בעל חברת התקליטים ניצן זעירא: "אם הממשלה לא תשמור על המוזיקה, זה יוביל לקריסת הזהות שלנו"

"תפתח ספר תהילים, מה כתוב שם, פרק ראשון?" שואל אותי ניצן זעירא. 

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב: כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ".

"זהו, עצור! מכאן והלאה זה רק מה שקורה אם אתה לא עושה את הדבר הנכון, אבל זה הדבר הכי חשוב - והיה כעץ שתול על פלגי מים. לא פלג, אלא פלגי מים... יותר מאחד, וזה", זעירא עוצר לפאוזה דרמטית, "זה כל העניין. מה זה על פלגי מים? אם לא המקורות שלנו. הניגון של הלוויים, שירת התימנים, פיוטי האלג׳יראים, ניגון ארבע בבות של חב"ד, אתה שומע את זה ויכול לבכות ממנו כמו מהרקוויאם של מוצרט".

•••



שיחה עם ניצן זעירא היא הפלגה ברפסודה מיטלטלת לאורך חופי הים התיכון כשהמוזיקה מתחלפת כל רגע בין רמבטיקו לרוק קצוות, מוזיקה מצרית וסופית. וכל השיחה הזאת מתחוללת בעוד נחשולי ההיסטוריה מכים מכל עבר, שלל ספרי פילוסופיה, ערכי ויקיפדיה אזוטריים ונציגים מארון הספרים היהודי נופלים עליך באקראיות.

זה ארבעים שנה שזעירא פועל מאחורי הקלעים של עולם המוזיקה והרוק בישראל. הוא המביא והמוציא, מכוון המאורות והלוחש לגיבורי התקופה המניעים את התרבות הישראלית מקצותיה אל עבר עתידה. זעירא מכתיר את עצמו "דור רביעי בתעשיית המוזיקה הישראלית", ומוזיקה היא ציר מרכזי בחייו. אביו דב זעירא הוא בעל חברת "התקליט", שהפיקה אלבומים לגבעטרון, ליוסי בנאי, לאריק לביא, לאריאל זילבר ולאחרים, כך שאפשר לומר שזעירא הוא איש תרבות ומפיק מבטן ומלידה, בלי להגזים.

בשנת 1988 הקים זעירא את חברת התקליטים "נענע דיסק" כדי להוציא את "סיפורים מהקופסא" של רמי פורטיס וברי סחרוף. ההצלחה של האלבום הזניקה את הקריירה של השניים, השיבה אותם לישראל ומיקמה את נענע דיסק כגדולה שבחברות המוזיקה העצמאיות בישראל. לאורך השנים יצאו בחברת נענע אלבומים של כרמלה גרוס ואגנר, מאור כהן, כנסיית השכל, נקמת הטרקטור, נעם רותם, אפרת בן צור ואהובה עוזרי.

היית אחד האנשים המרכזיים בעיצוב המוזיקה הישראלית בשנות השמונים והתשעים, הוצאת את מגזין הרוק "ווליום", היית הבעלים של חנות "בית התקליט", שיא החילוניות התל־אביבית.

"זה רק בראש שלך. זה לא היה ככה אף פעם". 

אז איך זה היה? 

"אתה יודע שאני עשיתי פרויקטים יהודיים עם גרוניך בשנות השבעים? עשיתי תקליטים של חזנות, הדפסתי ומכרתי אותם. שמעת על פרחי ארץ הקודש? מאיפה אתה חושב שהגיעה הדגימה של הנערים המזמרים בהקלטה של 'כמה יוסי'?" 

מעניין שאתה בוחר להדגיש את הצד הזה כיום. ובכל זאת, אני לא חושב שהשם שלך היה הדבר הראשון שעלה כשדיברו על מוזיקה מזרחית או יהודית בשנות השמונים והתשעים. אז איך הגעת מפורטיסחרוף ו"שקיעתה של הזריחה" ל"צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי?

"השגחה". 

וברמה המעשית יותר? 

"ב־98' הפקתי את פרויקט 'עבודה עברית' לציון יובל למדינה. הגעתי לפגישה עם עוזרי בעקבות הביצוע של אולארצ׳יק לשיר 'אלילת האגם'. הקדמתי ושמעתי אותה מנגנת מבעד לחלון את 'צלצולי פעמונים', היא כישפה אותי. הייתי חייב להפיק את זה, שכחתי בכלל למה באתי אליה. היה לי חשוב שזה ייצא טוב. היו לה רגשי נחיתות מול המפיקים, היא חשבה שהיא מבזבזת את הזמן שלהם אם היא לא עושה הכל ביום אחד. הבאתי לה את זהר פרסקו ואמיר שהסאר, מאסטרים בתחום האתני, ומשה דעבול שהפיק מוזיקלית, כי היה ברור שזו יצירת מופת".

רמי פורטיס וברי סחרוף // צילום: קוקו

זעירא היה בין הראשונים לזהות את פריחת המוזיקה היהודית. בשנות התשעים הקים את חברת "מים" (מוזיקה יהודית מקורית), והוציא ב־1998 את אלבומו הראשון של עדי רן, "האחרון שבעם", שפרץ את הדרך למוזיקה היהודית המתחדשת. 

