מרכז וינה, אביב 1938, חצות היום. חיילי אס.אס נטפלים אל כמה קשישות יהודיות, לופתים את פרקי ידיהן ומאלצים אותן לכרוע על ברכיהן ולקרצף את מרצפות הרחוב. זוהי וינה שלאחר האנשלוס, סיפוח אוסטריה אל גרמניה. עוברים ושבים אינם מתעכבים למראה הבריונים הנאצים שלועגים לקשישות ומתבדחים למראה השפלתן, מלבד אדם אחד: גבר בשנות הארבעים לחייו, שפושט בזריזות את מקטורנו, מפשיל את שרוולי חולצתו המעומלנת, נוטל מידי אחת הקשישות את מברשת הקרצוף וכורע לנקות במקומה את המרצפות. חיילי האס.אס גוערים בו שיקום מייד על רגליו ויציג בפניהם מסמכים מזהים. הגבר ניגש אליהם, שולף את המסמכים, ופניהם של החיילים מרצינות. הם מורים לקשישות לחדול ממעשיהן ומסתלקים מהמקום במהירות.
האיש ההוא היה אלברט גרינג, אחיו הצעיר של סגנו, ומי שראה עצמו כיורשו המיועד של היטלר, הרמן גרינג. מתברר כי בעוד האח הנבל הרמן היה אחראי מרכזי לרציחתם של מיליוני יהודים, סייע אחיו אלברט לעשרות יהודים במהלך המלחמה ובתקופה שקדמה לה. את חלקם, כך נטען, הציל ממוות ודאי בידי הנאצים. עדויות, ראיונות ומסמכים מקצווי עולם וממגוון תקופות, וגם שיחה עם בתו של אלברט גרינג, מסייעים לשרטט את דמותו המרתקת של האיש שכונה "שינדלר השני".
הרמן ואלברט גרינג היו הצעירים מבין חמשת ילדיו של הדיפלומט היינריך ארנסט גרינג מנישואיו השניים לפרנצ'סקה ('פאני') טיפנברון, שהיתה צעירה ממנו בכמעט שלושים שנה. היינריך הירבה להיעדר מהבית והותיר חלל בחייה של פאני, שעל פי השמועות, מיהרה למלאו בנוכחותו התכופה של ידיד המשפחה, הרופא ד"ר הרמן פון אפנשטיין. הרמן גרינג נולד בשנת 1893 ונקרא על שמו של פון אפנשטיין; אלברט גונתר נולד שנתיים אחריו, ב־1895, ואז ביקש פון אפנשטיין להפוך לסנדקם של הילדים ולשכנם בבתיו.
השניים גדלו בתנאים אריסטוקרטיים מפנקים, בין ארמונות וטירות, כשמשרתים דואגים לכל מבוקשם. רוב ימות השנה התגוררה המשפחה במצודה ימי ביניימית בת 24 חדרים בפרנקוניה שבדרום גרמניה, ואת חופשת הקיץ בילו במצודה רחבת ידיים באלפים האוסטריים.
השוני בין שני האחים היה חד מראשית חייהם. הרמן היה תכול עיניים, מרדן, חצוף ומלא ביטחון עצמי. אלברט היה בעל עיניים חומות, סגור, זהיר ושקדן, ודמה דמיון מחשיד לסנדקו, פון אפנשטיין. בני משפחה וחברים טוענים עד היום כי אלברט הוא פרי רומן סוער בין פאני לפון אפנשטיין. זהו פרט חשוב בביוגרפיה של אלברט גרינג, שכן סנדקו - אולי אביו - היה חצי יהודי, והתגייסותו למען היהודים בבגרותו מיוחסת, בין השאר, לאפשרות שדם יהודי זרם בגופו.
"כן, זה תמיד חלק מהסיפור", מחייך פרופ' משה צימרמן, ראש המכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית. "אין כמעט אדם אחד חשוב בעת ההיא שלא מנסים לחפש את האבא או האמא 'האמיתיים' שלו. זה כמובן אפשרי שאותה אמא ילדה ילדים לשני אבות שונים, אבל גם על היטלר אמרו דברים כאלה, ועל אנטישמים רבים נוספים. לכן לא מפליא אותי שמנסים לעשות את זה גם במקרה של אלברט גרינג. אני יוצא מנקודת הנחה שהם בניו של אותו אב, למרות שהאחד היה אחראי לתוכנית השמדת היהודים והאחר הציל אותם".
במלחמת העולם הראשונה שירת הרמן גרינג כטייס קרב מצטיין, בעוד אלברט שירת כהנדסאי תקשורת, נפצע בבטנו, ובתום המלחמה החל בלימודי הנדסת מכונות באוניברסיטה הטכנית של מינכן. באותה עת למד באותה אוניברסיטה גם הסטודנט לאגרונומיה היינריך הימלר, לימים ראש האס.אס והגסטפו, שר הפנים ואחד מיריביו של הרמן גרינג. בניגוד להימלר, שהיה פעיל בולט באגודות הסטודנטים ובעל תודעה פוליטית מפותחת, אלברט גרינג נותר א־פוליטי. בהמשך עבד כסוכן מכירות ומתכנן גופי חימום, אך את עיקר מרצו השקיע בכיבוש נשים, והתחתן פעמיים בפרק זמן של שלוש שנים.
הרמן גרינג, שהוכתר בגרמניה כגיבור מלחמת העולם הראשונה, פנה ללימודי כלכלה והיסטוריה במינכן. בכינוס פוליטי בשנת 1922 התיידד עם אדולף היטלר, ובין השניים נוצר קשר אמיץ. היטלר צוטט אז: "אינני בודד, יש לי את החבר הטוב בעולם - גרינג". ב־1923 היו השניים שותפים לניסיון הפוטש הכושל במינכן, שבמהלכו נפצע הרמן גרינג - פציעה שבעקבותיה נעשה מכור למורפיום, כנראה לשארית ימיו.
בשנת 1928 כבר נבחר גרינג לרייכסטאג כנציג המפלגה הנאצית, וקרע נוצר בין האחים: אלברט התנגד נחרצות לאידיאולוגיה של המפלגה הנאצית, ובז לאנשיה. "אח שלי קשור להיטלר המנוול", אמר לחבריו, "אם ימשיך כך, סופו יהיה רע".
ב־1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, תירגם אלברט גרינג את תיעובו להיטלר למעשים. הוא ויתר על אזרחותו הגרמנית ועבר לחיות בווינה כאזרח אוסטרי. הוא השתלב בתעשיית הקולנוע, שהיתה עשירה בבעלי מקצוע יהודים, וניהל אולפנים גדולים. העזרה הראשונה שהושיט ליהודים היתה דווקא כטובה לאחיו הרמן: שחקנית גרמנייה שהיתה מיודדת עם אשתו של הרמן, אמי זונמן, החלה להירדף בשל נישואיה לגבר יהודי. אלברט סידר לה עבודה באוסטריה, שהיתה אז בטוחה יותר.
במסגרת עיסוקו בקולנוע פגש אלברט גרינג בתסריטאי ובבמאי היהודי ארנסט נויבך, שיכתוב לימים את המאמר "חברי גרינג". במאמר הוא מספר כיצד, כנראה במהלך ליל הבדולח, פשטו חיילים נאצים על חנות וינאית, זרעו בה הרס רב, ומשלא מצאו את בעל החנות היהודי תפסו את אמו בת ה־75, הכריחו אותה לשבת מול חלון הראווה המנופץ ותלו על צווארה שלט שעליו נכתב: "אני יהודייה מטונפת". גרינג, שעבר בסמוך, פילס דרכו בקהל הצוהל, מיהר להסיר את השלט מצווארה של האישה וסייע לה לחמוק משם, תוך התגוששות עם כמה חיילי אס.אס. הוא נעצר, אבל שוחרר מייד משהתבררה זהותו. בניגוד חריף, נמנה האח הרמן גרינג עם יוזמיו של הקנס האכזרי בסך מיליארד מארקים שהוטל על היהודים בעקבות פרעות ליל הבדולח.
מצבם של היהודים באוסטריה הורע מיום ליום. אלברט גרינג סייע לחבריו ולמכריו היהודים בהשגת כסף ומסמכים שאיפשרו להם לברוח מאוסטריה. כך, למשל, דחק ברופאו, ד"ר מקס וולף, לעזוב בהקדם את אוסטריה; הוא סייע לד"ר ולאשתו בהשגת כסף ומסמכים, בני הזוג נמלטו לארה"ב וניצלו.
ארנסט נויבך סיפר כי כשהרמן גרינג הגיע לאוסטריה, מבושם מניצחונו ומלא סיפוק מכך שתפיסת עולמו האנטישמית החלה להתממש, הוא העניק לכל אחד מבני המשפחה אפשרות לבקש ממנו משאלה אחת. אלברט ניצל את שעת הכושר וביקש לשחרר את הארכי־דוכס יוסף פרדיננד, בן משפחת המלוכה האוסטרית, שהוחזק במחנה הריכוז דכאו. "הרמן היה נבוך מאוד, אבל כבר למחרת הורה לשחררו", סיפר אלברט לחברו נויבך. נויבך כתב במאמרו: "באותם ימים, אנשים רבים חבו את חייהם ואת חירותם לאחיו של הרמן גרינג בעל העוצמה".
כשהמצב באוסטריה הפך בלתי נסבל, עבר אלברט גרינג להתגורר תקופה קצרה באיטליה, ואז בצ'כוסלובקיה. שם, בשנת 1939, התמנה למנהל הייצוא במפעלי סקודה, אחד ממפעלי ייצור הנשק הגדולים באירופה של אותם ימים. רופאו של גרינג, ד"ר יוסף קרבט, שהיה פעיל במחתרת הצ'כית, נלכד ונשלח למאסר בדכאו, ואשתו מיהרה לבקש את עזרתו של אלברט. גרינג שלח למפקד המחנה מכתב, שעליו התנוסס שם משפחתו בלבד, וביקש לשחרר מיידית את ד"ר יוסף קרבט. דרישתו מולאה, כנראה כיוון שסברו שהכותב הוא הרמן גרינג. מאחר שהוחזקו במחנה באותה עת שני אנשים שנשאו את השם ד"ר יוסף קרבט, שוחררו שניהם - ליתר ביטחון. כך קיבל חזרה את חירותו גם פעיל קומוניסטי.
במאמר שפירסם לאחרונה ד"ר גרהרד ספורל במגזין "דר שפיגל" הגרמני, הוא מציין כי קשה לומר כמה אנשים הציל אלברט גרינג, יהודים ולא יהודים. "הוא כנראה לא ידע בעצמו, כי לא הכיר את כל האנשים שסייע להם. לכמה מהם הוא עזר להשתחרר ממחנות ריכוז, ולאחרים סייע לברוח למדינות אחרות. הוא פתח עבורם חשבונות בנק בשווייץ כדי שיוכלו לשרוד בגלות; הוא נתן כסף למתנגדי הנאצים, והסיט את מבטו כשגנבו נשק מהמפעל שבו שימש בתפקיד בכיר".
"חשוד בסיוע ליהודים"
הגסטפו והאס.אס חשדו באלברט גרינג לאורך כל הדרך. ב־1939 החלו לעקוב אחריו ולתעד את "פעולות הטרור" שביצע, ואף הכריזו עליו כעל "אויב ציבור" של הרייך השלישי. באחד הדו"חות של הגסטפו מ־1944 נכתב על "התרועעותו התכופה במעגלים יהודיים" ועל כך שהוא מסייע ליהודים. בין השאר נכתב בדו"ח: "אחד העובדים הצ'כים במפעל המליץ לסגן המנהל הגרמני לא לברך במועל יד כשהוא נכנס למשרדו של אלברט גרינג, אחרת הוא יסולק משם".
באוגוסט 1944 שלח מפקד המשטרה בפראג מברק להימלר, שבו ביקש לעצור את אלברט גרינג לצורך חקירה, "כיוון שהוא מנהל יחסים עם תעשיינים צ'כים בלתי אמינים. יכולת התנועה הבלתי מוגבלת שלו מסוכנת, ולכן אני מבקש להעבירו לברלין לצורך חקירתו והבהרת החשדות החמורים נגדו".
בסך הכל הוצאו נגד אלברט ארבעה צווי מעצר במהלך המלחמה, אבל כולם בוטלו בידי אחיו הגדול הרמן. "הרמן גרינג היה חייב לדאוג שהאנשים מהמנגנון שהוא היה שותף להקמתו, הגסטפו, ירפו מאחיו", אומר פרופ' צימרמן. "גרינג היה מספר שתיים של היטלר, ועם הזמן ירד מגדולתו והיה צריך להיזהר מהימלר. אבל הפעולות של אלברט לא היו דרמטיות עד כדי כך שאחיו יצטרך לסייע למעצר שלו; הוא בסך הכל הציל יהודים באופן ספורדי, ומזה היה אפשר להעלים עין. בלאו הכי כל המנגנון של האס.אס היה מושחת, אז העלימו עין מהרבה דברים".
בתו היחידה של הרמן גרינג, אדה, המתגוררת היום במינכן, סיפרה בעבר לאנשי ערוץ 4 הבריטי, אולי בניסיון לטהר מעט את שמו של אביה, כי "אלברט השתמש בכספו ובהשפעתו כדי לעזור בכוחות עצמו לאנשים הזקוקים לסיוע, אבל ברגע שנדרשה התערבות מגבוה, של גורמי רשויות או של בעלי סמכות, הוא הזדקק לתמיכתו של אבא שלי - וקיבל אותה".
בסוף 1944 כבר נאלץ אלברט גרינג להסתתר בפראג ובזלצבורג, צו הוצאה להורג תלוי מעל לראשו. גם את הצו הזה ביטל אחיו, אך כפי שהעיד אלברט בפני חוקריו האמריקנים לאחר המלחמה, בעת מעצרו בנירנברג: "אח שלי סיפר לי שנאלץ לבקש אישית מהימלר להחליק את העניין. הוא אמר לי שזאת הפעם האחרונה שהוא יכול לעזור לי, כי מעמדו רופף".
המלחמה התקרבה לסיומה. הרמן גרינג, שהצהיר כי מטוסים בריטיים לעולם לא יטוסו בשמי ברלין, נאלץ להתמודד עם ההפצצות המאסיביות על הבירה הגרמנית. באפריל 1945, בעוד היטלר מסוגר בבונקר שלו, גרינג שלח אליו מברק שבו הוא תוהה אם הגיע הרגע הנכון להכתרתו לפיהרר במקום היטלר. היטלר רתח מזעם, הורה לנשל את גרינג מכל תפקידיו ולעצור אותו. גרינג פרש עם משפחתו לאחוזתו, שהיתה מקושטת ביצירות אמנות שנבזזו מיהודים ברחבי אירופה, והמתין לסוף המלחמה.
במאי 1945 עצרו בעלות הברית את הרמן גרינג, והוא נלקח למרכז החקירות האמריקני בברלין. יומיים אחרי כן הסגיר עצמו אלברט גרינג לידי בעלות הברית בזלצבורג, אוסטריה; מטבע הדברים, הוא נחשד מייד בפשעי מלחמה. הפעם שם משפחתו הפך לקללה.
פגישתם האחרונה של האחים התרחשה בכלא זמני באוגסבורג שבחבל בוואריה. "אני מצטער שאתה צריך לסבול עכשיו בגללי", אמר הרמן לאחיו הצעיר. "אתה תשוחרר בקרוב. תדאג לאשתי ולבתי. היה שלום".
הרמן גרינג נידון למוות בתלייה במשפטי נירנבר. זמן קצר לפני שהוצא להורג התאבד בתאו באמצעות בליעת גלולת ציאניד.
אלברט גרינג ניצב מול חוקריו בנירנברג וסיפר להם סיפור שנראה, על פניו, מופרך. הוא טען שהשתמש בשם משפחתו כדי להציל יהודים ולא יהודים ממלתעות הנאצים. בניסיון להוכיח כי סיפורו אמיתי, נטל אלברט חמישה דפי נייר ושירטט טבלה מסודרת שכותרתה "אנשים שהצלתי תוך סיכון עצמי". בטבלה המפורטת רשם את שמותיהם של 34 משפחות ובודדים שסייע להם: את משלח ידם של האנשים, מקום מגוריהם, הפעם האחרונה שבה ראה אותם, וסוג הסיוע שהגיש: השגת מטבע זר, הנפקת ניירות ודרכונים, עזרה בבריחה, שליחת כסף או חבילות מזון למחנה בוכנוואלד, סיוע בהשגת אישורי עבודה, סידור משרות במפעל סקודה ועוד. את הטבלה הגיש לחוקריו וביקש מהם לאתר את האנשים, כדי שיעידו שלא רק שלא היה חבר המפלגה הנאצית, אלא אף פעל נגדה ללא לאות. הטבלה, שזכתה לימים לכינוי "רשימת ה־34", תויקה ונשכחה.
בתום מעצר וחקירות שנמשכו שנתיים הגיע מייג'ור ויקטור פארקר, קצין אמריקני, לחקור את אלברט גרינג. הוא סקר את רשימת ה־34 ועיניו נעצרו על מספר 15: שמה של דודתו, סופי, שכונתה ברשימה "גברת פרנץ להאר". פארקר כתב בדו"ח שלו: "אני מאמין שהסיפור המסופר פה אמיתי, כיוון שהחוקר יודע באופן אישי שהנחקר סייע לפרנץ להאר - דודו של החוקר". גרינג שוחרר מהכלא.
"אני אספר את סיפורו"
השנה היא 2003, סידני, אוסטרליה. סטודנט צעיר לכלכלה, וויליאם הייסטינגס בורק, מתהפך במיטתו בשעת לילה מאוחרת. הוא מדליק את מכשיר הטלוויזיה, שבו מוקרן באותה עת הסרט הדוקומנטרי של ערוץ 4 הבריטי על הרמן גרינג ועל אחיו הקטן. "זה טילטל אותי לגמרי ולא נתן לי מנוח", משחזר בורק בשיחה מסידני. "נותרו אצלי שאלות רבות פתוחות, ומה שהפריע לי במיוחד היה חוסר הצדק כלפי אלברט גרינג: אף אחד לא יודע כמה הוא עשה למען האנושות, הוא נשכח לחלוטין. כשחיפשתי עליו חומרים כתובים בספריות באוסטרליה, לא מצאתי דבר. באינטרנט היו בקושי שני אזכורים שלו".
ב־2005, כשהוא בן 22, סיים בורק את לימודי הכלכלה באוניברסיטת סידני. על הפרק עמדו לימודי דוקטורט, קריירה בתחום הפיננסים או השתלבות בעסקים של הוריו - חברה לציוד ימי. "סיום הלימודים הוא ההזדמנות הראשונה בחיים שאתה חופשי לעשות כרצונך, ואני הרגשתי שמישהו חייב לספר את הסיפור של אלברט גרינג", משחזר בורק בהתרגשות. "הרגשתי שלא ייתכן שהוא יישפט בחומרה כזאת בגלל מעשי אחיו, ושייפער חור כזה בהיסטוריה".
בכסף שחסך מעבודתו בספריית וידיאו מקומית קנה בורק כרטיס טיסה פתוח לארה"ב. תחנתו הראשונה היתה הארכיונים הלאומיים בוושינגטון. "עברתי את כל הביורוקרטיה והבדיקות הביטחוניות, ולאחר לא מעט חיפושים הגעתי לתיק שנגע לאלברט גרינג והכיל תרשומות של חקירות מנירנברג ותכתובת מימי המלחמה. שם גם מצאתי את הרשימה המקורית של ה־34. לא העתק, אלא המקור המצהיב עם כתמי הקפה, בכתב ידו של אלברט גרינג. זה היה עבורי רגע לא ייאמן. החלטתי שאני אעשה את העבודה שהחוקרים האמריקנים של גרינג לא ביצעו: אני אספר את סיפורו. הם אפילו לא חקרו את האנשים שהיו ברשימה, אף על פי שהיה פשוט מאוד לאתר אותם".
בורק יצא למסע שנמשך שלוש שנים, ונפרס על פני שמונה מדינות, כולו במימון עצמי. מסעו הניב ספר ושמו "Thirty Four", שפורסם לראשונה באנגלית לפני ארבע שנים. הספר, חלקו יומן מסע וחלקו ביוגרפיה של אלברט גרינג, הוא מאגר המידע העשיר והמקיף ביותר על אודות האיש. לאחרונה רכש את זכויות הספר טום הופר, במאי הסרטים "נאום המלך" ו"עלובי החיים" - כנראה בדרך להפיכתו לסרט.
לאחר עיבוד המידע שאסף, הגיע בורק למסקנה שאלברט גרינג סייע ליותר ממאה אנשים יהודים ולא יהודים בתקופת המלחמה. באוגוסט 2010 הוא פנה ליד ושם כדי שיכירו בגרינג כחסיד אומות העולם, ולאחרונה החל להחתים על עצומה באינטרנט, הקוראת ליד ושם להיענות לבקשה.
בורק מספר כי בין המסמכים שהגיש כלולה עדותו של ג'ורג' פילזר, בנו של אוסקר פילזר, שהיה עורך דין יהודי, מפיק קולנוע מפורסם ומבעליהם של אולפני הקולנוע הגדולים בווינה לפני מלחמת העולם השנייה: Tobis Sascha Film Studios. פילזר הבן סיפר לבורק כי מייד לאחר האנשלוס פשטו הנאצים על בית המשפחה, תפסו את אביו, ובאיומי אקדח דחקו אותו אל אחת מפינות הבית. הם בזזו מכל הבא ליד ולקחו את האב למקום מעצר לא ידוע. בני המשפחה ביקשו את עזרתו של אלברט גרינג, שהיה אז מנהל באולפנים.
"גרינג הפעיל את כל השפעתו כדי לגלות איפה אבא שלי מוחזק ולהביא לשחרורו", מספר לי ג'ורג' פילזר (91) בשיחה מצרפת. גרינג גם סייע לחמשת אחיו של אוסקר לעזוב את אוסטריה. "אבא שלי שוחרר מהמעצר בזכות אלברט גרינג. אחר כך הוא ברח לאיטליה, ואני מניח שגם בזה סייע לו אלברט. אני מרגיש שאין ראוי ממנו לקבל את אות חסיד אומות העולם, גם בגלל מה שעשה עבור המשפחה שלי וגם בזכות מה שעשה למען אחרים. לפחות חשוב לי שיידעו שהיה אדם טוב וסייע ליהודים".
מאיטליה נמלט אוסקר פילזר לשווייץ ולצרפת, שם נפטר במהלך המלחמה. ג'ורג', אחיו ואמו הקתולית ברחו לארה"ב דרך קזבלנקה. ג'ורג' הלך בעקבות אביו ועבד בתעשיית הקולנוע האמריקנית, ובתפקידו האחרון שימש סגן נשיא בחברת פוקס המאה ה־20. הוא אלמן, ללא ילדים, ומחלק את זמנו בין ניו יורק לקאן.
עדות נוספת שבורק הגיש ליד ושם נמסרה מפי טטיאנה אוטזופ, שנפטרה בינתיים. היא סיפרה שאביה סרג'יו, מפיק קולנוע יהודי, הצליח לברוח מגרמניה לספרד בזכות מסמכים שאלברט גרינג אירגן עבורו. על פי עדותה, גם לדודיה הצליח גרינג לארגן ויזות לארה"ב. אוטזופ נקבה בשמות משפחות נוספות, חלקן יהודיות וחלקן לא, שגרינג עזר להן להשיג דרכונים ספרדיים ואישורים רשמיים לעזוב את ברלין.
"יצרתי עם טטיאנה קשר מאוד מיוחד", מספר בורק, "היא קראה לי הנכד המאומץ שלה. היא אפילו נתנה לי צעצוע שאלברט נתן לה במתנה בילדותה והיא שמרה כל השנים. הוא עזר לה ולאמה להציג בפני השלטונות הוכחות שיש להן שורשים אריים. הוא שלח להן אוכל, סידר לאמה עבודה כמתרגמת סרטים זרים ונתן להן את מספר הטלפון שלו. בכל פעם שחששו לגורלן הן טילפנו אליו, והוא עזר".
בין המסמכים שהגיש בורק ליד ושם היה גם דו"ח של ה־Special Operative Executive - המודיעין של בעלות הברית, שניהל תחקירים רבים לאחר המלחמה. בתחקיר מצוטט רופא יהודי, ד"ר לדיסלאב קובאץ', שמספר כי ב־1939 התבקש לטפל בזוג גרמנים ששהו ברומא - אלברט וארנה גרינג. כשגילה את שם משפחתם, סירב לטפל בהם. בתגובה ביקש ממנו אלברט לשתות איתו כוס קפה ולאפשר לו להציג את עצמו כראוי, ותיאר בפני קובאץ' עד כמה הוא מתנגד למשטר הנאצי, להיטלר ולאחיו הגדול הרמן. כך התהדקו הקשרים בין השניים.
"קובאץ' סיפר שאלברט גרינג סידר למשפחתו לחיות בווילה שלו ופתח חשבון בנק שוויצרי, שממנו היה קובאץ' יכול למשוך כסף כדי לסייע ליהודים ולפליטים אחרים", אומר בורק. "כשהגרמנים כבשו את רומא ב־1943 כתב אלברט מסמך שבו הצהיר שקובאץ' הוא הרופא האישי שלו, ושאין להזיק לו, כי הוא זקוק לו בביקוריו התכופים באיטליה. כדי למנוע את עיקול רכושו סיפק אלברט מסמכים על כך שהרכוש למעשה שייך לו".
מנהלת המחלקה לחסידי אומות העולם ביד ושם, אירנה שטינפלד, איתרה בשווייץ את בנו של קובאץ', כיום בן 79. היא מציינת שהסיפור בעייתי. "ראשית, איך רופא יהודי עדיין מנהל קליניקה ברומא ב־1943? אולי הוא הצליח להעלים את זהותו. בנו לא ידע להוסיף מידע רב על מה שידענו. ביקשתי מהבן את המסמך שהציל אותם, הרי זה משהו ששומרים. הוא אמר שאין בידיו מסמכים. שאלתי אותו מה היה כתוב בו - הוא היה אז בן 9 - אבל הוא לא זכר. בנוסף, בדו"ח המודיעין של בעלות הברית מעלים ספק מסוים לגבי מידת האמינות של קובאץ'".
דרושות עדויות מהניצולים
ביד ושם מתייחסים במלוא הרצינות למפעל הנצחת חסידי אומות העולם, שהשנה מציינים חמישים שנים להקמתו. עד כה כובדו בתואר 24,811 אנשים, מתוכם 511 גרמנים. "אנחנו בודקים כל סיפור שמגיע אלינו", מציינת שטינפלד, שהמחלקה שהיא עומדת בראשה מונה עשרה אנשים. "התפקיד שלנו הוא לאסוף את הסיפורים, לחקור אותם היטב באמצעות חומרי תיעוד מהארץ ומחו"ל, ואם נמצא בסיס לדברים, אנחנו מעבירים את המידע לוועדה חיצונית, שמורכבת ממתנדבים, מרביתם ניצולי שואה, וכיום עומד בראשה השופט בדימוס יעקב טירקל. הוועדה לוקחת את המגוון העצום הזה של התנהגויות אנושיות וצריכה להעביר קו חד וברור ולהחליט מה כן ומה לא. ברור שלעיתים הסיפורים מאוד מורכבים".
כמה קריטריונים הם חד־משמעיים. בחוק יד ושם משנת 1953 הודגש כי חסידי אומות העולם הם אנשים "ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים". "זה הקריטריון העיקרי שמבדיל בינם לבין מצילים אחרים, שהיו בהחלט אנשים טובים", מסבירה שטינפלד. "את ההבחנה הזאת קשה מאוד לעשות. הסביבה האנושית התעוותה לגמרי במלחמת העולם השנייה, והיו אנשים ששמרו על הנורמה ההתנהגותית והאנושית, שלה אנחנו מצפים מכל אדם; זה עדיין לא אומר שהם סיכנו את חייהם לשם הצלת יהודים. בנוסף, הוועדה דורשת הוכחות. באופן טבעי, אי אפשר שהעדות תבוא רק מצד מי שטוען שהציל יהודים, אלא יש צורך גם בעדויות מצד הניצולים".
שטינפלד אינה חולקת על כך שאלברט גרינג סייע ליהודים, אבל העדויות בתיק, לדבריה, אינן מספקות הוכחה חד־משמעית לכך שהוא סיכן את חייו. לגבי סיפורו של פילזר, למשל, היא מציינת כי "הבעיה היא שאחרי ליל הבדולח עצרו את כל הגברים ושיחררו אותם, במיוחד אם הם הצליחו להוכיח שהם יכולים להגר משטחי הרייך השלישי. כך שלשחרר מישהו ממחנה ריכוז היה לעזור לו להוכיח שהוא יכול להגר. הדברים האלה שבהחלט יכולים להתפרש כאמפתיה וכרצון לעזור ליהודים נרדפים, הם לא בגדר המעשים שהוועדה מעניקה בגינם אות חסיד אומות העולם. כרגע, תיק גרינג אינו בשל להצגה בפני הוועדה, אבל הוא נותר פתוח".
בורק מוחה על כך. "סיפקתי ליד ושם דוחות גסטפו שאיתרתי בארכיון הלאומי הצ'כי, המתארים מה אלברט עשה, במה הוא מואשם, ומציינים דרישה חד־משמעית שייעצר. סיפקתי מסמך של האס.אס
שדורש את מעצרו. יש מכתב שבו אלברט כותב לחבר שלו שהוא נס על חייו. יש עדויות שנעצר. כל אלה מעידים שסיכן את עצמו בכך שהמשיך לסייע ליהודים לאורך המלחמה כולה".
אולי המעשה האמיץ ביותר שמתאר בורק בספרו התרחש לקראת סוף המלחמה. כמנהל הייצוא במפעלי סקודה נסע אלברט גרינג עם משאית או כמה משאיות למחנה ריכוז, כנראה טרזינשטאט, הציג את עצמו בפני מפקדי המחנה כאלברט גרינג ממפעלי סקודה ואחיו של הרמן גרינג, וביקש לגייס עובדים עבור המאמצים המלחמתיים. המפקדים צייתו לבקשתו, שיחררו עבורו אסירים רבים, ואת כולם שיחרר גרינג ביערות הסמוכים.
"זהו סיפור שניסיתי לאמת ולאסוף עליו עדויות לאורך השנים", מסביר בורק. "הוא מתואר בעדותו של ג'ק בן בסט, שאביו היה חבר קרוב של אלברט גרינג ומופיע אף הוא ברשימת ה־34, כיוון שגרינג סייע לו לברוח לשווייץ. מתוך כל המידע הנחתי שמדובר במחנה טרזינשטאט, שהיה לא רחוק ממפעל סקודה, אבל ייתכן שמדובר במחנה אחר. הבנתי שלקראת סוף המלחמה הוא חש אשמה שלא עשה מספיק, וניצל את ההזדמנות לבצע צעד קיצוני".
שטינפלד פנתה להיסטוריונים שעובדים עם יד ושם וניסתה לברר איתם אם מוכר להם סיפור כזה על טרזינשטאט. "אם היו עשרות או מאות יהודים שהוא שיחרר, איפה הם?" היא תוהה. "הרי מדובר בסוף המלחמה, כך שהיה להם סיכוי גבוה לשרוד. במקרה הזה אנחנו מצפים שלפחות עדות של אחד מהם תצוף במהלך השנים. זאת הבעיה - קשה מאוד להבין מהי בדיוק האמת ומהו מיתוס".
שטינפלד מבקשת להבהיר: "הופנו אלינו טענות שאנחנו לא מעניקים לו את אות חסיד אומות העולם כי הוא גרינג, כי יד ושם אינו מסוגל להעניק אות למי שנושא שם כזה. זה לא נכון".
פרופ' צימרמן סבור אחרת. "גרמני שהיה מקורב לשלטון לא יקבל חסיד אומות העולם, גם אם מגיע לו. ליד ושם יש בעיה עם גרמנים שהתנהגו אחרת. אמנם חיילים גרמנים קיבלו את התואר, אבל הם לא היו פעילים פוליטיים, אלא התבקשו לבצע פקודות, כך שלגביהם מקילים. אם יהיה עץ בשדרת חסידי אומות העולם שישא את השם גרינג, זה לא משנה אם השם הפרטי הוא אלברט ולא הרמן, אנשים ירגישו לא נוח. אני משער שעל זה העניין ייפול".
"אבא עזר להמון אנשים"
כשחי בצ'כוסלובקיה, נטש אלברט גרינג את אשתו השנייה ארנה בעודה על ערש דווי, לטובת צעירה צ'כית יפהפייה, מילה גלזרובה שמה. הוא נישא לה, וסמוך ללידת בתם אליזבת, החל במנוסתו מהשלטונות הנאציים. בתום המלחמה נעצר למשך שנתיים. לאחר ששוחרר, כשל בתפקודו כבן זוג וכאב.
"אלברט גרינג הציל אנשים רבים, אבל לנשים בחייו התייחס בצורה אחרת, בזלזול ובהתנערות", אומר וויליאם בורק. "הוא היה נשוי לארבע נשים, שבהן בגד ללא הרף. אל מילה היה מאוד לא נאמן, עד שהיא החליטה לעזוב לפרו עם הילדה. אבל בכל חג, אירוע משמעותי או יום הולדת, הילדה היתה כותבת לאביה מכתבים, במשך שנים. הוא מעולם לא השיב לה, אף לא פעם אחת. הוא לא הכיר בקיומה. זה חלק שכל כך מפליא אותי בסיפור שלו, אחרי כל מה שעשה למען בני אדם".
את שפופרת הטלפון בלימה, בירת פרו, מרימה אישה לבבית בת 68. אליזבת גרינג, בתו היחידה של אלברט גרינג, עוברת בשנים האחרונות תהליך פיוס עם זכר אביה, במקביל לגילוי העדויות על פעילותו בתקופת מלחמת העולם השנייה. "היו לו הרבה מאוד חברים יהודים שהוא עזר להם", היא אומרת, "הוא עשה את זה כי התנגד למעשי הנאצים. אני לא חושבת שהוא ציפה לפרס כלשהו".
את נולדת למעשה ממש בתום המלחמה. מתי למדת על מעשיו של אביך למען יהודים?
"חלק מהסיפורים אני מכירה מאמא שלי, שדיברה על כך הרבה עם סבתא שלי. דברים רבים למדתי בשנים האחרונות, כי אמא שלי לא הכירה את הסיפורים לפרטי פרטים. היא לא אהבה לדבר עליו, ולא הסכימה להתראיין עד מותה. הרבה מאוד אנשים ביקשו להגיע לכאן כדי לראיין אותה, והיא סירבה. הוא חיבב נשים יותר מדי, לכן אמא שלי עזבה אותו. מצד שני, הוא עזר להמון אנשים במהלך המלחמה".
מדוע, לדעתך?
"יש משהו שאף אחד לא יודע, ואני מספרת לך כי את יהודייה. כבר ידוע שאבא שלי היה כנראה בנו של פון אפנשטיין. אבל מה שלא יודעים הוא שאמא שלי היתה חצי יהודייה. לאמה קראו נוימן, שזה שם יהודי. אמא שלי תמיד היתה קונה מצות בתקופת פסח, כדי לחגוג את החג בדרך כלשהי. אלה חלק מהסיבות לסימפטיה שהיתה לאבא שלי כלפי יהודים וגם כלפי צ'כים".
אליזבת, גרושה ואם לשלושה, עבדה שנים בתפקידי ניהול ותרגום בחברות זרות בפרו. בשנים האחרונות היא מנהלת את להקתו של בנה המוסיקאי. "החיים שלי פה לא קלים, אני האחראית היחידה על הילדים שלי, ומי ששומע את השם שלי, גרינג - מייד משנה את הבעת הפנים שלו. אני זוכרת אישה איטלקייה ששאלה אותי: 'את לא מתביישת להיות שייכת למשפחה הזאת?' ועניתי לה שאני לא מתביישת, כי אבא שלי היה שונה מהדוד שלי. הוא לא השתתף במלחמה. אני גרינג, אבל מהטובים. למרבה המזל, בפרו אנשים לא כל כך מתעניינים במלחמת העולם השנייה וכמעט לא יודעים עליה. לא מלמדים עליה בבתי הספר".
"זה רגע שצבט בליבי"
אלברט גרינג שוחרר ממעצר בשנת 1947, אך בחייו נבקע שבר עמוק. צלו הכבד של אחיו ליווה אותו. הוא הפך מטרה לגינוי ציבורי, ומעסיקים סירבו לקבלו לעבודה. "הוא היה יכול בקלות לשנות את שם משפחתו, וכך את גורלו, אבל הוא לא עשה זאת, מתוך נאמנות לאיש שגידל אותו ואהב אותו, היינריך גרינג", מסביר בורק.
סוף חייו היה עלוב ביותר. הוא הפך לאלכוהוליסט, והידרדר לדרך חייו הקודמת, שסבבה סביב כיבושי נשים ורדיפת שמלות. הוא הלך לעולמו בדצמבר 1966, בגיל 71, כשהוא חסר פרוטה, ונקבר בחלקת הקבר המשפחתית במינכן.
לאחרונה צילם בורק סרט דוקומנטרי שלמענו הוטסה אליזבת גרינג למינכן, כדי שתבקר בקבר של אביה. "אנחנו בבית הקברות במינכן, מקום פורח ויפה, המצלמות עובדות, ואנחנו מחפשים את הקבר של אלברט ולא מוצאים אותו", מספר בורק. "הגענו בדיוק למקום שבו היה הקבר כמה שנים לפני כן - והוא כבר לא היה שם. התקשרנו לרשויות, ונאמר לנו שהקבר הוסר, כיוון שיש עליו מעין דמי שכירות למשך 25 שנים. מכיוון שהחוזה לא חודש, הסירו את הקבר. זה היה רגע שצבט בליבי.
"לא רק שמעולם לא הכירו במעשיו האמיצים, ושהוא מת חסר כל, הבת היחידה שלו מגיעה מהקצה השני של העולם כדי לחלוק לו כבוד אחרי הרבה שנים שכעסה עליו - וגם זה משתבש ומוחמץ. פיסת הזיכרון האחרונה ממנו סולקה מעל פני האדמה".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו