הקלגסים הנאצים במדיהם השחורים לא האמינו למראה עיניהם. על גג הבית בכיכר מוראנובסקה בגטו ורשה צצו לפתע שני צעירים יהודים. בעוד הכדורים שורקים סביבם, בעוד אש־תופת מומטרת על הבניין, בעוד רוח עזה מנשבת על הגג החשוף - הם הניפו דגל כחול־לבן, הדגל הציוני, עם מגן־דוד. "ראו, ראו את הדגל היהודי. כיכר מוראנובסקה בידי היהודים!" - צעק מישהו, עד ראייה.
אף מצלמה לא נשלפה שם, להנציח את הרגע. התמונה הזו לא מצאה את מקומה בספרי ההיסטוריה, לצד תמונת הנפת דגל בריה"מ על גג הרייכסטאג ההרוס, או הנפת הדגל האמריקני על פיסגת איוו ג'ימה הכבוש. היא גם לא זכתה לכבוד הראוי לה בנראטיב של מרד גטו ורשה, כפי שרובנו היכרנו אותו. היא כן הופיעה בסרט הטלוויזיה האמריקני המשובח על המרד, "התקוממות" (Uprising), שנעשה ב־2001. רק בשנים האחרונות הובן מלוא משמעותו של אותו רגע נדיר, הודות למאמציו של משה ארנס בספרו "דגלים מעל הגטו", ושל אחרים, בעיקר אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שביקשו במשך שנים לתקן עוול היסטורי: הצנעת חלקם של הלוחמים מתנועת אצ"י (אירגון צבאי יהודי, שרוב חבריו אנשי ימין) יחסית להבלטת גבורתם של לוחמי תנועת אי"ל (אירגון יהודי לוחם, שחבריו באו מתנועות השמאל).
טוב עשה השירות הבולאי, שלרגל מלאות 70 שנה לפרוץ המרד, הנפיק בימים האחרונים בול ועליו הנפת הדגל. ולא רק דגל אחד היה שם: גם הדגל הפולני הונף ליד הדגל היהודי, ושניהם התנופפו ברוח, נראים למרחוק, בתחומי הגטו, וברחבי ורשה כולה.
את ההוראה להניף את הדגלים, ב־19 באפריל 1943, נתנו מפקדי אצ"י, פאבל פרנקל וסגנו לאון רודל. "אתה רואה את הדגלים האלה?" אמר רודל, "לכאורה חשיבותם זניחה, אך למעשה זה סמל שחשיבותו גדולה ביותר... הלוואי שהעולם יראה אותם, ויידע מה מתרחש פה!"
העולם לא ראה אותם, הנאצים כן. "דגלים וצבעי הלאום הם אמצעי קרבי, ממש כמו נשק", זעם בריגדה־פיהרר יורגן שטרופ, מפקד כוחות האס.אס. והמשטרה בוורשה, שפיקד על חיסול הגטו. הידיעה על הנפת הדגלים הגיעה עד לראש האס.אס. היינריך הימלר, שעקב מברלין אחר המתרחש. הוא טילפן לשטרופ. "תוריד את שני הדגלים האלה, בכל מחיר", הורה לו. הקלגסים הגיבו ב"זעם טבטוני אמיתי", כותבים איתמר לוין ושלומית לן בספרם "הקרב האחרון". ארבעה ימים של קרבות עזים נדרשו לנאצים עד שהדגלים הוסרו, במהלך הקרב לכיבוש הגטו.
המחלוקת על תיקון הנראטיב ההיסטורי של מרד גטו ורשה חשובה, אבל חשוב ממנה המסר של המורדים, בלי קשר לאירגון שממנו באו. "חלום חיי קם והיה", כתב מפקד אי"ל מרדכי אנילביץ', מפקד המרד, לסגנו יצחק "אנטק" צוקרמן, במה שהתקבע כמכתבו האחרון (הוא נהרג בבונקר במילא 18), "זכיתי לראות הגנה יהודית בגטו בכל גדולתה ותפארתה". ופאבל פרנקל, מפקד אצ"י, אמר: "מלחמתנו לא תישכח, נילחם עם נשק בידינו ורובנו ניפול בקרב. אך אנחנו נחיה בחייהם ובליבם של הדורות הבאים, נחיה בדפי ההיסטוריה היהודית!" (הוא נהרג כחודשיים לאחר פרוץ המרד).
גם דודי, זכריה "זכריאש" ארטשטיין היה שם, איש אירגון אי"ל, צעיר הלוחמים, מפקד אחת הפלוגות של אנילביץ', ומי שלפי העדויות ירה את הירייה הראשונה של המרד, ואת הירייה האחרונה, ומצא את מותו בין הריסות הגטו, שם נשאר עם מתי־מעט לאחר שהמרד דוכא. הוא נפל ביוני או בתחילת יולי, כשלצידו לוחם מהולל נוסף, יוזיק לופאטה, איש אירגון אצ"י.
את מלחמתו החל "זכריאש" כבר שלושה חודשים לפני המרד, בעת שהנאצים הפתיעו את הגטו ב"אקציה" של ינואר. "זכריה ארטשטיין הצטיין כאחד הלוחמים האמיצים ביותר באירגון הלוחם", כתבה עליו צביה לובטקין בספרה "בימי כליון ומרד", והיא מוסיפה: "הוריו מתו עליו בגטו, הם גוועו ברעב. בעודו בעיירה נלקח למחנה עבודה ושם עבר שבעת מדורי גיהינום והשפלת אדם. עוד טרם ידע כי בא כיליון על עם ישראל נשבע לנקום, ורצון הנקמה מילא את כל ישותו". בינואר, עת פרצו הגרמנים לדירה שבה שהה עם יצחק צוקרמן, צביה לובטקין וחברים נוספים באירגון אי"ל, הוא ירה בשני נאצים. ב־19 באפריל, יום פרוץ המרד, הוא פיקד על עמדה ברחוב נאלווקי 33, שממנה נורו היריות הראשונות לעבר טור הגרמנים שצעדו למטה ברחוב, והושלכו בקבוקי תבערה ורימונים.
משך כל ימי המרד ולאחריהם, כל עוד נשמה באפו וכדורים בכלי־נשקו, נקם "זכריאש" בגרמנים. אבל דומני שלא אטעה אם אניח, שנקמתו הגדולה ביותר היא במצעדם של רמטכ"ל הצבא היהודי וחייליו, מחר, בין מחנות המוות; במטס מטוסי חיל־האוויר הישראלי בשמי אושוויץ, לפני עשור; בהקמתה של מדינת ישראל ובקיומה, כשנשקה בידה, והיא נחושה: "לא עוד".
והיא מתממשת גם בבני משפחתנו שנותרו בחיים, והקימו בתים בישראל, והביאו ילדים, ונכדים, ונינים - ושכולם יניפו כאן, ביום העצמאות בעוד שבוע, את הדגל הכחול־לבן, כן, הדגל הציוני, זה שהונף לפני 70 שנה על גג הבניין בגטו אפוף־הלהבות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו