ד"ר סמיר זועבי
עובד סוציאלי
מרצה בחוג לעבודה סוציאלית במכללת תל־חי; מנהל תחום ייעוץ לקשיש במוסד לביטוח לאומי בנצרת, וחבר בצוותי המומחים של המשבר
ד"ר סמיר זועבי, כעובד סוציאלי שתחום התמחותו עוסק בקשישים, אני מניח שיוצא לך לא פעם לשמוע סיפורים קשים ומסמרי שיער. עושה רושם שהזנחת הקשישים היא הסיפור שלא מדובר דיו במגיפת הקורונה.
"בהחלט. אני נמצא עם קשישים רבים בקשר טלפוני, ומבקר אותם כשניתן. אני נתקל באנשים בוכים, המשדרים מצוקה נוראית כתוצאה מהנתק שלהם מהסביבה. אני שומע משפטים כמו 'אני לא רוצה לחיות יותר', 'אין לי מה להפסיד' - התנהגויות ואמרות שמבטאות מצוקה נוראית. לעיתים גם חלק מהמשפחות נוטשות את יקיריהן או מתקשות לעשות מספיק כדי לסייע ולהשפיע לחיוב על תנאי חייהם. וזה הכי כואב שיש.
"אני מרגיש שמשהו מופר באיזון החברתי שלנו. יש הקצנה בהתעלמות מאוכלוסייה שלמה, ולצערי הרב, תחושתי היא שאני שוחה נגד הזרם. הנזק והרגרסיה שנגרמים לאנשים הללו בכל הקשרי החיים הם גדולים מאוד".
כבר אחרי הסגר הראשון אמרת שאתה חושש לקשישים, ושאחריו נצטרך להתחיל להתעסק בכל תופעות הלוואי שהוא יצר. מה צפוי להיות מצב הקשישים לאחר הסגר השני?
"קיים מיקוד בסגר עצמו, אבל הנזק הוא רחב וגדול יותר ממנו. אני מתקשה לחשוב על מה שקורה כעת במנותק ממה שקרה לקשישים ב־30 השנים האחרונות, שזו התקופה שאני עובד בתחום. באופן עקבי אני רואה שהם הופכים עניים יותר, האלימות כלפיהם עולה וכך גם הגילנות - אותה דעה קדומה ויחס מפלה נגד אדם, הנובעים מגילו.
"הפקרנו את הקשישים". שגרת קורונה בירושלים // צילום: אורן בן חקון
"במשך שנים אני עושה תרגיל לסטודנטים שלי לעבודה סוציאלית: כבר בשיעור הראשון אני מבקש מהם לרשום שתי תכונות חיוביות ושתיים שליליות שמאפיינות לפי דעתם קשישים. אני אוסף את הפתקים, ובסיכום הדברים המגמה היא מספר רב של תכונות שליליות ומספר מועט יחסית של תכונות חיוביות. הגם שבסיום הקורס חל שיפור בדעות הקדומות, אני עדיין רואה שבכל שנה יש עלייה בכמות ובאיכות התכונות, בבוטות לאנשים מבוגרים יותר".
למשל?
"זה יכול להיות 'מגעילים', התייחסות לריח שלהם, 'נודניקים' ועוד דברים שהדף לא יכול לסבול. אלה דברים שלא ראיתי לפני עשר שנים".
למה אתה מייחס זאת?
"אי אפשר לנתק את זה מפערים בין־דוריים. הצעירים לא יודעים מספיק על קשישים, ולהפך; והתוצאה היא גילנות - כשאתה לא יודע שום דבר על האחר, הגילנות חוגגת. אתה ניזון מהסביבה שהיא לעיתים שלילית, ואתה מאמץ את השלילי".
הגילנות זכתה לדגש רב יותר לאחרונה?
"הקורונה הבליטה את היחס השלילי כלפי קשישים. בסוף שנות ה־80 התגאינו שאנחנו מדינת רווחה, היום אנחנו במיקום מאוד נמוך בתחום הזה, ברגרסיה מתמשכת. כמו כן, ראינו בקורונה הבלטה של תחומי קיפוח שסבלנו מהם עשרות שנים. התחרות האגרסיבית על מוצרי מזון ברשתות, למשל. איך קשישים יכולים להתנהל בצורה אגרסיבית כזאת? אין להם את הכוח הנפשי והפיזיולוגי שיאפשר להם להיות בתחרות כזאת, וחלק מהם ויתרו ולא עשו קניות".
גם המתנדבים יברחו
בדו"ח שחיברת כתבת כי "עם התפרצות המגיפה, הממשלה הוציאה לחל"ת עובדים סוציאליים, פקידים במוסד לביטוח לאומי ועובדים נוספים שבאים במגע יומיומי עם קשישים". איך הם מסתדרים בעצם בימים אלה? מה עושים עם המחסור במטפלים?
"הם לא מסתדרים. יש לי בביטוח הלאומי צוות גדול של כ־250 מתנדבים, ואני עד למתרחש. עם כל הצער שבדבר, אני חושש שחלק מהמתנדבים לא בהכרח יחזרו, כי גם בהם פגעה הקורונה - הן מבחינה בריאותית והן מבחינה תפקודית. הגיע הזמן לשקול מחדש את כל היחס שלנו כלפי קשישים, לשקול מחדש את כל התקציבים שאנחנו מפנים לאוכלוסייה הזאת, אנחנו לא הוגנים איתה, והקורונה היא עוד תמונת מראה לכך".
הנתונים שאליהם אתה מתייחס רלוונטיים למדינת ישראל כולה?
"במחקר מלפני כמה חודשים, שהתייחס לקשישים בישראל באופן כללי - נמצא כי 42 אחוזים מהם בודדים, נתון שאף עלה מאז, 25-20 אחוזים סובלים מאלימות ו־24 אחוזים מתוכם עניים. בפריפריה האחוזים כמובן גבוהים יותר, וגם בחברה הערבית בהקשרים מסוימים - העוני גבוה יותר, וייתכן כי אחוז מקרי האלימות נמוך יותר".
הסימפונית ירושלים מנגנת לגיל השלישי // צילום: אורן בן חקון
הטאבלט כמאריך חיים
הזכרת את הבדידות, שהיא מגיפה בפני עצמה. על פי נתוני הלמ"ס, אחד מכל שני קשישים בישראל מרגיש בודד. מחקרים אף מצאו שבדידות מעלה סיכויים לשבץ, למחלות לב, לדמנציה ולדיכאון.
"הבדידות מורכבת גם מחוסר ביטחון עצמי, דימוי עצמי ירוד ואיבוד היכולת לתקשר עם האחר. יכולת תקשורת עם אחרים היא תוצאה של תרגול - ככל שאני נמצא יותר באינטראקציה, גוברת היכולת שלי להעביר מסרים ולהתחבר לאחר. לעומת זאת, מי שנמצא בשולי החברה עם פחות קשר לסביבה למשך זמן רב, מאבד חלק מיכולות אלה. הנזק של הבדידות חמור יותר מהנזק של הקורונה והוא צפוי לעלות לנו עוד כסף רב. כמובן שזה לא רק עניין כלכלי. זו מגיפה נוראית ואני רואה היטב מה היא עושה לקשישים".
אולי גם פה אנחנו צריכים למנות שרה לענייני בדידות, כפי שהיה בבריטניה לזמן מה?
"בהחלט כן. אדם בודד מרגיש משותק. תדע לך שאני והצוות שלי מקיימים שיחות טלפון עם קשישים באופן קבוע, במשך שנים. לפני השיחה, חלק מהקשישים מתקלחים ומתלבשים בבגדים הכי יפים, וממש יושבים בציפייה ליד הטלפון ומחכים. איזו מציאות חיים ומצוקות זה משקף? המדינה צריכה לטפל בבעיה הזאת. השקעת כסף ומשאבים בהפחתת הבדידות היתה חוסכת כסף במישורים רבים אחרים. אלא שברמת הרווחה המדינה פועלת בצורה של כיבוי שריפות, 'איפה שיש בעיה - נטפל'. אבל מדיניות, כיווני פעולה, אסטרטגיה וטיפול יסודי, מסודר ומקצועי - זה לא קיים. מה שקורה היום לקשישים הוא פועל יוצא של הפעילות הלקויה של המדינה במשך עשרות שנים".
הבדידות אף מביאה למקרי תמותה עקיפים, התאבדויות למשל.
"ולא רק התאבדויות כפי שאנחנו רגילים לחשוב עליהן. בעיניי יש מושג של 'התאבדות פסיבית', מצב שבו נמצאים קשישים רבים. הם במצוקה נפשית נוראית, אבל הם לא יתאבדו משלל שיקולים - דתיים, חברתיים, אידיאולוגיים. בהמשך הם מפסיקים לאכול כמו שצריך, מפסיקים לנטול תרופות, נכנסים לבידוד נפשי מאוד קשה, והתוצאה היא סיום החיים כפי שהם הכירו, שמוביל למוות אמיתי".
אתה רואה עלייה בהתאבדות הפסיבית?
"כן. העלייה הזאת היא גם פועל יוצא של משפטים מאפיינים אשר מקדימים אותה - כמו 'עזבו אותי, אני לא רוצה לחיות יותר'. זה מצב שבו אנשים לא נוקטים שום פעילות שיכולה לקדם את מצבם הבריאותי-תפקודי־חברתי־נפשי משום שאין להם קשרים משמעותיים. חלק גדול מהקשישים היום מנותק, הכאב שלהם גדול, וזה הקצין בצורה מאוד משמעותית בחודשים האחרונים".
טכנולוגיה בוודאי יכולה לסייע במצבים מורכבים מעין אלה.
"שליטה דיגיטלית יכולה לשפר את חייהם של קשישים בצורה משמעותית. המחקר אישש שהיא גם יכולה להאריך את חייו של אדם בלא מעט שנים. אבל קיימים פערים בשימוש. אני לדוגמה בן 55, אולי צעיר באופן יחסי, וכבר יש לי בעיה עם השימוש בחלק מהטכנולוגיות. ובקורונה הכל הפך להיות דיגיטלי - החל ממימוש זכויות בביטוח הלאומי ועד תור בקופות חולים ובבנקים. ואיפה הקשישים בהקשר הזה? לא רק שכמעט שלא הכנו אותם, גם לא אפשרנו להם ברמה כלכלית את היכולת לרכישת המוצרים הללו. כל קשיש רביעי בישראל הוא עני".
ועדיין, אני מניח שיש מקרים שבהם הטכנולוגיה פועלת לטובת הקשישים. סבתא שלי בת ה־86, הגם שממש לא הייתי מגדיר אותה קשישה, שולחת לי כמעט מדי יום הודעות בווטסאפ. זה מסייע לה להישאר מחוברת.
"כאשר לקשיש יש שליטה בעזרים דיגיטליים, כאמור, זה משפר את הרווחה הנפשית ומפחית את נזקי הבידוד. מי שהיה רואה את ילדיו ונכדיו פעם בשבוע, יכול לפתע לפגוש אותם מדי יום בזום. וכן, הקורונה היוותה הזדמנות לחלק מהקשישים ללמוד כלים טכנולוגיים שונים.
נדרשת הכנה. קשישה מול מחשב // צילום: אריק סולטן
"מעבר לכך, אני שומע על גופים ויוזמות שקמו כדי להנגיש את העזרים הדיגיטליים לאוכלוסיית הקשישים, אולם נדרשות עוד פעילויות בין־ארגוניות על מנת לקדם את הטכנולוגיות השונות. שמעתי, למשל, על מכשיר טלפון פשוט מאוד לשימוש שמיועד לקשישים, ובו ניתן ליצור קשר עם אדם באמצעות תמונתו, ואף להתחבר בצורה קלה ופשוטה לזום ולווטסאפ. אנחנו צריכים עוד הרבה יוזמות מן הסוג הזה".
קיפוח רב־ממדי
עוד בהתייחס לבדידות - בבתי האבות, העתירים כביכול במסגרות חברתיות, המצב טוב יותר?
"אם להתייחס לבתי האבות הציבוריים, להוציא את הדיור המוגן, אז לא. מודל ההשמה שקיים במדינת ישראל בנוגע לבתי האבות הציבוריים - נכשל. הגיע הזמן לחשוב על מודלים אחרים שיש בהם יחס הומני יותר, מודלים שמאפשרים המשכיות ואינטגרציה חברתית, כלכלית, חברתית וסביבתית. המודל של השמת מאות אנשים במקום אחד הוא כישלון אחד גדול. הכיוון הנכון הוא בתי אבות קטנים בתוך שכונות, שיש להם קשר עם הסביבה, עם אנשים צעירים, עם גנים ובתי ספר. זה יכול להבטיח את המשכיות האינטגרציה החברתית, ואף להוסיף ערך למספר השנים שנותרו לאדם מסוים.
"יש לחברה שלנו נטייה לתפוס את הקשישים במונחים כלכליים. זה מכוער ולא צריך לחשוב כך, אלא במונחים הומניים יותר. מודל השמה הומני יותר אולי לא יהיה רווחי למשקיעים, אבל הוא טוב יותר לקשישים, שמגיע להם כבוד. ישראל ניצבת במקום מכובד מאוד במדד תוחלת החיים, אולם ברווחת הקשישים אנחנו ממוקמים נמוך מאוד. יש פער בין תוחלת החיים שמתארכת לבין איכות החיים; יש בכך סדיזם מסוים. נדרשת פה גישה אינטגרטיבית.
"לאמץ תפיסת עולם הומנית" // צילום: דודו גרינשפן
"לצד רופאים ומדענים ששואפים להאריך את תוחלת החיים, נדרשים גם פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכלכלנים שיפתחו תוכניות שמתמודדות עם תופעות הלוואי של העלייה בתוחלת החיים. אומרים שמי שנולד היום צפוי להגיע לגיל 150. אוקיי, תביאו אותו ל־150, אבל בכבוד".
הדברים שלך מעידים על חומרת המצב. אבל אולי הקורונה גם טומנת בחובה הזדמנות בלתי מבוטלת לשינוי?
"הקורונה הציבה מולנו את המציאות בצורה מאוד בולטת לעין, ואני סבור שיש אמת בדבריך. כשרואים את המצב בצורה כה ברורה, אפשר להתחיל ולתכנן ביעילות טיפול במישורים הרלוונטיים".
בשביל זה צריך משאבים, תקציב. אתה מזהה אוזן קשבת בקרב גורמים האמונים על הנושא? או שאולי, אפרופו הגילנות, יש גורמים שטוענים כי המדינה נאנקת, האבטלה גואה וכדאי להשקיע באנשים שנותר להם עוד זמן רב לחיות. זה אולי נשמע מזעזע, אבל ייתכן שמי ממקבלי ההחלטות נוקטים באופן מודע או לא מודע גישה גילנית אף הם?
"זה מקומם אותי. אלה אמרות קשות. קשה לי לקבל את תפיסת העולם הזו, אבל לצערי יש חשיבה כזאת - בוא נשקיע במי שיש לו פוטנציאל גדול יותר. ברמה ההומנית, זה פסול לחלוטין. העיקרון היסודי שלי כשאני בא לטפל הוא - מי שהכי סובל הוא הזכאי ביותר לדאגה ולמענה טיפולי. ההתבוננות שלי איננה לפי מעמד כלכלי, רמת חיים או רמת היעילות והתרומה לחברה.
"הפקרנו את הקשישים. ברמה ההומנית, זה מקומם וכואב. הגיע הזמן לפצות אותם, לתת להם מה שמגיע להם ולסלול מחדש את כל היחס הטיפולי כלפי האוכלוסייה הזאת. הקיפוח, אגב, הוא לא רק כלכלי.
למשלֿ - ברמה המחקרית - אין מספיק תשומת לב לגיל השלישי. כמות המחקר שעוסקת באלימות נגד ילדים או נשים עולה על גדותיה, בשעה שכמעט אין מחקר אשר עוסק באלימות נגד קשישים. כך גם לגבי התגובה המקצועית לאלימות נגד קשישים. המימוש של חוק ההגנה על קטינים וחסרי ישע, לדוגמה, מומש בצורתו המקסימלית. אבל מה עם הקשישים? הקיפוח הוא רב־ממדי, צריך לעצור את זה - ויפה שעה אחת קודם".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
