כשחושבים עליהם, המילה הראשונה שעולה לראש היא "מרגשים". אבל במפגש פנים אל פנים עם חברי להקת שלוה, ששבו את לב הקהל בשנתיים האחרונות, מתברר שהם גם מצחיקים.
שבעה אנשים צעירים, שהם גם חברים טובים, עם הווי והומור פנימי משלהם. חבר'ה עליזים שאוהבים לצחוק ביחד, להיזכר בחוויות משותפות ולהשתעשע, כמו כיתה שיוצאת לטיול שנתי. כשאחד מהם מספר בדיחה או זורק עקיצה כלפי אחד האחרים - למשל, על פחד הטיסה של אחת המלוות - כולם פורצים בצחוק מתגלגל.
הסיפור שהכי מצחיק אותם קשור בקורונה. טל קימה ("טַלטול"), בן 24 עם תסמונת דאון, שמנגן בכלי הקשה ומתרגם את מילות השירים לשפת הסימנים, החליט למתוח את כולם, ובמיוחד את מייסד הלהקה והמנהל המוזיקלי, שי בן שושן.
"יום אחד, בתחילת הגל הראשון, טל הפיץ שנדבקתי בקורונה", מספר בן שושן (39), שהקים את הלהקה לפני 15 שנים. "פתאום אני מתחיל לקבל שיחות טלפון והודעות מאנשים ששואלים אם אני בסדר, ומה איתי. אני מקבל טלפון ממנהלת הלהקה, מהמנהל של מרכז שלוה, בסיס האם שלנו - כולם שואלים לשלומי.
"אני מגיע למרכז שלוה ורואה אנשים מתרחקים ממני. לא מבין מה קורה. אני שואל, 'מה אתם רוצים ממני?', ולאט־לאט מתחיל להבין שטל המציא לכולם סיפור. ואני צריך להסביר לכולם שממש לא, ושטל הוא קונדסון. אבל אני סולח לו".
"עשיתי לו מתיחה!" צוהל טל.
"מתיחה? כולם ברחו ממני!" שי צוחק, "אבל זה מה שאני אוהב בך. חולה עליך".
האמת היא שאף אחד מהם ("טפו טפו טפו", הם צועקים) לא נדבק עדיין בקורונה. המתופף יוסף עובדיה בן ה־23, הלוקה בתסמונת וויליאמס, נאלץ להיכנס לבידוד אחרי שאביו התפלל בבית כנסת עם חולה קורונה, שלא גילה לאחרים שהוא חולה. "זה גרם להרגשה לא טובה", הוא אומר, "לא יפה לא לספר דבר כזה".
מנהלי הלהקה ומלוויה מדגישים שההקפדה על הנחיות הקורונה בשלוה היא ברמה הגבוהה ביותר, כולל פיצול בהסעות, מתוך הכרה שכולם כאן שותפים, ושבלי אחד מהם - העסק כולו לא יעבוד.
מה שכן עובד אצלם בזמן האחרון הוא קשרים זוגיים שפיתחו חברי הלהקה. "אני מרגישה שהתבגרתי", אומרת דינה סמטה, הזמרת העיוורת בת ה־24. "תמיד חלמתי שיהיה לי בן זוג שאוכל לתת לו את האהבה שלי. לא היה קל למצוא, אבל עם תמיכה של הרבה אנשים מסביבי והמון אהבה אני כבר חצי שנה בזוגיות עם בחור בשם סטיבי, שגר בתל אביב. אנחנו משתדלים להיפגש כמה שאפשר. זה נותן לי המון תמיכה, שזה הדבר הכי מרגש שיכול להיות".
יאיר פומברג בן ה־32, נגן כלי הקשה עם תסמונת דאון, מספר שיצא למשלחת לפולין ללמוד על השואה, שם הכיר בחורה ונדלק עליה. "ניסיתי לשמור איתה על קשר, אבל זה לא הלך. אבל יש לי חברה יותר טובה - אסנת, מנהלת הלהקה", הוא אומר, וכולם פורצים בצחוק רועם.
* * *
אנחנו נפגשים בשעת ערב סתווית בחדר האמנים של אולפן טלוויזיה בדרום תל אביב. שישה מחברי שלוה יושבים במעגל, במרחק בטוח זה מזה, עטויי מסיכות: הזמרת ענאל כליפה בת ה־22, לקוית ראייה, דינה סמטה, יאיר פומברג, טל קימה, יוסף עובדיה ושי בן שושן.
הם בדיוק סיימו ארוחת ערב שכללה פיצות וסלטים, אחרי שבשעות האחרונות הצטלמו לקליפ לגרסה משלהם לשיר "I Lived", במקור של להקת הפופ האמריקנית וואן ריפבליק. הקליפ, שצולם על רקע מסך ירוק, שודר באירוע הגאלה השנתי של IAC, ארגון הקהילה הישראלית־אמריקנית, שהתקיים השבוע בארה"ב, אותו אירוע שבשנה שעברה הפגיש אותם על הבמה עם הנשיא דונלד טראמפ. "צפו בקליפ הזה עשרות אלפי, אם לא מאות אלפי יהודים, בשידור מחוף לחוף", הם מתגאים, "זה שיר עם המון קצב, שגרם לנו שמחה".
גם בהם, כמו בכל האמנים, משבר המגיפה פגע קשות. "בחודש מארס האחרון היינו אמורים לטוס לסיבוב בארה"ב, ואחר כך לצרפת, להולנד, לצ'כיה ולמדינות נוספות", נזכרת דינה, "הטיסה התבטלה וחזרה כמה פעמים, עד שבוטלה סופית. לא טסנו, התבאסנו רצח, אבל המשכנו לעבוד - עד שהטילו את הסגר". בהופעה האחרונה שלהם, שהתקיימה יום לפני שמועדון זאפה בהרצליה סגר את שעריו, אירחו את קובי מרימי.
"הרכבת שלנו נעצרה בבת אחת", אומר בן שושן, "מלהקה שמופיעה כל ערב, כולל שיאים גדולים בקיסריה ובבריכת הסולטן, ירדנו לאפס הופעות. קיבלנו מכה כמו שקיבלו שאר אמני ישראל. זאת היתה שנה לא פשוטה לכולנו. כבר התרגלנו לקהל שמחבק ומפרגן, ופתאום הכל עצר".
ענאל: "במקום קהל, אתה מחבק עכשיו דובי".
עד כמה נפגעתם כלכלית?
בן שושן: "נפגענו מאוד, גם כלכלית וגם נפשית. במיוחד להקה גדולה כמונו, עם המון צרכים חברתיים ונפשיים.
"הצלחנו לצלוח את התקופה הזאת בזכות אנשים מיוחדים, מתנדבים שעוזרים ללהקה בהתנהלות שלה, שנמצאים מאחורי הקלעים ונתנו לנו גב. הם דאגו לנו לכל דבר ולא נתנו לשלוה ליפול. הם אפשרו לנו להמשיך ליצור, להוציא שירים וקליפים, כדי שנישאר בתודעה הציבורית, וזה המקום להגיד להם תודה".
היה חשוב לשלוה להישאר עם הראש מעל המים, גם במחיר ויתור על כסף, כי לדבריהם פעילותם היא עניין קיומי עבור חברי ההרכב. בזמן הקורונה והסגרים הם שמרו על קשר עם הקהל באמצעות הופעות משותפות עם אמנים אחרים, שצולמו אחת לכמה שבועות ושודרו בזום ובפייסבוק.
"העולם נעצר, אבל אנחנו לא עצרנו", מסבירה דינה.
פרויקט המפגשים נקרא "רגע לפני שבת", ובמסגרתו אירחו אמנים דוגמת יובל דיין, עדן אלנה ועילי בוטנר וילדי החוץ לביצועים משותפים של שירים. "אירחנו אותם, הם באו אלינו, לבמה של זאפה הרצליה, והחברים בלהקה גם שאלו אותם שאלות למצלמה", מספר בן שושן, "זה קיבל חשיפה גדולה. קטעים שהעלינו הגיעו לעשרות ולמאות אלפי צפיות. למשל, ביצוע שלהם עם עדן אלנה ורביב כנר לשיר 'הללויה' גרף 477 אלף צפיות בפייסבוק".
"אנחנו כבר מתגעגעים מאוד לקהל", אומר יוסי, "זה חסר לי מאוד. האווירה, ההרגשה הטובה, המפגש עם הקהל אחרי ההופעה כשהם אומרים לנו שנהנו. השירים שאנחנו מבצעים מאוד מרגשים אותי. בהופעות אני לפעמים נמצא עם דמעות בעיניים".
כולם מסכימים איתו, ודינה מוסיפה שהם מתגעגעים לנסיעות לחו"ל ולחברים שהכירו לאורך הדרך.
ענאל: "אני מתגעגעת ללחץ שלפני ההופעות, שהופך לאנרגיות ברגע שעולים לבמה. כשאין הופעות אני מנצלת את הזמן לכתיבה וליצירה, כדי להשתפר. יש לי הרבה שירים במגירה, שעדיין לא הראיתי לחברים האחרים בלהקה".
מדי פעם, מרוב התלהבות, קם יאיר כדי לחבק את בן שושן, שאומר: "עם כל ההצלחה, הצניעות של הלהקה נשארה. שמרנו על הטוהר, על הטוב ועל הביחד, ולא השתוללנו. זה נובע מהאישיות של כל אחד מהחברים פה".
* * *
שלוה, אם צריך עדיין להזכיר, היא להקה מצליחה מאוד. למעשה, מאז פרצה לחיינו לפני כשנתיים, בריאליטי המוזיקלי "הכוכב הבא לאירוויזיון", ועד לפרוץ משבר הקורונה, היא היתה אחת הלהקות המבוקשות במוזיקה הישראלית.
"במשך חודשים הופענו כל יום, כל ערב, עד שהחברים בלהקה כבר לא יכלו עוד", אומר בן שושן, "ההופעות היו מלאות תמיד. המעריצים חיבקו אותנו, האווירה היתה נהדרת והיה כיף. הקהל יצא וסיפר שהתרגש מהמסר שלנו, לא רק מהמוזיקה. אמרו לנו שאנחנו נותנים ערך מוסף, כוח ופרופורציה אחרת לחיים, עם רצון לעשות טוב למישהו אחר. חברות מסחריות קנו את ההופעה שלנו, ולמעשה חיבקו אותנו".
היו גם תגובות שליליות לאורך הדרך?
"ברור", מסכימים כולם מייד, "תמיד יש אנשים שמעבירים ביקורת".
בן שושן: "בתחילת הדרך היו לפעמים גם צעקות מהקהל. פעם אחת היינו במסעדה, ומשפחה שלמה קמה משם והלכה, בנימוק ש'הילדים מפחדים מחברי הלהקה'. זה גרם לנו בושה מאוד גדולה. אבל באופן כללי, כל מי שבא לדבר איתנו, ולא סתם יושב מאחורי מקלדת, מבין מה העניין מאחורי הלהקה.
"כשהלכנו ל'הכוכב הבא', היו שטענו שאנחנו עושים בחברי ההרכב שימוש ציני. הזהירו שיתייחסו אלינו כגימיק, שישתמשו בנו לתוכנית אחת או שתיים - ואז יעיפו אותנו. גם בהפקה חששו ממה שיהיה איתנו שם ומהתגובות.
"אני אמרתי שאני מאמין בלהקה, כי לפני המיוחדוּת שלנו, אנחנו טובים מוזיקלית. הגענו לשם אחרי ניסיון שלנו בהופעות בארץ ובחו"ל. 'הכוכב הבא' העניקה לנו חשיפה עצומה, אבל היינו להקה טובה גם לפני זה, כולל הופעה באירוע עולמי של גוגל, לפני כשנתיים וחצי. הזמינו אותנו למשרדים של גוגל בניו יורק, שמהם הופענו בהופעה פתוחה ברשת למנויי גוגל. זה חשף אותנו להרבה דברים שבאו בהמשך.
"בטלוויזיה אנחנו ניגנו, אף אחד אחר לא ניגן בשבילנו, ועבדנו קשה על העיבודים שלנו. אולי בהתחלה אנשים היו טיפה ציניים, אבל המוזיקה ניצחה".
כזכור, במהלך שהסעיר את המדינה וזכה לתגובות רבות, פרשו חברי הלהקה משלב הגמר של "הכוכב הבא לאירוויזיון" מכיוון שהשתתפות בתחרות הזמר האירופית, שהתארחה בתל אביב, היתה כרוכה בחילול שבת. ובכל זאת הם הופיעו באירוויזיון - בחלק האמנותי של חצי הגמר השני, מעט לפני מדונה.
בדיעבד, אתם מצטערים שפרשתם ולא ייצגתם את ישראל באירוויזיון?
"ממש לא", הם עונים ביחד ומסבירים שכל חברי הלהקה נעים על הסקאלה שבין מסורתיים ודתיים לחרדים.
"שמרנו על הביחד ועל העקרונות שלנו, ובכל זאת הרווחנו השתתפות באירוויזיון בחלק האמנותי", אומר בן שושן, "אני מאמין שאם היינו מופיעים באירוויזיון, הלהקה היתה מתפצלת, כי לא היתה הסכמה בין כולם".
יאיר: "לא רצינו לחלל שבת. מבחינתנו זה היה קידוש השם".
ענאל: "בסופו של דבר, שמנו את הרגל שלנו על במת האירוויזיון, ראו אותנו מאות מיליונים בטלוויזיה, וזה מה שחשוב".
בן שושן: "בעקבות ההחלטה קיבלנו חיבוק מכל שכבות הציבור, גם מחילונים, וזה נתן לנו רוח גבית. ברשתות החברתיות בחו"ל, גם כאלה שאף פעם לא אומרים משהו טוב על ישראל פרגנו לנו וקראו לנו 'המנצחים הגדולים של האירוויזיון'. זה יצר אפקט כלל עולמי. ההופעה באירוויזיון פתחה עבורנו המון דלתות, וההופעות שלנו התמלאו".
היה גם כעס עליכם שפרשתם?
בן שושן: "כן, היו גם כאלה שהיה להם קשה לקבל את נטישת האירוויזיון, כי הם היו בטוחים שאנחנו יכולים לנצח בו. הם כעסו עלינו, והביקורת שלהם לא תמיד היתה נחמדה".
בעקבות החשיפה הגדולה הם כיכבו בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, ביום העצמאות ה־71, והחלו לקבל הזמנות להופעות בארץ ומעבר לים, כשגולת הכותרת, כאמור, היתה המפגש עם הנשיא טראמפ באירוע הגאלה השנתי של IAC ("הוא החמיא לנו מאוד, וזאת היתה חוויה מדהימה לכולנו וכבוד גדול").
בתוך זמן קצר הפכה שלוה ללהקה בינלאומית, שעד לפרוץ הנגיף חילקה את זמנה בין הופעות בארץ לבין מסעות בחו"ל. הם יצאו לסיבובים בארה"ב, בקנדה ובאירופה, הופיעו בניו יורק, במיאמי, בלונדון ובמוסקבה. "החבר'ה פה ביקרו בכל תא טייס אפשרי", מחייך בן שושן, "כבר קשה לנו לספור כמה פעמים הופענו בחו"ל. בהתחלה יצאנו ל־21 הופעות בשלושה שבועות. אחר כך הגיעו נסיעות נוספות. הפכנו לשגרירים של מדינת ישראל".
האנשים שסביב הלהקה מדגישים שבטיסות לחו"ל מוקפים חבריה בצוות מורחב, שדואג להם לכל דבר מסביב לשעון, אופרציה לא תמיד פשוטה. "לחו"ל אנחנו טסים מינימום 15 איש, חברי הלהקה, מנהלת הלהקה, מלבישה, מאפרת, אנשי הפקה וכוח עזר", מספר בן שושן, שלצידו בצוות הנוכחי גם מפיק צמוד מטעם חברת טדי הפקות.
איך היה לכם בנסיעות לחו"ל?
יוסי: "לי היה קשה לטוס לכמה שבועות ולהתנתק מהמשפחה שלי. התגעגעתי להורים ולנוף של הארץ, לאווירה של ישראל, אבל אמרתי למשפחה שאהיה בסדר - ועשיתי את זה באמת מתוך תחושת שליחות".
דינה: "היה קשה לקום בחו"ל ב־6 בבוקר ולצאת לשתיים־שלוש הופעות ביום. אבל מבחינתי, זאת תחושת ניצחון לחזור הביתה ולספר להורים ולחברים על כל החוויות. לשמוע כמה כולם גאים בנו. בעיניי זאת זכות גדולה".
איך המשפחות שלכם קיבלו את הפרסום וההצלחה?
דינה: "הם גאים בנו ותומכים בנו. כל הכבוד להם שהם משחררים אותנו מהבית לדבר המטורף הזה. כשהרמנו את המסך ב'הכוכב הבא', עם 94 אחוזים של הצבעות הקהל, ההורים שלי נכחו שם. הם אמרו לי שאילו היו יודעים שלזה אני אגיע, הם לא היו בוכים כשגילו, כשגרנו בכפר הקטן בהודו, שיש לי בעיה בעיניים ושהם לא יכולים לעשות כלום כדי לפתור אותה".
ההופעה באירוויזיון פתחה בפני הלהקה שערים לקהל שלא משתייך לקהילות יהודיות בלבד. "באמריקה הופענו מול קהל יהודי, והרגשנו שאנחנו שם בשליחות, מעבירים מסר ליהודי התפוצות", אומר בן שושן, "אבל בעקבות האירוויזיון התחלנו לקבל הזמנות מאירופה, להופיע מול קהל כללי, לאו דווקא יהודי. זה הקהל שאנחנו אמורים לשאוף להגיע אליו - אלא שאז הקורונה קטעה לנו את התוכניות".
עד כמה הצלחתם להרוויח כסף מהמוזיקה?
בן שושן: "כל אחד מהחברים בשלוה מתפרנס בכבוד מהפעילות שלה. הלהקה הוקמה כדי שהם יוכלו להרוויח ממוזיקה, כמו כל אמן בישראל שמכבד את עצמו, ולהוכיח שהם לא פחותים מאחרים. מאוד הקפדנו ודאגנו שחברי הלהקה יקבלו את מה שמגיע להם. זה חלק מההצלחה שלנו, כדי שנוכל להתקדם הלאה".
* * *
וההתקדמות מתרחשת בימים אלה, כשהמטרה הנוכחית של שלוה היא להפוך מלהקה של גרסאות כיסוי להרכב של שירים מקוריים. השיר החדש והרביעי שלהם, "מבורך", יצא בשבוע שעבר, עם נגנים אורחים וצמד הסולניות ענאל ודינה (מילים: נעם חורב, לחן: סתיו שמש, הפקה מוזיקלית: אורי זך).
השיר מצליח לרגש, כדרכם, בשילוב שהוא מייצר בין שני הסגנונות הפופולריים במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות - שירי חיזוק ועידוד ושירי אמונה. הפזמון אומר: "הכי קשה זה לעצור, להביט ואז לזכור, להגיד תודה שיש לאן לחזור/ כשהיום הבא נפקח, מתמסר לאור הרך, אני יודע שאני מבורך, אני מבורך".
ענאל: "אנחנו מאוד שמחים שהשיר יוצא בתקופת הקורונה וחשים מבורכים ובני מזל. זה שיר עוצמתי, שמזכיר שצריך להסתכל על החיים בפרופורציות ולדעת שאנחנו מבורכים, ולא משנה מה קורה. הקב"ה יצר לנו עולם עם הורים מדהימים, עם כישרון מדהים לשיר, לנגן ולהצליח, והוא אומר לנו שנעשה את ההשתדלות שלנו - ונתברך. כולנו התאהבנו בשיר והתחברנו אליו".
דינה: "נולדתי בהודו, ואני אוהבת מוזיקה מזרחית. אני שמחה שבשיר הזה יש כמה אלמנטים מזרחיים שקרובים אלי, כמו הסלסולים הקטנים בתחילתו".
שתי הסולניות, ענאל ודינה, שונות בטעמן המוזיקלי ומשלימות זו את זו. ענאל מעדיפה שירי רוק עצובים בעלי עומק, דינה אוהבת מוזיקה ים־תיכונית וקצב שמקפיץ את הקהל. "זה בסדר שיש טעם שונה", אומרת דינה, "בסוף, המוזיקה של שלוה נשמעת מאוד ישראלית".
בן שושן: "אנחנו רוצים ליצוק תוכן אמיתי שלנו, שבו לכל חבר בלהקה יש מקום. הקדשנו את תקופת הקורונה ליצירה, ובחצי השנה הקרובה נוציא לפחות עוד שלושה שירים. המטרה היא להוציא אלבום מקורי של שלוה כאלבום בכורה, ובמופע חדש שנעלה אחרי הקורונה נעמוד על הבמה עם רפרטואר שיכלול שירים שלנו. שירים מקוריים כמו 'אני רואה בך משהו טוב', שיצרה ענאל ושהקהל אהב מאוד בהופעות - הם מה שאנחנו מביאים לעולם".
דינה אומרת שהלהקה "מכינה הפתעות", ויאיר חושף שהם מתכננים שיתוף פעולה עם עילי בוטנר וילדי החוץ. "אמנים גדולים מציעים לנו שירים שהם כתבו, מחבקים אותנו", אומר בן שושן, "מבחינתנו זה מחמיא. כרגע אנחנו בתהליך של סינון ובדיקת חומרים, כדי לגעת בכמה שיותר קהלים ולא להישאר רק בנישה אחת. הקהל שלנו צמא לשירים מקוריים שלנו. ראינו בהופעות כמה הוא אוהב את זה".
* * *
להקת שלוה החלה את דרכה ב־2005 בעמותת "שלוה", שמשרתת אלפי בעלי מוגבלויות מגיל לידה ועד בגרות, ואת הוריהם, במרכז שלוה שבירושלים. את המרכז הקימו קלמן ומלכי סמואלס עבור בנם יוסי, שהפך עיוור, חירש ומוגבל תנועה בעקבות חיסון פגום שקיבל כתינוק - וכונה "הלן קלר של ישראל". בת הזקונים של המשפחה היא שרה סמואלס (22), הגיטריסטית של שלוה והיחידה בלהקה שלא לוקה במוגבלות.
"כשנולדתי, מרכז שלוה היה קיים, ואני גדלתי לתוכו", אומרת שרה, "זה המקום שאני הכי יכולה לתרום בו. עשיתי שירות לאומי בעזרה לחברי הלהקה והפכתי להיות בת השירות הקבועה שלהם. ככה הכרתי אנשים שהם כמו המשפחה שלי. הם הלב שלי.
"כגיטריסטית הצטרפתי לפני שלוש שנים. אני מנגנת מגיל 13, ואני מעריצה את הבקסטריט בויז, לינקין פארק וליידי גאגא. מבחינתי, אני מנסה להיות הגיטריסטית הכי טובה שאני יכולה להיות".
איך זה להיות היחידה בלהקה, לצד שי, ללא מוגבלות?
"בעיניי, המוגבלויות שלהם לא מגדירה אותם. הם האנשים הכי מגניבים בעולם, עם הנשמות הכי עמוקות שיש. אני חווה איתם רגעים מחזקים, עם הרבה דמעות של אושר".
חבר נוסף בלהקה הוא הקלידן העיוור גיא ממן בן ה־32, שבימים אלה עובר טיפולים רפואיים בעיניו ומוחלף על ידי קלידן זמני. חברי שלוה צפויים להשתתף ב־26 בחודש במשדר ההתרמה "הכוכבים של שלוה", שישודר ברשת 13.
בן שושן: "היינו בתהליך ארוך למצוא את ההרכב המנצח. מי שנמצא היום בלהקה באמת רוצה להיות בה. יאיר, למשל, לא התקבל בהתחלה, אבל הוא התעקש הרבה זמן. לקח לי שנה־שנתיים ללמד אותו קצב. העקשנות שלו ניצחה בסוף".
יאיר: "אני בשלוה מגיל 6, וזה הבית שלי. נולדתי עם תסמונת דאון, אבל זאת לא מחלה. אלוהים ברא אותי מיוחד. בגיל 21 נכנסתי לעולם העבודה, ובמקביל ללהקה אני עובד בתעסוקה של 'שלוה' ומכין שקיקי תה ומוצרים מקרמיקה. גם טל עובד. הוא מלצר בקפה שלוה, שנמצא במרכז".
הדרך שלכם להכרה ציבורית היתה ארוכה.
יאיר: "כן. אני זוכר הופעות שאנשים היו קמים באמצע והולכים, לא מכבדים אותנו. זה היה ממש מעליב".
בן שושן: "הלהקה פרצה מחסומים ביחס לקבלה של בעלי מוגבלויות. היא הראתה שגם אם מישהו שונה, זה לא אומר שהוא לא מוזיקלי או לא מיוחד".
בקהילת בעלי המוגבלויות הם גיבורים של ממש. "יש לי תסמונת וויליאמס, כלומר עורקים בלב שהדם לא זורם בהם", מספר המתופף יוסף, "פגשתי משפחות עם ילדים שלוקים בתסמונת ועודדתי אותן שגם הם יכולים להצליח".
בן שושן: "יוסף קיבל פניות מהמון הורים ונתן הרבה כוח ותקווה למשפחות שלמות. אנחנו מנגישים למי שלא מכיר מה זו תסמונת וויליאמס, מה זו תסמונת דאון, ומה זה עיוורון".
ודינה מסכמת: "מאז שהתפרסמנו, הורים לילדים עם מוגבלויות יוצרים ביניהם מפגשים בזום ומספרים על הקשיים שלהם. יצא לי להשתתף במפגשים כאלה. היום הם כבר לא מתביישים לדבר על הדברים שפעם התביישו להזכיר אותם".
