בתחילת השבוע, למחרת שמחת תורה, נכנס מרדכי ברמי לסוכה שהקים בחצר ביתו במושב ניר ח"ן, שבין אשקלון לקריית גת. הוא התיישב על ספסל העץ והביט בפעם האחרונה בקישוטים הצבעוניים, בכיסאות שנותרו מיותמים ובבד הלבן שהתבדר ברוח הקלילה. דמעות עמדו בעיניו. הבידוד שנגזר עליו נבע מהעובדה שברמי הפך לאחד האנשים המעטים בעולם שתועדו כמי שחלו בקורונה בפעם השנייה.
בישראל התפרסמו לאחרונה שלושה מקרים, שבהם טענו צעירים כי חלו בקורונה בשנית. משרד הבריאות מתייחס לאפשרות הזו בספקנות, משום שהפער בין שתי ההדבקות היה קצר. ההערכה היא שהם משתייכים לשיעור נמוך של מחלימים שנמצאו חיוביים לנגיף גם לאחר שהחלימו. להבדיל מהם, לגבי ברמי בן ה־68 וצעירה בת 20 מבני ברק, אין כל היסוס. משרד הבריאות מכיר בהם בשל הזמן הרב שעבר בין שתי ההדבקות - יותר מארבעה חודשים.
הפעם הראשונה אצל ברמי היתה בסוף מארס, חודש לאחר שבישראל נרשם חולה הקורונה הראשון מספינת ה"דיימונד פרינסס", וכשבוע לפני שמשרד הבריאות הורה על עטיית מסיכות. הפעם השנייה שבה אובחן כחולה היתה באמצע ספטמבר, כשברמי כבר היה בטוח שהוא מחוסן מפני הנגיף. בפעם הראשונה הוא אושפז בבית חולים עם תסמינים קלים יחסית; הפעם נשאר בבית, אולם התסמינים היו קשים בהרבה.
"עד שנפטרתי מהקושי ללכת, מהשיעול ומאובדן הטעם והריח של הפעם הראשונה, הכל חזר, ובעוצמה גבוהה יותר. כמעט בכל יום נתפסים לי השרירים, ואני מתעורר באמצע הלילה מהכאבים. אין לי קוצר נשימה, אבל אני מאוד עייף. כל עלייה במדרגות של הבית מרגישה לי כמו ריצת מרתון. אם לפני שנה בניתי ופירקתי את הסוכה בתוך כמה שעות, הפעם לקח לי כמה ימים".
על פי הוראות משרד הבריאות, ברמי היה אמור לצאת מהבידוד כבר לפני כשבוע, אולם הוא המשיך להסתגר בביתו, מחשש להדביק את סביבתו. "המדיניות החדשה, שלפיה לא בודקים חולה מחלים אלא אומרים לו להמתין כמה ימים מאז נעלמו התסמינים, מקוממת אותי. אני מבין שיש מחקרים בנושא ושרוצים להפחית מהעומס על המעבדות, אבל מה פתאום שאני אחליט שהבראתי? אין לי חום, הטעם והריח חזרו אלי, הסטורציה (ריווי החמצן) בדם תקינה, אבל עדיין יש לי שיעול, התכווצויות שרירים ועייפות קיצונית. כשנדבקים פעם אחת, אתה זהיר אחר כך. כשנדבקים פעמיים, אתה זהיר שבעתיים".
רק אחרי התעקשותו מול קופת החולים, ניאותה זו לאשר לו בדיקת קורונה השבוע. הוא יצא שלילי לנגיף.
כבר בשיחה הראשונה שלנו ניכר קוצר הנשימה בקולו. הוא לוקח אוויר מלוא הריאות, ובין דבריו נשמע מדי פעם שיעול קצר ויבש. הוא פוסע הלוך ושוב בחצר הרחבה, חוצה את השביל המרוצף והדשא הירוק ובוחן את הטרמפולינה, המוצבת ליד שתי נדנדות ובריכה ניידת גדולה. אלו נועדו לשמח את 13 הנכדים, שלא יכולים לבקר אותו בחודש וחצי האחרונים.
משם הוא צועד אל כרם הענבים הקטן, הנמצא משמאל לבית, ובודק את חלקת המלונים האורגניים שהוא מטפח. מבטו מופנה אל מטע הזיתים הנמצא בקצה החלקה, אבל הקושי בהליכה מכריע אותו.
הוא גדל במושב שחר הסמוך, שם הכיר ב־1972 את אשתו, ניקול (66), ילידת פריז, שבאה לבקר בני משפחה בארץ. שנתיים אחר כך נישאו והביאו לעולם שלושה ילדים: אייל (44), קרן (42) ויעל (37). לאורך השנים עבד ברמי במשק שלו, גידל כרוב, עגבניות ומלפפונים ושיווק לחו"ל פרחי גיבסנית. ב־1983 עברה המשפחה להתגורר בפריז למשך 12 שנה. הם שבו לישראל כשקרב מועד גיוסו של הבן הבכור.
"ויתרתי על המשק ועבדתי כקבלן תשתיות, ובהמשך בעבודות שונות", הוא אומר במבטא צרפתי בולט, "לפני שלוש שנים פרשתי וניצלתי את הזמן לטייל בחו"ל. בתחילת מארס השנה הייתי אמור לבקר את המשפחה בפריז, אבל שבוע לפני הטיסה הם התקשרו ואמרו שגילו בפריז מקרה ראשון של קורונה. מייד ביטלנו את הנסיעה. ניקול אמרה שהדבר האחרון שהיא רוצה הוא שמישהו אצלנו יידבק".
מרדכי היה בקבוצת סיכון, גם מפאת גילו וגם מפאת ההיסטוריה הרפואית שלו. לפני עשר שנים עבר צנתור, ובשנת 2014 עבר ניתוח להוצאת גידול בבלוטת התריס.
בסוף חודש מארס הופיעו אצלו תסמינים של שפעת. שיעול, נזלת, לחץ בחזה. "הייתי בטוח שזו תופעת לוואי של החיסונים שקיבלתי כמה ימים לפני כן נגד שפעת ודלקת ריאות. רופאת המשפחה שלחה אותי לצילום חזה במכון הרנטגן באשדוד.
"נסענו לשם בלי מסיכות, במשרד הבריאות אמרו אז שזה לא דרוש. בזמן שחיכינו, נכנסה אחות בהיסטריה וביקשה שכולם ייצאו החוצה, כי היה במקום חולה קורונה. אשתי נלחצה והתחילה לבכות. אני לא דאגתי. אחרי שטיהרו את המכון, החזירו אותנו פנימה. הרופאה אמרה שיש לי ברונכיט ושלחה אותי הביתה עם שני סוגים של אנטיביוטיקה. לא עשו לי בדיקת קורונה, כך שעד היום אין לנו מושג אם הייתי חולה בנגיף כבר אז.
"אחרי שבוע התחילו אצלנו סימפטומים של קורונה. אצלי נעלמו לגמרי חוש הטעם וחוש הריח. לניקול היה חום והיא השתעלה. הזמנו אמבולנס. הגיעו פרמדיק וחובש, נכנסו הביתה בסרבלים לבנים כמו אנשי חלל ולקחו מאיתנו דגימות.
"בסביבות 1 בלילה נכנסתי לאתר של קופת החולים וראיתי שניקול ואני חיוביים לנגיף. נעשה לי חושך בעיניים. שנינו נלחצנו. אמצע הלילה, ומה עושים עכשיו?"
ברמי התקשר שוב למד"א. במדינה היתה אז חרדה בעקבות המגיפה, ומניין הנדבקים עמד על יותר מ־5,000.
"שוב הגיע אמבולנס עם פרמדיק ונהג ממוגנים. הם נתנו לנו מסיכות וביקשו שנשב בקצה הכי מרוחק מהם. הרגשנו כמו מצורעים. ניקול היתה בטוחה שאנחנו עומדים למות. היא אמרה שצריך להתקשר לילדים ולהיפרד מהם. אמרתי לה שעדיף להמתין לבדיקות הקורונה בבית החולים. השתדלתי להישמע רגוע, אבל הייתי לחוץ מאוד.
"גלשתי בטלפון לאתרים בצרפת וקראתי שהידרדרות של המחלה קורית בהפתעה. מה, החיים שלנו ילכו ככה, לפני גיל 70? הרגשתי לחץ בריאות וקוצר נשימה ושכנעתי את עצמי שזה מסטרס. חשבתי על הילדים והנכדים, ונפלט לי שצריך להכין צוואה. ניקול בכתה.
"כשהגענו לבית החולים אסותא באשדוד, העבירו אותנו לבידוד במיון הנשימתי. היו שם עוד חולים, מופרדים בווילונות. עשו לנו בדיקת מטוש, ואחרי שעה וחצי הגיעו התשובות. בניגוד לתשובה הראשונית של קופת החולים, ניקול יצאה שלילית, ואני חיובי.
"הרופאה לא האמינה שרק אחד מאיתנו נדבק וחזרה על הבדיקה. כשהתוצאות לא השתנו, לקחו אותי למחלקת קורונה, ואותה לחדר מבודד. ביקשתי ממנה להודיע לילדים שאני חולה ולהיות חזקה".
אתה יודע היכן נדבקת?
"אין לי מושג. אולי במכון הרנטגן, אולי בקניות שעשיתי בקריית גת. אף אחד בסופרמרקט לא היה עם מסיכה. בדיעבד, חשבתי על זה שההוראה על מסיכות יצאה שבוע אחרי שנדבקתי. חבל, אם היתה יוצאת קצת קודם, אולי היו חוסכים לי את הסיוט".
ברמי הוכנס לחדר עם עוד שני חולים, בן 32 ובן 66. "שניהם היו לא יציבים, והחום שלהם כל הזמן עלה וירד. הרגשתי טוב יחסית, וחשבתי שאולי האנטיביוטיקה שלקחתי עזרה.
"בניגוד למאושפזים שהסתובבו ודיברו ביניהם, אני כמעט לא יצאתי מהחדר. כולם במחלקה היו במצב קשה יותר, וחששתי שהמחלה שלי תחמיר. ראיתי הרבה טלוויזיה, קראתי ספרים שהמשפחה קנתה לי, שיחקתי בטלפון הנייד. כשיצאתי להביא אוכל, שמתי מסיכה, למרות שזה היה מוזר.
"אחרי שלושה ימים ראיתי שאחד החולים מוציא כל הזמן בקבוק מים מינרליים מהמקרר ושותה רק קצת. התברר שהמשפחה הצליחה להגניב לו וודקה. ביקשתי ממנו קצת, חשבתי שהאלכוהול ינקה לי את הדם. אל תצחקי, אלכוהול מרחיב את הוורידים, ואז הדם זורם טוב יותר".
אנשים שהיו לידך נפטרו?
"נפטרו אנשים שהיו בחדרים אחרים. שני החולים שהיו איתי הידרדרו כמה פעמים, וזה היה מפחיד. הצעיר דיבר איתי, ושנייה אחרי זה הוא נשכב על המיטה עם קוצר נשימה חריף. ככה קרה גם עם הבחור השני. נאלצו להנשים אותם לכמה שעות. בגלל זה לא נרדמתי בלילות. פחדתי להתעורר עם חנק, או שמישהו לידי ימות".
ב־10 באפריל, במהלך פסח, הועבר ברמי למלון דן בירושלים, שהוסב למלון קורונה.
"במחלקה היו זקוקים למיטה, והמצב שלי היה טוב יחסית", הוא שוב משתעל, "הייתי במלון ארבעה ימים. מדי פעם עלה לי החום. למרות זאת, יצאתי שלילי בבדיקה הראשונה, ואחרי יומיים גם בבדיקה השנייה, ושחררו אותי הביתה".
"כשחזרתי הביתה, אשתי פחדה לחבק אותי", הוא צוחק. "אמרתי לה שאני בריא כמו קודם, ויש לי אפילו בונוס: אני מחוסן מקורונה".
לאחר שהחלים, ניהל סדר יום קבוע. "בכל בוקר עשיתי עם ניקול צעדה במושב, אבל תמיד התעייפתי וחזרתי הביתה לפניה. במשך היום כמעט לא יצאתי מהבית, ורק פעם בשבוע נסעתי לקריית גת כדי לשחק עם חברים בפטאנק, משחק כדור פופולרי בצרפת. אחר כך הלכתי לקניות וחזרתי הביתה. ניקול בכלל לא רצתה לצאת בגלל הקורונה.
"היה לנו קשה להיות כל הזמן לבד. במשך ארבעה חודשים הילדים באו רק פעמיים, כל אחד בנפרד עם המשפחה שלו. הם התארחו ביחידת הדיור שיש לנו מאחורי הבית, ונפגשנו בחוץ עם מסיכות. כשאכלנו, ישבנו במרחק גדול מהם.
"באותה תקופה הפכתי לפנאטי בנושא מסיכות. הערתי לאנשים ברחוב או בקניות. אנשים כעסו עלי, 'מי אתה שתגיד לנו מה לעשות'. הייתי עקשן. בסופרמרקט היו כמה פעמים שהתלוננתי בפני האחראים. כשהלכתי לשוק בקריית גת וראיתי הרבה אנשים בלי מסיכות, לא נכנסתי. התקשרתי למשטרה ודיווחתי על מה שקורה שם.
"השתגעתי מזה שאנשים מזלזלים במגיפה. הם לא היו במחלקת קורונה ולא ראו איך אדם שלפני רגע צחק איתך, מתמוטט בגלל קוצר נשימה".
באמצע יוני זומן ברמי למרפאת המחלימים בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. "עשו לי בדיקה סרולוגית, והתברר שאין לי נוגדנים לנגיף. הרופאה אמרה שזה לא נפוץ, אבל קורה. לא תיארתי לי שזה אומר שאני לא מחוסן בפני קורונה".
כעבור חודשיים שוב הגיע ברמי למרפאת המחלימים. הוא סבל מסחרחורות, מקוצר נשימה, מחולשה ומבעיות זיכרון קשות. "חשבו שפיתחתי אלצהיימר", הוא אומר, "שלחו אותי לעשות סי.טי ראש וצילומי חזה, אבל הבדיקות לא מצאו כלום".
ד"ר דנה ילין, מנהלת מרפאת המחלימים בבילינסון, מסבירה כי "לא תמיד הבדיקות יודעות לשקף את הנזק שנגרם מהמחלה. למשל, קוצר נשימה יכול לפעמים להיגרם כתוצאה מפגיעה בלב או במערכות אחרות".
בתחילת ספטמבר הרגיש ברמי שמצבו מתייצב. הוא הצליח להגדיל את טווח הצעידה מדי בוקר, והסחרחורות הפכו נדירות. מתוך הנחה שהוא מחוסן לנגיף, החליט לארח בביתו את אחת מבנותיו עם בעלה וארבעת ילדיה, שמתגוררים באשדוד. זה היה ב־4 בספטמבר, שבועיים לפני ראש השנה והסגר השני.
"לא ראיתי אותם שלושה חודשים", הוא אומר בנימה מתנצלת, "הם הקפידו על ההנחיות, עבדו מהבית, הילדים למדו בזום. אז לא דאגנו. כשהם באו, שניים מהילדים ישנו עם ההורים ביחידת הדיור, ושניים אצלנו בבית, בת 12 ובן 20, שהשתחרר לאחרונה מצה"ל ולומד בישיבה באשדוד".
לא דאגת מהפרסומים על ישיבות שהפכו למדגרות קורונה?
"דאגתי מאוד, אבל הבנתי שהוא שהה שם 40 יום, בלי ששום תלמיד יצא הביתה. זו היתה יציאה ראשונה שלו מהישיבה.
"בבית הקפדנו על הנהלים. אכלנו בריחוק אחד מהשני, וליד הנכדים היינו עם מסיכות. אני הקפדתי קצת פחות על המסיכה, כי האמנתי שאני מחוסן. במוצאי שבת הם חזרו הביתה, ואנחנו היינו מאושרים שהצלחנו סוף־סוף לראות אותם.
"אחרי כמה שעות, החום של הנכד עלה. הבת שלי לקחה אותו מייד לבדיקת קורונה. למחרת, ביום ראשון בלילה, הגיעה התשובה שהוא חיובי. גם לניקול עלה החום באותו יום. אני הרגשתי מצוין.
"ביום שני בבוקר הבת שלי התקשרה שאנחנו צריכים להיכנס לבידוד, בגלל הנכד. באותו זמן הייתי בקריית גת, במשחק פטאנק עם חברים. חזרתי מייד הביתה. ניקול היתה לחוצה ובכתה.
"בהתחלה לא הבנו איך הנכד נדבק בתוך ישיבה שפעלה כמו קפסולה. אחר כך התברר שפעם אחת התירו לרב חיצוני להעביר שיעור תורה, ובדיעבד התברר שהוא היה חולה קורונה. כמה מהתלמידים נדבקו.
"דאגתי לניקול, כי ידעתי שהמחלה קשה. על עצמי לא חשבתי בכלל. לא חיברתי בין העובדה שאין לי נוגדנים בדם לאפשרות להדבקה שנייה. לא חלמתי שזה יכול להגיע אלי שוב".
ניכר כי ברמי חש שלא בנוח עם העובדה שנדבק בשנית. הוא יוצא החוצה לעבר הגדר הגבוהה המקיפה את הבית והחצר ומסדר את דגל ישראל, התלוי בחזית ליד השער. "למרות שהשכנים נמצאים במרחק רב אחד מהשני, אני עדיין חושש לצאת החוצה כשהם מסתובבים ברחוב", הוא מדגיש, "גם כשאנחנו צועדים ב־5 בבוקר, תמיד תהיה לנו מסיכה, רק בגלל הסיכוי הקלוש שמישהו ילך על המדרכה ממול".
איך גילית שנדבקת שוב?
"ביקשנו שוב בדיקות קורונה. רופאת המשפחה היתה מופתעת מהבקשה, היא אמרה שהדבקה שנייה זה נדיר. בינתיים התברר שלא רק הנכד נדבק בקורונה, אלא גם הבת שלי, בעלה ועוד אחד מהילדים. כששמעתי על זה, האופטימיות שלי התחלפה בהרגשה לא טובה. אשתי סבלה מסחרחורות, והחום שלה לא ירד.
"אחרי שלושה ימים נבדקנו בקריית גת, ובדרך חזרה הביתה גם החום שלי עלה. באותו רגע ידעתי שגם אני אהיה חיובי, שאכלתי אותה. ובאמת, אחרי כמה שעות התברר ששנינו נדבקנו.
"ביום שישי, ערב ראש השנה, איבדתי שוב את חוש הריח ואת חוש הטעם. התחלתי להשתעל, והגיעו גם כאבי שרירים. ככה ישבנו שנינו לשולחן החג. בפעם הראשונה מאז נולדו הילדים, היינו לגמרי לבד. בירכתי על התפוח בדבש עם דמעות בעיניים.
"כמעט לא נגענו באוכל, כי גם ככה לא היה לנו חוש טעם. ניקול היתה במצב רוח רע. אחרי האוכל היא הסתגרה בחדר השינה. במקביל, קיבלנו הודעה מצרפת שבן משפחה שלנו נפטר מקורונה".
ברמי ואשתו שהו בבית במשך חודש. "לאט־לאט בניתי את הסוכה, למרות שידעתי שאף אחד לא יבוא להתארח בה. עבדתי דקה ונחתי עשר. הפעם המחלה תפסה אותי קשה, הכאבים היו בלתי נסבלים. היו רגעים שלא ידעתי איך אשרוד.
"בכל בוקר שתיתי קצת ערק. אשתי צחקה עלי, גם רופאת המשפחה, אבל אני מרגיש שזה עזר. אומרים שהקורונה גורמת לקרישי דם, אז האלכוהול מרחיב את הוורידים".
בכל הזמן הזה היו לך הרהורי חרטה לגבי המפגש ההוא עם הבת והמשפחה שלה?
"קשה לי להתחרט על זה, זאת המשפחה שלי. אני יודע שזה היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע, אבל קשה לי לשפוט את עצמי בדיעבד. אני מתנחם בעובדה שכולנו הבראנו ושאף אחד לא אושפז בבית חולים.
"הנכד שלי מאשים את עצמו. אני לא מכה כל הזמן על חטא, אבל למדתי את הלקח. הרי גם המדענים הכי גדולים עדיין לא יודעים להסביר את הקורונה, אז איך אני יכולתי לדעת שאני לא מחוסן?"
הוא עדיין מתקשה לרדת במדרגות או לעבוד בגינה, "אבל בכל בוקר אני מודה לאלוהים שאני חי. אסור לזלזל בהנחיות. מי שהולך בלי מסיכה, כאילו מסתובב עם אקדח טעון. הוא יורה על אנשים, ומי שנפגע, נפגע. אני קורא להם פושעים. בגללם, ולמרות שהבראתי, אני לא הולך יותר לקניות. מאז נדבקתי בפעם השנייה, אני מזמין משלוחים הביתה".
מה חשבת כשראית את ההתקהלויות של המגזר החרדי במהלך החגים?
"זה אסון. שלא יבואו אחר כך בטענות שמדביקים להם סטיגמות. כאדם דתי אני אומר לך שככה לא שומרים על חוקי התורה. הרי כתוב שאנחנו אמורים לשמוע בקולה של המלכות, שזה הממשל. מי שרקד ככה ולא שמר על ההנחיות, הוא פושע שיכול להדביק אנשים שעלולים למות. מה עם הדיבר 'לא תרצח'? מה עם 'כבד את אביך ואת אמך'? לא ככה מכבדים הורים, כשמדביקים אותם בקורונה".
תפגוש שוב את הילדים והנכדים?
"אם הם יבואו, הם יישנו רק ביחידת הדיור, לא ייכנסו הביתה ויפגשו אותנו ממרחק ועם מסיכות. את הארוחות נעשה בחוץ, בשולחנות נפרדים. חשבתי אפילו לקנות כמה משקפי מגן וחלוקים חד־פעמיים, כמו של הרופאים, כדי להיות ממוגן כמו בבתי החולים. על חיבוקים לנכדים אין מה לדבר".
לנוכח העובדה שבפעם הראשונה ברמי לא פיתח נוגדנים, הוא צפוי לעבור בקרוב בדיקה סרולוגית ובדיקות דם נוספות. "אנחנו רוצים לבדוק את האפשרות שהוא נדבק בשני זנים שונים של קורונה", אומרת ד"ר דנה ילין.
"אם יתברר שאין לי נוגדנים, לא אסכים שאף אחד ייפגש איתי, לא הילדים ולא הנכדים", אומר ברמי בתקיפות, "לפעמים אני צוחק עם אשתי ואומר שהקורונה עשתה לי מינוי אצלה, אז אני מקווה שזה הביקור האחרון. אין לי שום כוונה להיות הראשון בעולם שנדבק בקורונה שלוש פעמים".
נדיר בכל בעולם
אחד המקרים הראשונים שבהם דיברו הרופאים על מחלת קורונה חוזרת היה זה של מדריכת תיירים מאוסקה שביפן, בשנות ה־40 לחייה. היא אובחנה כחיובית לנגיף בסוף ינואר, ושבועיים אחר כך שוב צצו אצלה תסמינים כמו כאבי גרון ולחץ בחזה. הרופאים העריכו כי הנגיף המשיך לקנן בגופה ופרץ שוב.
באפריל התגלה מקרה דומה בארה"ב. בת 37, שאובחנה כחיובית חודש לפני כן ועברה את המחלה בצורה קלה, נדבקה בשנית. רק בפעם השנייה התגלו נוגדנים בבדיקות הדם שלה, מה שגרם לחוקרים להעריך כי בפעם הראשונה היתה טעות באבחנה.
במקביל אליהן נמצאו בכל העולם עשרות ספורות של מקרים דומים, אך מחקרים רפואיים המשיכו לגרוס כי מדובר בשאריות לא מידבקות שנותרו בגוף או בתוצאות בדיקות שגויות.
באוגוסט התפרסם סיפור ששינה את הגישה. חוקרים מבית החולים האוניברסיטאי בהונג קונג דיווחו על חולה בן 33, שחלה בקורונה במארס ונדבק שוב אחרי כמעט חמישה חודשים. בשל הזמן הרב שעבר שללו החוקרים שמדובר בשאריות של הנגיף. כיום רשומים בעולם עשרה מקרים ודאיים של הדבקה שנייה, נוסף על ברמי והצעירה מבני ברק.
בארץ היו שלושה צעירים, שטענו לאחרונה שנדבקו בקורונה בשנית. "לא טיפלתי בהם ואני לא מכיר אותם, אבל מהנתונים שהם מסרו בתקשורת, נראה שהם לא מקרים של הדבקה שנייה מובהקת", אומר פרופ' אלון גרוסמן, מנהל מחלקת הקורונה במתחם התת־קרקעי בבילינסון. "ההדבקה השנייה אצל השלושה היתה בטווח של חודשיים או פחות, וסביר להניח שמדובר ברה־אקטיבציה - הנגיף נשאר בגופם ופרץ מסיבה לא ברורה.
"הרפואה לא יודעת כמה זמן לוקח לנגיף להיעלם. בדיקת האבחון, ה־PCR, מספקת רק את התשובה אם אתה חיובי או שלילי. אתה יכול לחלות בשפעת אחרי שהחלמת מקורונה, ובדיקת מטוש תראה שאתה עדיין נושא את נגיף הקורונה, כי לפעמים הוא ממשיך להיות מופרש מהאף או מהפה. אבל המחלה אינה פעילה והאנשים האלה אינם מדביקים".
עד כמה נפוצה התופעה של מחלימים שאינם מפתחים נוגדנים, כמו ברמי?
"אני מעריך שבין 20 ל־30 אחוז. אבל בעתיד, אם אדם מחוסן יידבק בנגיף, סביר להניח שהוא יחווה סימפטומים קלים מאוד".טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