"אם יש משהו מקופח כיום זה תרבות היידיש, כל תרבות הגולה של אשכנז שהוכחדה ברובה בשואה. את זה אף אחד לא ממש שימר וטיפח, היה רק אחד שקצת עשה ושימר וזה קרליבך", זעירא אומר. "טוב שהיו גָלויות ששמרו על המסורת שלהן כמו גלות מרוקו, אבל היום יש לך שתי תזמורות אנדלוסיות, ואם יוני רכטר עושה ערב לזכר עלי מוהר בהיכל התרבות, זו הדרך של הפילהרמונית לממן את מוצרט. נראה לך הגיוני שרכטר צריך לממן את מוצרט? להפך. הגיעו לפה יהודים ממאה ועשרים מוצאות, מדברים מאה שפות, כל עדה עם המנהגים, המוזיקה והאוכל שלה. וכן נעשו פה מעשים רעים, בן־גוריון שלוקח מתימנים את הילדים ואומר שאשכנזים יגדלו אותם, זה יכול היה להיות אחרת. אבל הקיפוח בישראל הוא הקיפוח כמו במערכון של לול - 'אני הייתי קודם', אבל צריכים איכשהו להתפכח מהקיפוח הזה, ולעבור קדימה ולמעלה".

המוזיקה כסטארט־אפ

בחודשים האחרונים שקדו זעירא ואנשי נענע דיסק על ניהול פרויקט "צו השעה". יותר מ־80 אמנים הוזמנו להעניק פרשנות חדשה ל־50 שירים ישראליים מהעבר, כך ברי סחרוף מבצע את "את חירותי" של חווה אלברשטיין, אביתר בנאי את "שלח לי מלאך" של משינה ודיקלה וזהבה בן במפגש פסגה ראשון של הזמרות מבאר שבע, מבצעות את "בראשית" של גבי שושן. על הניהול האמנותי אמונים זעירא וענב רביץ ביקובסקי.

בעוד "עבודה עברית" נועד לציין את שנות המדינה ולחגוג את התרבות העברית, המטרה המוצהרת של "צו השעה" הוא לייצר הכנסה ולעודד יצירה בתקופה קשה מאין כמוה לתעשיית המוזיקה בישראל. כ־700 זמרים, נגנים, אנשי סאונד והפקה משתתפים בפרויקט - החלק הראשון ראה אור לפני כחודש, החלק השני ייצא לאחר החגים והחלק השלישי בתהליכי עבודה בימים אלה. 

הפרויקט הופק על ידי הקרן הפילנתרופית של ענבר ומריוס נכט לתמיכה בתרבות הישראלית מאז פרץ משבר הקורונה. מעבר להיותו מכונת הנשמה לתעשייה חנוקה, הפרויקט מכיל בחובו גם אספקט נוסף ומפתיע: "צו השעה" גם נועד לקדם חקיקת "חוק המוזיקה ישראלית", שידאג לזכויות האמנים, יקצה תקציבים של סדרות וסרטים לטובת מוזיקה ישראלית מקורית ועוד.

דיקלה וזהבה בן, שהקליטו דואט לפרויקט // צילום: ערן בארי

"עו"ד ענבר נכט פנתה אלי דרך טלי יעקובי, שאמונה על הפקת הפרויקט, כדי לעשות משהו כמו 'עבודה עברית'", מספא זעירא, "הסברתי לה שזה לא יכול לפרנס יותר מכמה מאות אנשים, אבל בשביל שזה יגיע אל כלל המוזיקאים, צריך שיהיה חוק כדי שלא יקרו שוב מקרים כמו בקורונה, שיבינו שמוזיקאי זה מקצוע, לא תחביב. ענבר נכט שירתה 15 שנים בפרקליטות הצבאית, והמומחיות שלה היא במשפט מינהלי, חוקתי, דיני עבודה ועבודה מול רשויות ציבוריות.

"היא הובילה רפורמה בדין המשמעתי בצה"ל, שנועדה לשמור על חוקי היסוד וזכויות החיילים כששופטים אותם המפקדים, וכיום מייצגת אזרחים מול המדינה, והרעיון הוא ש'צו השעה' ישמש פלטפורמה לקידום חוק המוזיקה הישראלית, שיגן על היצירה המקורית ועל זכויותיה, וזה מצריך תמיכה ממסדית. אתה יודע שאין מדור למוזיקה פופולרית במשרד התרבות? אבל בישראל יש עדיין מס על קלטות וידאו ואודיו, מישהו בכלל זוכר מה זה? איזו בדיחה. במקום זה קח כל מכשיר סמארטפון, ותטיל עליו מס של שלושים סנט עבור תעשיית המוזיקה ותעשיית הקולנוע". 

אז בעצם המטרה היא הסדרה כלכלית? 

"גם, אבל לא רק. כשאיילת שקד, אישה מחודדת וחכמה, מונתה לשרת המשפטים, כתבתי לה שהסדרה חוקית של תעשיית המוזיקה זה יותר חשוב מכל ההתעסקות עם בית המשפט העליון. אתה מבין, מה שפורר את הבית השני זה הרוח, ולא השטח. אבל היא עדיין חושבת שהשטח חשוב מהרוח, משרד המשפטים בתקופתה לא טיפל בשבריר מהבעיות שקשורות לפולחן היהודי הכי עתיק - מוזיקה. 

זה פולחן הלוויות, בתקופת הבית השני שבט הלוויים נושל מתפקידיו, התחילו למכור את הכהונה בכסף, זו תקופה שמסמנת את שלטון הכסף על הרוח. וכל שיבת הציון הזאת שאנחנו חלק ממנה, לטעמי מבארת את ערך המקורות שלנו, ואת החשיבות לבנות משהו אחד, ביחד. אם הממשלה לא תשמור על התרבות והמוזיקה זה יוביל לקריסת הזהות שלנו.

"היא כישפה אותי". אהובה עוזרי ז"ל // צילום: אילן בשור

"הבעיה היא גם חוסר המגוון שאליו הולכת התרבות הישראלית. אני יכול למנות מאה סוגי מוזיקה שקיימים בישראל אבל לפי ערוצי התקשורת יש מקום רק לארבעה מהם להיות מושמעים בכלל. ואם אתה אומר שזה לא בסדר, אומרים לך 'יש לך אינטרנט, תפתח ערוץ, זה מספיק לך'. ממש לא. זה שאין כיום ערוץ מוזיקה בטלוויזיה או ברדיו, שיכול להשמיע את חיים לוק או להקת פאנק ישראלי, זו בעיה קשה, זה מצמצם את המגוון, מדלל את התרבות. המרכז תמיד ניזון מהשוליים, ואם אין שוליים..."

המרכז קורס לתוך עצמו.

"בדיוק. והתהליכים האלו לא בריאים לשימור ולפיתוח התרבות המקומית, בייחוד בעולם שלנו, שהחומר הזר חזק יותר מהחומר המקומי, שזקוק למערכות ממשלתיות שידאגו לשימור למחקר ולפיתוח התרבות הישראלית. צריך לאפשר התנעה של התרבות הישראלית כסוג של ענף היי־טק. יש אמנים שמצליחים להביא עשרות מיליונים לקופת המדינה ואם יפתחו את זה נכון, זה יכול להיות אלפים רבים של אמנים. אני אצטט את סארטר שאמר בביקורו כאן ב־67': במרתפים שלכם יש מיליארדים של דעת ואתם באים לבקש מהגויים הלוואות?".

אז מתי אתה מתכנן לקפוץ למים הפוליטיים? 

"מה אני יודע מה זה להיות שר? איך אמר אברהם אבן עזרא: 'אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר - אֹמְרִים: כְּבָר רָכָב! אָבֹא לְעֵת עֶרֶב - אֹמְרִים: כְּבָר שָׁכָב! אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב - אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב!' זה כמו מעמד הלוויים שהיו או משוררים או שומרי סף, לא יכלו להיות גם וגם. במהות אני אוונגרד. אחרי שכבשתי את שדה הקרב, יגיעו האחרים, הם יחליטו איך להתנהל, ואני אהיה אופזיציה נגדם", חותם זעירא ומחייך בממזרות. 

בין עולם החזון למעשה

במשך השנים יצא לזעירא מוניטין של אדם קשה אשר לא חוסך את שבטו או עוצר בלשונו. אך יש אנשים שמן זית, אחוזי חמיצות ומרירות שמרכיבים אותם במידה הנכונה כדי להדגיש את הטעם העמוק. אם מרחוק זעירא נראה ככוחני וקוצני, מקרוב מתגלה הסקרנות והטוטאליות שבה הוא חי וחוקר את חזונו. מעטים האנשים המסוגלים להתנייד בין עולם החזון לעולם המעשה בטבעיות. ואם ההתנהלות שלו נראית ילדותית לעיתים, זה מפני שזעירא משמר בתוכו ילדותיות שמחויבת ומאמינה בחשיבות לתיקון העולם. 

מאז 1997 זעירא מוסק להנאתו עצי זית הגדלים פרא ליד ביתו במושב עמיקם. כשהוא מציג בפניי את שמן הזית שהוא מייצר, פניו מתמלאים באור ורוך נדיר. טעימה אחת מהשמן שלו מבהירה היטב מי האיש שעשה אותו, שמן עז טעם, חריף וענוג, מלא בעומק אדמת הארץ הזו ובלהב השמיים שמעל. 

"העיסוק בעצי הזית נותן לי את האפשרות הזו להיות בעולם אחר, כדי שאוכל להסתכל פנימה. בסופו של דבר, אני אדם קיצוני, ומאמין שכדי להגיע לקצה, אתה צריך לחפור בתוך הבוץ, עמוק בלכלוך, בשביל למצוא את הסוד ההוא שטמון שם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו