כדי להגיע מצד אחד של האולם לצד השני, צריך לעבור בין כתפיים. כוס יין ביד, כתף ימין מבקיעה שביל בין העורפים הצפופים. אני מטה את הגוף על הצד כדי להידחק. יש הבל פה של נשימות סביבי. חום הגוף של בני האדם הצוחקים יוצר ענן שבתוכו אני צועדת. גב מתחכך בטעות בכתף, מרפק פוגע בצלע. אדים שעולים מהדוחק. ריח קבבונים בטחינה. כשאני מסיטה את השיער אחורה, הוא עף בתוך הבועה של החברה שלידי. העקבים מציקים, אבל נעים לי. ואנושי.
חלמתי כנס או חתונה. את העולם הקודם חלמתי. נשיקת נשים מאופרות: פנים לפנים, חיכוך לחיים, לא להרוס את האודם. חיבוקי הגברים: חזה אל חזה, טפיחה כפולה. להעביר את הכוס ליד השנייה כדי ללחוץ ידיים. להכניס את הבטן. להיזהר לא לדרוך על בהונות של אחרים. להישען על חברה לסלפי. להצטופף. להיאסף. להתקהל. להתקהל כדי לעמוד על נפשנו.
אני כל כך מתגעגעת לרדיאטור הזה, מקרן חום שעולה מתוך קבוצת גופים שעומדים בכניסה לקולנוע. גוש תרמי מסומן באדום סביב מאות אנשים בחתונה. ריחות גוף ברכבת. אדי פה חורפיים בתור במשרד הפנים. זיעה וקלמנטינות בתוך כיתה הומה.
אני רוצה שזרים ינשמו עלי. אני רוצה שידרכו לי על הרגל. להגיד "זה בסדר" כשהם יתנצלו. להדביק את הגב למראה כשיש דוחק במעלית. להיות סמוכה לאחרים במסעדה, לשמוע את הלעיסות שלהם. לפחד שיגנבו לי את הארנק במקום הומה. לעמוד צפוף בבית הכנסת, כשאל הנחיריים נשאבים ריחות בשמים שונים עם הארומה הלחה־אטומה של הסידורים הישנים.
לראות מהמדרגות הנעות בקניון את ים השיבולים, ראשים־ראשים, ולצקצק שעמוס. להרגיש את בני האדם לא דרך קירות ולא מתוך מבוכי הרשת. להרגיש אותם פיזית, קיימים, מפריעים את המעגל שלי, פולשים אליו. לראות את הסתימות בפה של האחרים כשהם צוחקים.
* * *
הרגשתם שהטורים ברשתות החברתיות גבוהים? שמתם לב שצורחים במקומות שבהם אפשר לדבר? זה כי אנחנו לא נפגשים פיזית. כל מגשר יגיד לכם שאין תחליף לישיבה בחדר אחד של שני הצדדים הניצים. מיליוני צדדים ניצים יושבים היום בחדרים מבודדים, בלי הבלי פה המתקבצים לענן אחד. ונדמה שהכל נלחמים בכל.
לאחרונה זה קרה לי פעמיים. תגובות רשת שהתלקחו מאפס למאה, אנשים שעלו על מדי מלחמה כאילו יתושים עוקצים אותם בתוך הג'ינס, וכל זה על כלום. ממש כלום.
הפעם הראשונה היתה לפוסט של ח"כ תמר זנדברג, שאיחלה מזל טוב ליום ההולדת של בן זוגה וצירפה תמונה של שניהם, מתוקים וזוגיים. הגבתי שם שאם מניחים רגע לדעות שלהם, הם מהממים. בתגובה דרסו לי את הראש במאתיים קמ"ש: "אי אפשר לפרגן בלי לערב דעות פוליטיות?!"; "חתיכת צבועה"; "אם היית מחליטה לפרגן, אז עד הסוף. חצי מחמאה עם עקיצה זה מיותר"; "מה מהמם בהם אם הדעות שלהם פסולות? העיקר ללקק קצת?"
אם הייתי יכולה להרים את הגבות גבוה יותר, הן היו עוברות את קו המצח ומתנגשות בתקרה.
הפעם השנייה היתה בתגובה לפוסט של בחור שסיפר שהוא מאוהב במישהי שרואה בו ידיד ותו לא, ושאל איך אפשר לצאת מהמבוך. הגבתי שזה מה שקרה לנו: לא חשבתי זה על זו מעבר לידידים, ובסוף אנחנו נשואים. ייעצתי שייצאו יחד לטיול, להתאוורר מהסגר, כחברים טובים. אל תנסה להתחיל איתה, הזהרתי את הכותב. אל תנסה להתחבב, להרשים או להקסים. אתה לא אחראי להנאה שלה מהטיול. כשלא תנסה כלום, הלב יכול להיפתח.
ואז הגיעו משאיות במהירות גבוהה: "אני בשוק שאישה כתבה עצה כזאת!"; "את מציעה לו להשתמש במניפולציה!"; "זה לא חיזור אם היא אמרה לו 'לא'"; "אחרי ה'לא' אסור לו לנסות עוד". עוד רגע היו מאשימים אותי בתמיכה באונס. אני בטוחה שבשני המקרים, אם אני והמשאיות הצופרות היינו יושבים בחדר אחד, פיזי, נושם, פועם, השיחה היתה כמו נסיעה באופניים. כי מפגש אנושי ממלא את הבורות באדמה. והרשתות החברתיות הן מיני־מחפרון שמעמיק את התהומות.
* * *
פתאום ילד בן 8 נהיה לי נוסטלגי. אמא, את זוכרת איך היה פעם, הוא מלטף לי את הראש כשאנחנו רואים בטלוויזיה משהו מלפני הספירה, כמו אנשים בלי מסכות או חיבוקים ספונטניים.
עשיתי לו יום הולדת בבית עם שלושה חברים שראיתי רק את העיניים המתוקות והבורקות שלהם מעל המסכה. חיפשתי משחקים שבהם לא צריך לגעת. אז הם עטפו אחד את השני בניירות טואלט ויצרו מומיה אנושית. ונשפו בכדורי צמר גפן. והתחרו בהליכה עם כף בפה שעליה ביצה קשה. וחיפשו אחד את השני במחבואים. ופתאום התגעגעתי לא רק לעולם של 2019, אלא גם לעולם שבו אנחנו גדלנו. ילדות נשכחת.
כשהיינו ילדים, הנפת האגודל כלפי מעלה היתה הכרזה חד־צדדית על "ברוגז" ורק הרמת הזרת ל"שולם" בישרה את כינון היחסים מחדש. הבת שלי היתה בטוחה שאני עובדת עליה. זרת זקורה היא סמל העידון הבריטי בעת שתיית תה, ואגודל מונף הוא בכלל סמל אוניברסלי לחיבוב, לא להרחקה.
ועוד משהו לגבי ילדותנו שלנו מול ילדותם. אני צריכה למצוא שוכרים שיחליפו אותי בדירה, כי בעוד כמה חודשים אני עוברת. פרסמתי את מעלותיה של הדירה, ולצד זה הודעתי לכל מתעניין כי קיים בה חיסרון ממשי אחד: יש בה רק תא שירותים אחד.
ככה אנחנו חיים כבר ארבע שנים וחצי. חמש נפשות על חדר רחצה אחד שבו אסלה, מקלחת, כיור ומכונת כביסה. זה דורש התחשבות. זה דורש יעילות. זה מכוון אותנו להכיר את אורחות האחר באופן יותר מדי אינטימי. הילדים שואלים אותי לפני כניסה ארוכה לשירותים אם אני צריכה להיכנס קודם למעשה הקצר, כך שהם תמיד יודעים מתי יש לי פיפי.
וזה נחשב סיפור, משפחה לא קטנה, אסלה אחת בלבד. אטרקציה. משהו להזכיר בקורות החיים. אבל איך חיינו כולנו בילדות?
* * *
והילדים כבר תשעה חודשים בתוך הגוונים השפופים של הריחוק. תשעה חודשים זה המון בשביל ילד, נתח ענק מהחיים שלו שנבלע בקורונה. הסגרים מוטלים יותר על הצווארים הדקים של הילדים. רוב המבוגרים יוצאים לעבודה, בסגר או בין הגלים. גם בשיא ההגבלות אנחנו יוצאים לקניות, לבנק, לסידורים. הילדים. הילדים נעולים. שִחררו עכשיו את הקטנים, אבל מגיל 10 הם עדיין אסירים בצינוק. ה' עד י"ב נשכחו בבית. תראו לי מישהו שיעיד שהילדים שלו לא עצובים.
ואנחנו, ההורים, עוד זוכרים איך לרכוב על אופניים. עוד יודעים לחלום כנס או חתונה שבהם מפלסים מעבר באמצעות הנעת הכתף, כשבדרך מריחים סוגים שונים של שמפואים. עוד מבליחה בנו כמיהה לצפיפות. הילדים כמעט שוכחים את העולם הקדמון ההוא. שלושים שנים ביני לבין ילדיי, ואולי שלוש מאות.
