לא כל כך מהר, ביידן: האם המרוץ באמת נגמר?

הנשיא דונלד טראמפ היה חייב לנצח את פנסילבניה כדי שיוכל לקבל מתמטית את מספר האלקטורים הדרוש: 270. בהנחה שיצליחו בדרך כלשהי להפוך את פנסילבניה לאדומה, קמפיין טראמפ יצטרך, נוסף על כל זאת, לוודא שטראמפ מוכרז המנצח בשלוש מתוך ארבע המדינות האחרות שעימו היה בקרב צמוד. עם זאת, יש גם נתיב חוקתי לשנות את חלוקת האלקטורים, אך הוא שנוי מאוד במחלוקת. 

לפי החוקה האמריקנית, האלקטורים נקבעים על ידי כל מדינה ואין כל חובה לערוך בחירות במדינות. בתחילת דרכה של אמריקה היה נהוג שבית הנבחרים של המדינות קובע איך יחלקו את האלקטורים. כלומר, מדינה שבה ניצח ביידן יכולה להחליט שהאלקטורים שייצגו אותה בקולג' האלקטורים הם דווקא האלקטורים של דונלד טראמפ. כך, למשל, בשנת 2000 בעת הספירה הצמודה בפלורידה היה חשש שאל גור יסגור את הפער מול ג'ורג' בוש על ידי תרגילים שונים, והרפובליקנים שקלו לפנות לבית הנבחרים של פלורידה, שנשלט על ידי הרפובליקנים, למנות אלקטורים רפובליקנים ללא קשר לתוצאות הספירה. 

דרך נוספת להשפיע על בחירת האלקטורים היא ללחוץ על הקונגרס אשר רשאי לפסול חלק מהקולות של האלקטורים בטענה לזיופים בהצבעה במדינה. 

במקרה כזה ייווצר מצב שלביידן אין 270 אלקטורים, וגם לטראמפ אין, ואז ההכרעה על זהות הנשיא ה־46 עוברת לבית הנבחרים, וההצבעה נעשית לפי מדינות. תרחיש שבו בית הנבחרים נקרא להכריע קרה בשנת 1824, אחרי הבחירות בין אנדרו ג'קסון לג'ון קווינסי אדמס, וכמעט קרה במאבק המפורסם בין רת'רפורד הייס לסמואל טילדן בשנת 1876. בשני המקרים האלו לשום צד תחילה לא היה רוב האלקטורים הדרוש, ובשני המקרים עלו טענות שההכרעה הובילה לעסקאות אפלות כדי לקבוע מי הנשיא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו