כך הכל התחיל

 

פברואר 1920 ירד בירושלים שלג כבד, 98 ס"מ עומקו. המחזה היה קסום, אבל מצב הרוח היה בשפל המדרגה. בירושלים שרר רעב. מגיפות ומחלות היכו בתושבים. במארס הגיעו הידיעות מהגליל על נפילת תל חי והישרו עצבות על הכל. כשהפשירו השלגים והאביב הציץ לפתע, ריחפה לרגע באוויר רוח של תקווה ואופטימיות. יהודי העיר החלו לאפות מצות יד לפסח ולמרק את בתיהם לקראת החג; ארגון השומר חגג 11 שנה להיווסדו, ואילו האדריכל פטריק גדס תיכנן באותם ימים את בניין האוניברסיטה העברית על הר הצופים, "בדרך שתעודד חיבור בין יהודים לערבים", אבל לגורל ולזמן היו תוכניות משלהם, אופטימיות פחות.

השעה היתה 11:30 לערך, 4 באפריל 1920 (ט"ו בניסן תר"פ), יומו הראשון של חול המועד פסח בירושלים. המיית המון מאיים נשמעה ממרחקים. הערבים בשוקי העיר העתיקה הסמוכים מיהרו להגיף את תריסי חנויותיהם ונעלו אותן. יהודים לבושי חג שהתפללו ברחבת הכותל המערבי, קיפלו בזריזות את טליתותיהם ואצו בבהלה, קצרי נשימה, לעבר בתיהם. 

ברחבה שלמרגלות שער יפו הונפה תמונתו של פייצל, שזה לא כבר הכתיר עצמו למלך סוריה הגדולה. הנאומים דיברו בגנות הציונות. עארף אל־עארף נאם מעל סוסו: "ארץ ישראל היא ארצנו - היהודים הם הכלבים שלנו". שייח' חברוני סיים את דבריו בקריאה: "אטבחו אליהוד" (שיחטו את היהודים) וההמון הערבי (חלקו חברוני), שהגיע לירושלים היישר מחגיגות "נבי מוסא", התפרץ. בריונים ערבים מצוידים במקלות, בסכינים ובחרבות השתוללו בסמטאות העיר העתיקה. הם היכו, פצעו והרגו יהודים, שדדו חנויות ואנסו נשים. 

קומץ מגינים יהודים ניסה להיחלץ באותן שעות לעזרת היישוב היהודי בעיר העתיקה. עימם נמנו צבי נדב ונחמיה רבין. השניים לבשו חלוקים לבנים ועליהם סמלי מגן דוד, ליבם הלם בחוזקה ובבגדיהם הסתירו אקדחים. לפתע נגלה לעיניהם מחזה מחריד: חנויות פרוצות, יהודים זבי דם ונוצות, המון נוצות, עפות באוויר. מחול הנוצות הזה הזכיר לנדב, איש העלייה השנייה, תמונות ממקום אחר, את הפרעות ברוסיה. גם שם היו הנוצות סמל לפוגרום. 

היהודים היו בהלם. ההפתעה היתה כמעט מוחלטת. בביתה של רחל ינאית לישנסקי בירושלים התארחו באותו בוקר יצחק בן־צבי (לימים - בעלה) ודוד בן־גוריון. השניים היו שקועים בשיחה על המצב בתנועה, כשלפתע התפרץ מבעד לדלת, יונה, אביה של רחל. חיוור, כששפתיו בקושי נעות, לחש לעברם: "יש פרעות בעיר העתיקה". בן־צבי ובן־גוריון קפצו על רגליהם: "מה? בלב ירושלים? פרעות?"

*   *   *

המהומות נמשכו חמישה ימים. שישה יהודים נרצחו, 211 נפצעו. לימים תכונה ההתרחשות הזאת - מאורעות תר"פ. כך נראו התמונות הראשונות של הסכסוך היהודי־ערבי, הנמשך עד ימינו אלה. "גילוי ראשון של תגובה ערבית אלימה בהיקף רחב יחסית כלפי הציונות, בתחומי ארץ ישראל", כפי שניסח זאת בדקדקנות מדעית ההיסטוריון יגאל עילם; "אירוע מכונן גם בתולדות התנועה הלאומית הפלשתינית", ציין המזרחן פרופ' יהושע פורת. 

בעבור היהודים, הפגיעה המוראלית היתה קשה מהאבידות בנפש וברכוש. מי שחשב שבארץ ישראל צומחת מציאות חדשה; שבעידן של "היהודי החדש", "המשוחרר", ה"לא גלותי" - בחסות המעצמה הבריטית, לא יאונה ליהודים כל רע - התבדה. היה זה אירוע מכונן בתולדות הסכסוך. הזעזוע היה עצום, הן בגלל התנהגות הערבים והן בשל היעדר התגובה הבריטית. 

מהרכבת, ב־19 באפריל, בדרכו לוועידת סן רמו, שדנה בחלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית בין המדינות המנצחות, כתב חיים ויצמן, לימים נשיא המדינה הראשון, לוורה שלו (אשתו שחיה בלונדון): "עבר עלינו חביבתי דבר איום ביותר, חמור ביותר - פוגרום בירושלים, עם כל סימני הלוואי וה'חן' של פוגרום. אני מאשים בזאת את הממשלה. אולי לא הם אירגנו את הפוגרום בפועל, אך אין ספק שהם סייעו לו בעמדתם הפאסיבית... אני עייף, רצוץ, שבור וכל העולם כולו היה לי לזרא... אלמלא הכידונים של האנגלים שהפריעו לנו, היינו מתגברים על הערבים כבר ביום הראשון: אבל האנגלים פרקו את נשק ההגנה העצמית שלנו, אסרו את אנשינו בתוכם את ולדימיר ייבגנייביץ' (ז'בוטינסקי; נ"ש) שלנו - הכל כמו אצלנו (ברוסיה)... ורוצ'קה, ילדה, אל תשימי לב לידיעות בעיתונים, הם משקרים. בידי כל העובדות וההוכחות, ואני אפרסם אותן. התראיינתי ל'טיימס'. אבל אינני יודע אם ידפיסו את הראיון!..."

93 שנה חלפו. עדי הראייה למאורעות, שהיו יריית הפתיחה לסכסוך בינינו לבין הפלשתינים, אינם עוד בין החיים, ומי שחפץ להבין את מה שאירע אז - איך התחיל הכל - צריך לגשת לארכיונים, לדפדף בניירות המצהיבים, לעיין בספרים ובמחקר ולהסתמך על עדויות בכתב שנותרו מאותם הימים.

בלי להבדיל בין ישן לחדש

מאורעות תר"פ החלו הרחק מירושלים, במסגד נבי מוסא שבמדבר יהודה. ברקע עמדו הצהרת בלפור שניתנה כשנתיים וחצי קודם לכן, חששותיהם של הערבים מצמיחת התנועה הציונית והזדהותם של רבים מערביי הארץ עם המאבק להקמת סוריה הגדולה, ומלכה פייסל בן חוסיין, שביקש לראות בארץ ישראל חלק ממנה.

בנבי מוסא מצוי, על פי המסורת המוסלמית, קברו של משה רבנו, מהנביאים שעל פי האיסלאם קדמו למוחמד. החגיגות במקום הונהגו עוד בתקופת צאלח א־דין, תמיד לפני חג הפסחא הנוצרי. המטרה היתה לייצר במקום נוכחות מוסלמית ולחסום כל אפשרות שהצלבנים הנוצרים שהובסו בקרב עם צלאח א־דין ינסו לרתום את הגעת המוני הצליינים שמגיעים לירושלים באותו מועד, לטובת הסתערות נוספת על העיר.

"חג נבי מוסא הוא חג פוליטי ולא חג דתי..." הודה ביומנו ("כזה אני, רבותיי") ח'ליל א־סכאכיני, איש רוח וסופר, מהמתנגדים החריפים של הציונות ,שחי בירושלים באותם ימים, "אופיו הדתי של החג נועד רק למשוך את ההמונים להשתתף בו. אחרת לא היו באים". גם אמין אל־חוסייני, לימים המופתי הגדול ושותפו של היטלר - הבין זאת. באפריל 1920 היה חוסייני בחור צעיר בן כ־25, האיש ששילהב את ההמונים בנבי מוסא בקריאות הסתה נגד היהודים ונגד התוכנית להקים להם בית לאומי בארץ ישראל. זו היתה תחילתה של קריירה "מופלאה" שחוסייני בנה לעצמו על גבם של היהודים והערבים. התוצאה המיידית היתה פרעות תר"פ.

פרופ' יהושע פורת, מבכירי המזרחנים בישראל, שחקר את צמיחת התנועה הלאומית הפלשתינית, מציין כי לפני אירועי נבי מוסא (מאורעות תר"פ) התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל עוד ניסתה להבדיל בין היהודים הוותיקים תושבי הארץ - בעיקר היישוב הישן והספרדים - לבין המהגרים הציונים. "אבל במאורעות אפריל 1920 בירושלים התפרע ההמון הערבי ללא הבחנה בין יהודים ותיקים לציונים, ופגע דווקא בחוגי היישוב הישן שחי בעיר העתיקה", מסביר פורת. "חוסייני, שאחרי הפרעות ברח לדמשק, מחק למעשה את ההבדלים הללו, ובאמצעות המסגדים בהר הבית, שאותם רומם ובהם השתמש למטרותיו הפוליטיות, הניח במו ידיו את היסוד הדתי לסכסוך בין היהודים והערבים".

ממרפסת מלון הניו גרנד הוטל, סמוך לשער יפו, צפה קצין בריטי עם רעייתו בתוצאות הראשונות של הדייסה שבישל חוסייני. המולת ההמון שהגיע מנבי מוסא גברה מרגע לרגע, וכך גם קריאות ההסתה הגוברות של אנשי הדת המוסלמים. "הדבר הראשון שראינו היה יהודי זקן בן כ־70 שביתקו את ראשו בחרב ערבית ובנופלו סקלוהו באבנים", תיאר לימים הקצין את שהתרחש, במכתב לקולונל ג'ון הנרי פטרסון, מפקד שני הגדודים העבריים. "במשך רגעים מספר עשו כך לעוד יהודים אחדים. באותו זמן כבר התפזר ההמון ופרץ לעיר העתיקה לבוז ולרצוח. שעות אחדות אחר כך התחיל להוביל משם יהודים פצועים". 

היו סימנים מקדימים

הנפגעים העיקריים במאורעות היו היהודים שהתגוררו ברובע המוסלמי של העיר העתיקה בחצרות משותפות עם ערבים או בקירבה רבה אליהם (כ־5,000 יהודים התגוררו ברובע הזה שנים לא רבות קודם לכן, ובהם אישים ידועים כאליעזר בן־יהודה ומשפחות האצולה של היישוב, משפחות ילין ופרומקין). המון ערבי הסתער על ישיבת "תורת חיים" ברחוב הגיא. הפורעים הציתו את המקום. הם תקפו גם את בית ויטנברג. 

ביום השני לפרעות נרצחו סמוך למלון "אמדורסקי" מיכאל גרוס, יליד ירושלים, והאגרונום שמואל הרמתי. למחרת נרצחו שמואלייזר הנגר (משירו הידוע של דן אלמגור) ויהודה לייב לזובסקי. הם ירו באוויר מתוך בית נצור וביקשו לאותת לחיילים שהם זקוקים לעזרה, אבל החיילים פירשו זאת אחרת, פרצו לבית והרגו את שניהם. למחרת נרצחו גם יוסף בן שלום חמדי בן ה־13 באזור מאה שערים ומאיר גני. כעבור כמה ימים נפטר מפצעיו גם הרב מרדכי טברסקי בן ה־90.

יהודי הארץ הופתעו. ההנהגה היהודית הופתעה מעט פחות. סימנים מקדימים היו בשפע. ועד הצירים בראשות חיים ויצמן, שכלל בתוכו מנהיגים ציונים, הזהיר את הבריטים כבר לקראת תהלוכת נבי מוסא של 1919 שהאירוע עלול להידרדר למהומות. העובדה שהתהלוכה עברה בשלום הביאה את הבריטים לזלזל בסימנים מדאיגים שצצו לקראת התהלוכה של 1920, וגם להתייחס בביטול לאזהרה החוזרת של ועד הצירים לקראת אותה צעדה. 

בחורף שלפני הפרעות התקיימו בארץ הפגנות רבות של ערבים. הן היו שקטות, אבל לעיתים החליפו המפגינים מהלומות עם עוברי אורח יהודים. באדר, חודש לפני הפרעות, התירו הבריטים לערבים להפגין לרגל הכתרתו בדמשק של פייסל בן חוסיין למלך על סוריה וארץ ישראל. הסיסמאות בפי המפגינים היו חריפות: "הלאה היהודים", "שיחטו את היהודים". מידע רב הועבר על ידי ועד הצירים ללשכתו של המושל סטורס, המושל הבריטי של ירושלים. 

מעט לפני פסח כתב זאב ז'בוטינסקי לחיים ויצמן: "הפוגרום עלול לפרוץ עכשיו בכל יום". ז'בוטינסקי עמד באותה עת בראש ועד ההגנה בירושלים. היה לו ויכוח חריף עם חבריו. הוא דגל בארגון גלוי של הכוח העברי והאמין שההסתה מכוונת "נגד היהודים הציונים" בלבד. הוא העריך שהיישוב הישן בעיר העתיקה לא יותקף, וגם האמין כי בעת צרה - למרות יחסה העוין של הפקידות הבריטית לרעיון הבית הלאומי היהודי - הבריטים יספקו ליהודים נשק להגנה. בני הפלוגתא של ז'בוטינסקי היו אביעזר ילין, רחל ינאית בן־צבי ונחמיה רבין (אביו של יצחק). הללו דגלו בארגון הגנה ממשית וחשאית. הם סירבו לסמוך על הבריטים. ז'בוטינסקי, מתברר, טעה.

ועד ההגנה בירושלים החל בגיוס אנשים מכל החוגים, בעיקר מקרב אלה ששירתו קודם לכן בגדודים העבריים. הוועד הקים שירות עזרה ראשונה ושירות איתות בדגלים. אימונים גלויים של יחידות ההגנה נערכו בחצרות בתי הספר "למל" ו"אליאנס". הם עסקו בעיקר בתרגילי ספורט ובקרב מקלות פנים אל פנים. אלא שכל הכוחות הללו יועדו לשכונות שמחוץ לחומה. 

הבריטים דחו באותם ימים את בקשת ז'בוטינסקי לספק נשק ליישובים קטנים בסביבות ירושלים, וההגנה חילקה מעט רובים שהיו ברשותה לשמונה יישובים ושכונות, כולם מחוץ לעיר העתיקה. שום יחידה לא הופקדה על ביטחון היהודים שבתוך החומות. זה היה מחדל. לימים קוננה רחל ינאית בן־צבי על החטא הזה: "כיצד הפקרנו אנחנו את היישוב היהודי בתוך חומות העיר העתיקה? את אלה שלא עזבו את הכותל המערבי".

"אלה הם שכניכם"

כשהחלו הפרעות, ניסו חברי ההגנה לחדור לעיר העתיקה, אבל הבריטים בלמו אותם, אסרו אחדים מהם והחרימו את נשקם. צבי נדב ונחמיה רבין התחפשו לרופאים והצליחו להסתנן לעיר העתיקה בתוך אמבולנס. רוזה כהן ("רוזה האדומה", כפי שכונתה), לימים אשתו של נחמיה רבין, לבשה בגדי אחות. רחל ינאית בן־צבי התחפשה לאנגלייה הדורת לבוש, וכך הצליחה להיכנס לעיר העתיקה. את היהודים מהרובע המוסלמי הם כיוונו ופינו לבית הכנסת החורבה או מחוץ לחומות. על גג החורבה העמידו "צופים" וביקשו מהתושבים ברובע לעלות על הגגות ולהכין אבנים ומים רותחים. עד כדי כך היתה ההפתעה מההתקפה על יהודי העיר העתיקה גדולה.

עדויות הראייה על שהתחולל באותן שעות בעיר העתיקה אינן משאירות מקום לדמיון רב:

צבי נדב: "...מן החצר הופיעו עוד אישה, עוד ילדים, אותו המראה. רגליהם כושלות. ידיהם רועדות. איך נצא מכאן? פנינו לעבר שער שכם, מרחק שלוש מאות מטר. בעיניי היה זה מרחק רב. מסביב ערבים מוסתים, זועמים. צעדתי בראש. אחריי הנשים והילדים ונחמיה במקטרת בפיו במאסף... בהתקרבנו אל שער שכם נתגלה לעיניי המון רב במבוא השער. איך נעבור? נגעתי בגבו של הערבי אשר ניצב לימיני ואמרתי בערבית: 'ראה, רחמנות - אלה הם שכניכם'. הוא פינה לי את הדרך ואחריי רבים נסוגו ועברנו... נשמתי לרווחה".

רחל ינאית: "אני ממהרת ונכנסת דרך שער יפו ופונה אל המדרגות היורדות ברחוב השלשלת. את מי אני רואה במורד? את חברנו נחמן סירקין. הבטנו זה על זה ומילה לא החלפנו. פני סירקין חיוורים, מעונים. הדיבור ניטל מפיו, כשם שניטל מפי. אנו יורדים למטה ולעינינו מתגלה פוגרום ממש: נוצות פורחות בתוך המיטלטלין של שרידי הרכוש היהודי השדוד המתגולל בחוצות. חנויות היהודים פרוצות, ביזה ושוד, הפקר בכל".

בספרו "ימי הכלניות" מתאר תום שגב רגע מחריד נוסף: "בריונים תקפו את חצרה של חנה יפה, לא הרחק מ'שער החטא', אחד משערי הר הבית ברובע המוסלמי. שלוש משפחות יהודיות התגוררו בחצר והיו נתונות במעין מצור. לבסוף פרצו התוקפים את דלתות החצר ופרצו פנימה... והחלו להכות את הדיירים. משה ליפשיץ הוכה בראשו במוט ברזל ונפצע קשה. גם הילדים הוכו. אחר כך אנסו בזה אחר זה את אחיותיו של ליפשיץ. אחת נשואה בת 25. האחרת בת 15..." 

נחמיה רבין הסביר: "ראינו כתפקידנו הראשון למנוע מן היהודים להסתובב ברחובות. חדרנו לשכונות המעורבות שבהן גרו יהודים וערבים והוצאנו משם את היהודים".

מאמר של קלוזנר

ההתנגדות הערבית לרעיון הציוני לא היתה בגדר סוד, אבל רק מעטים האמינו שהדברים יגיעו לידי פרעות ופוגרום של ממש. היישוב היהודי ומנהיגיו היו מופתעים. בבית ההוספיס האוסטרי, לא הרחק משער שכם, כינס המושל סטורס את אנשיו לישיבת חירום. חיים ויצמן פרץ לחדר הישיבות שלהם זועם, צועק ונסער. מנחם אוסישקין התעמת עם סטורס שבא לנחם אותו, ודיבר איתו על "הבגידה" של הבריטים. עיתון "הארץ" תיאר בעמודו הראשון מיום 6 באפריל 1920 את המאורעות, וגם ציין במעין מאמר מערכת את התמימות שבה התאפיינה התנהלות היישוב קודם הפרעות: "אנחנו שמענו מפי הממשלה כי כל רע לא יאונה לציבור העברי, כי הממשלה שומרת על הסדרים ועל שלום הארץ, והאמנו לה".

והיו גם קולות ראשונים של התפכחות ותובנות חדשות. הסופר משה סמילנסקי (דוד אביו של הסופר ס. יזהר) העריך שמדובר בעימות בין שני עמים. ההיסטוריון יוסף קלוזנר כתב ב"הארץ": "בין ההרוגים והנפצעים יש יהודים מכל העדות, מכל המעמדות, מכל המפלגות: ספרדים ואשכנזים, תימנים ופרסים, פועלים וסוחרים, רבנים אדוקים ומשכילים חופשיים. האויב לא הבדיל ביניהם. נחדל נא אפוא להבדיל בינינו לבין עצמנו. נתאחד על ידי הצרה הגדולה... ואז ישיג האויב ההפך ממה שביקש".

הבריטים הגיבו לאירועים בהיסטריה. הם עצרו יותר מ־200 איש, ערבים ויהודים. גם ז'בוטינסקי, שעמד בראש ועד ההגנה בירושלים, נעצר. הבריטים שפטו אותו בעוון הפרת סדר והחזקת נשק ודנו אותו ל־15 שנות מאסר. חיים ויצמן כתב בזיכרונותיו שהרב הראשי, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היה כה נסער מהמעצר עד שהפר את קדושת חג שביעי של פסח וחתם בבית הכנסת, עם עוד מאות מתפללים, על עצומה לשחרורו. עונשו של ז'בוטינסקי הומתק לשנה וכשחוסל המשטר הצבאי הבריטי והרברט סמואל בא לארץ לכהן כנציב עליון אזרחי, הוא חנן אותו ואת יתר חברי ההגנה שנעצרו ונשפטו עימו. 

חאג' אמין אל־חוסייני ועראף אל־עראף, מראשי המסיתים, נמלטו מן הארץ ובהיעדרם נשפטו לעשר שנות מאסר. הרברט סמואל חנן גם את חוסייני. כשחוסייני שב לארץ הוא התקבל כאן כגיבור, כבש את תפקיד המופתי וראש המועצה המוסלמית העליונה, והמשיך להסית נגד היהודים. 

האנגלים לא רק עשו שטויות, הם גם כתבו שטויות. ועדת החקירה שמינו תיארה את שהתרחש, סקרה את ההיסטוריה היהודית מאז ומקדם וטענה שהתנועה הציונית יצאה משליטתו של חיים ויצמן, איש מתון, ועברה לשליטת גורמים קיצוניים (ריכוז של מסקנות הוועדה מופיע בספרו של תום שגב, "ימי הכלניות").

"קונטקסט של בלאגן"

ההיסטוריון פרופ' יוגב גלבר, מאוניברסיטת חיפה ומהמרכז הבינתחומי בהרצליה ומי שעומד בראש מוסד הרצל לחקר הציונות, אומר שמאורעות תר"פ פתחו את ההתנגשות הלאומית בין שני העמים בארץ. "עד מלחמת העולם הראשונה לא היו התנגשויות בסדר גודל שכזה, אלא רק 'עניינים מקומיים' - פרוטקשן, קצת פלילי", אומר גלבר. "גם הקרב המפורסם בתל חי והאירועים בגליל, חודש לפני האירועים בירושלים, היו תוצאה של ההסכם בין הבריטים לצרפתים והמרד בצרפתים שהמלך פייסל הכריז עליו. ששת ההרוגים במאורעות תר"פ הם במושגים של היום פחות מפיגוע בינוני. באירועים הללו אפילו לא הופעל נשק חם. כל ההתפרצויות היו בנשק קר. מי שירה היו הצבא או המשטרה. זה היה סוג של פוגרום כמו ברוסיה, אבל בפירוש זהו אירוע מכונן, הן מבחינת הערבים והן מבחינת היהודים". 

פרופ' גלבר אף אומר שהאירועים היו "נקודת מפנה מבחינת ההתארגנות הצבאית של היישוב, שעד אז סמך על השומר ועל קבוצות דומות שייפרעו משודדים או מגובי דמי חסות ויטפלו בזה. אחרי פסח תר"פ אליהו גולומב התעמת עם אנשי השומר ושיכנע את בן־גוריון שצריך לבנות כוח מגן מסודר. התוצאה היתה שאחרי אפריל בכל הערים המרכזיות והמושבות הגדולות קמו ארגוני הגנה, מיליציות מקומיות. בדצמבר הן התאחדו והקימו את ארגון ההגנה". האירועים בירושלים, מציין פרופ' גלבר, אמנם הצטיירו כאירוע מקומי, אבל "הוא התרחש בקונטקסט של בלאגן טוטלי שהיה כאן. הטורקים נפלו. סדר של 400 שנה נגמר, וכל הקבוצות במזרח התיכון היו בחרדה בנוגע למה יהיה מקומן בסדר החדש". 

פרופ' יהושע פורת מחדד את הדברים. "מאורעות תר"פ", הוא אומר, "מציגים בזעיר אנפין את תמונת הקונפליקט בינינו לבין הערבים מאז ועד היום: זו נקודת הזמן שבה העימות מקבל אופי הרבה יותר פוליטי והרבה יותר דתי. ניצנים לאומיים אצל הפלשתינים היו כבר קודם לכן, אבל באירועי נבי מוסא הם מקבלים אופי הרבה יותר ממוקד".

*   *   *

מאורעות תר"פ האיצו והעצימו אפוא את המאבק הלאומי בין היהודים והערבים על הארץ. הם הכריחו את היישוב היהודי לבנות לעצמו כוח מגן, וגם הניחו את התשתית למימד הדתי בסכסוך הלאומי, בעיקר מהצד הערבי בהנהגתו של המופתי הגדול, חאג' אמין אל־חוסייני. האירועים היו זרז של צמיחה בעבור התנועה הלאומית הפלשתינית, והיתה להם תוצאה נוספת: בעיני חלק גדול של ההנהגה הציונית הם הביאו לפיחות נוסף במעמדה של העיר העתיקה של ירושלים והיישוב הישן, בהשוואה למעמד העיר החדשה שמחוץ לחומות, וחיזקו מגמה שניכרה עוד קודם לכן בגישת המנהיגות הציונית.

 העובדה שמאורעות תר"פ, שהיו יריית הפתיחה לסכסוך הישראלי־ערבי, כמעט אינם זכורים, נובעת כנראה מאירוע מרכזי אחר בתולדות האתוס הציוני - הקרב בתל חי ונפילת טרומפלדור, חודש קודם לכן. אולם קרב זה, יותר משהיה קשור ליחסים בין היהודים לערבים, היה תוצר של החלוקה החדשה של האזור בין בריטניה וצרפת והניסיון הערבי להיאבק בה. זה לא מאורע לאומני קלאסי כמו זה שאירע חודש לאחר מכן. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו