עם תום תקופת החגים חזרה מערכת החינוך לפעולה, אך הגנים ובתי הספר עדיין ריקים. "ישראל היום" עם הסיפורים שמאחורי הלימודים בצל הקורונה - הרחק מכיתות הלימוד.
צילום: יוני ריקנר, משה בן שמחון, פז בר, Newsenders
מחכה לפגוש את החברים
אופק מועלם, תלמיד כיתה ו' מראש העין
במהלך החופש הגדול אני ומשפחתי עברנו דירה, ובעקבות כך נאלצתי לעבור גם בית ספר. לכן בכל תקופת הקורונה ראיתי בפעמים הראשונות את המורה והחברים רק בזום. כשחזרנו לבית הספר נפגשתי עם כולם והכרתי את כולם, אך ממש במהרה חזרנו ללמוד מהבית דרך הזום. זה היה מאוד מאכזב וקשה.
אני מאוד מקווה שימצאו את החיסון כמה שיותר מהר ושנחזור לשגרה, אבל אני מבין שזה לא פשוט ושזה ייקח זמן. הסגר פוגע בי ובחברים. קודם כל הלימודים בזום קשים מבחינת ריכוז, תקלות ולמידה קצרה של שעתיים ביום, שלא דומה ללמידה של כמה שעות בבית הספר. אנחנו מפגרים בחומר, אבל ההורים מנסים להחזיר אותנו למסלול.
ויש גם את הבעיה החברתית. עם הסגר אני לא יכול ללכת לפגוש את החברים שלי מרמת גן, שאליהם אני מאוד מתגעגע, וגם לא להכיר את החברים החדשים מראש העין. אני מחכה לחזור ולהכיר את החברים בכיתה החדשה לעומק וליצור חברויות חדשות. אני מתגעגע לדברים הפשוטים, מחכה להיפגש כבר עם החברים, ללכת איתם לסקייטפארק או לקניון או סתם להיפגש בגינה.
הציפייה לחזרה ללימודים גדולה מאוד, ואני רוצה להישאר אופטימי ומקווה שנחזור ללימודים בקרוב. המצב קשה מאוד ולא נוח, אבל אני מבקש שלא תשכחו אותנו ותעשו הכל כדי להחזיר אותנו למסלול.
אל תאריכו את הסבל של התלמידים ללא צורך
רועי ליפשיץ, מנהל בי"ס "צין" במדרשת בן-גוריון
לפני כמה ימים "חזרנו" לבית הספר ובכל זאת בית הספר ריק - קצת קשה לתאר עד כמה בית הספר שקט בימים אלה, ועד כמה קשה לנו המורים והמנהלים להתנהל כאילו הכל כרגיל. להסתובב במסדרונות הריקים ששופצו והוכנו לכבוד התלמידים רק לפני חודש מבלי לשמוע את הריצה, הצחוק, מבלי לראות את הדיונים בכיתות, את השיחות בהפסקות. אם היינו יודעים שנבלה את מיטב שעות היום שלנו מול מחשב, כנראה היינו הולכים לעבוד בהיי-טק ולא בוחרים בחינוך. נכון, אנחנו מצליחים להתמודד עם האתגר הזה לא רע. התלמידים מצליחים ללמוד, אנחנו לומדים למצוא את האיזונים, לעבוד בקבוצות קטנות ולתת מענים מגוונים לכל הסוגיות המורכבות שעולות, אבל זה פשוט לא זה.
אפשר להחליט שהדבר הכי חשוב כרגע הוא לחזור לבתי הספר. תוך הקפדה על ההנחיות הסיכון להידבקות נמוך. ההידבקויות קורות בעיקר מחוץ לכותלי בית הספר, כשהתלמידים נפגשים זה עם זה - בתוך הבתים, ללא מסכות, ללא שמירת מרחק וללא ריחוק חברתי. יש מחירים שאסור לשלם - ואחד מהם הוא המחיר האדיר שמשלמים תלמידי ישראל ומערכת החינוך כולה בכל יום ויום שהם לא נמצאים במערכת החינוך.
שימו את החינוך בראש סדר העדיפויות באמת, תנו את המשאבים ואת האוטונומיה לנצל אותם באופן שיאפשר להחזיר ללמידה את מערכת החינוך כולה, במגבלות, ואולי לא לשבוע לימודים שלם - אבל תנו לנו לפגוש את התלמידים שלנו, להסתכל להם בעיניים, להקשיב ולהבין איך הם מתמודדים עם התקופה הזאת.
זה לא כל כך נעים לראות גן סגור
סיגל שפיץ-טולדו, אם לארבעה במערכת החינוך
מבלי ששמנו לב ומבלי שאף אחד התכוון לכך, ילדי הגנים נשארו הרחק מאחור והם לגמרי המפסידים הגדולים של סגירת מערכת החינוך. למעשה, הם הפכו להיות צללים לאחים גדולים ששואבים הרבה תשומת לב, ובצדק, ממערכת החינוך הביתית. הם גם לא יכולים להתחרות עם תשומת הלב הבלתי נמנעת של אחיהם הקטנים, אשר שואבים את שאריות האנרגיה שנותרה לכולם. הם אחרונים בכל סדר העדיפויות ונלחמים בכוחם הרך על מעט תשומת לב מכל בני הבית.
הם מספיק גדולים כדי להסתדר לבד והם לא מספיק קטנים כדי לקבל תשומת לב שוטפת במכלול המטלות הביתיות שנחתו על כולנו. בצורה לא הוגנת, כל שותפי התפקיד של המשבר, אפילו אנחנו ההורים, נוטים לזלזל במלוא מובן המילה בצרכים שלהם. הם לא במצב קריטי לבחינות בגרות, למעבר לחטיבה, ללימוד קריאה וכתיבה, ונדמה לכולם כאילו לא נורא שהם בבית, לא נורא שהם לא מקבלים פדגוגיה, לא נורא אם יהיו לפרק זמן מסוים במסך ובסדר העדיפויות לא נורא אם הם אחרונים.
אבל דווקא הם, שאין להם עדיין יכולת לתקשר מרחוק עם חברים, שאין להם הסבלנות והריכוז לתקשר בזום, שאין להם סביבה יציבה ובטוחה אלא כזו שמפחידה אותם מאוד, דווקא הם כמעט לא מקבלים תמיכה. מאף אחד, בוודאי לא ממערכת החינוך שמתיימרת לקבוע תוכנית זום לילדי הגנים כאילו יש בכך תרומה חינוכית. הם הילדים שלנו ואנחנו מאפשרים להם לנבול לנו מול העיניים. אנחנו מנסים ורוצים אבל החיים חזקים מזה, אנחנו נשאבים אחר גחמות מערכת החינוך, אחר דרישות מערכת הבריאות, אחר חוסר היכולת של משרד האוצר ובעצם, לא נלחמים במערכת שמפקירה אותם, את כל הילדים אבל בעיקר את ילדי הגנים. הקורונה מפחידה ללא ספק, אבל הנזקים הרגשיים בגיל הרך מפחידים יותר. אותי, לפחות.
לתת לילדים יציבות - ולראות אותם פורחים
דורון סיני, גנן באשכול גנים אריק איינשטיין בת"א
החזרה לגן חשובה במידה רבה בכל ההיבטים, אך שימו בצד לרגע את ההיבט הלימודי. יש כאן משהו הרבה יותר גדול והוא ההיבט הרגשי. הילדים מתגעגעים כל כך לצוות הגן, לחברים שלהם, לסביבה המוכרת. המשחקים והצעצועים שהם כל כך אוהבים נותרו מאחור, וכמובן גם הקשר הבין-אישי שהצליחו לפתח בימים הראשונים נראה לעיתים כהולך ומתפוגג. יש דברים שאי אפשר להעביר דרך מסך, ודווקא הדברים האלה הם אלה שתורמים במידה רבה להתפתחות הילד. המבט, קריאת השפתיים, החיבוק העוטף, וגם ההרגשה של חלק מתוך קבוצת שווים.
אנחנו מנסים, וזה מאתגר, אך לא כולם מסוגלים ויכולים לנהל שיח דרך מצלמת וידאו או שיחות קוליות. גן הילדים הוא הבית של הילדים, ושלי כגנן בפרט. לך תסביר עכשיו לילד בן 3 למה הוא לא יכול לראות את הגנן או את הגננת שלו, שהוא כל כך אוהב ומתגעגע אליהם במשך יותר מחודש ימים. גם אנחנו, הגננות והגננים, מתגעגעים עד מאוד, הרי באיזשהו מקום הילדים האלה הם גם הילדים שלנו, וכרגע נותרו לנו רק אמצעים דיגיטליים כאלה ואחרים, שלא מספקים את הצרכים הן של הילדים והן שלנו כאנשי מקצוע.
החזרה לגן תביא עימה יציבות ושגרה מבורכת. מקווה שהשיחה הבאה של הילדים ושלי תתנהל בדיוק כפי שהיא אמורה להיות: קרוב-קרוב, ובעיקר - ביחד. החזרה לגן עבורנו היא מקפצה רגשית, חברתית ודידקטית. נחזור לראות את הילדים שמחים, פורחים ובעלי דעה, ובעיקר בעלי יכולת, בדיוק כמו כל אחד אחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו