ובה בשעה מסור בכל ליבו לישראל, הפך לפתע לנתון בסימן שאלה ולרווי בסתירות.

מעבר לכך, יש להדגיש את מקומה של ממשלת ישראל בפרשה. עצם הפעלתו של יהודי אמריקני על ידי הלק"ם (ברשותו של רפי איתן) היתה נמהרת, חובבנית ומוטעית מעיקרה. נוסף על כך, התכחשותן המתמשכת של ממשלות ישראל לאחריותן השילוחית להפעלתו של פולארד (לאחר הסירוב להעניק לו מקלט בשגרירות הישראלית בוושינגטון) מצד אחד, וטקסי ההזדהות שערכו בו בזמן שרים ישראלים עימו בכלא הפדרלי מנגד, העמיקו את מוקד החיכוך, שנצרב בתודעתה של הביורוקרטיה האמריקנית בטווח הארוך.

לא נותר אלא להניח, ובסבירות גבוהה, שלקחי סאגה זו הופקו במלואם על ידי ישראל, ושהתנהלותה במישור זה הוכתבה מאז התפוצצות הפרשה על ידי שיקולים אסטרטגיים רחבים, ולא על יסוד מה שהצטייר כחלון הזדמנויות טקטי, שבדיעבד לא היה יותר ממקסם שווא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו