בימים שלפני ראש השנה רגילה הרבנית ימימה מזרחי למלא אולמות באלפי נשים שצמאות לשמוע את דרשותיה לקראת השנה המתרגשת, ועל הדרך לקבל ברכה לזיווג הגון, לבריאות ולשמחת הלב.
5,000 נשים בשילֹה, 2,000 במערת המכפלה בחברון, 3,000 בבנייני האומה בירושלים, ועוד אלפים בתל אביב ובכל רחבי הארץ, מעריצות שעזבו את ההכנות לחג והתייצבו לפגוש את מי שמוגדרת כבר שנים כתופעה במגזר הדתי הנשי, עם יכולת מרשימה להעביר דברי תורה בהרצאות קלילות, נוחות לעיכול ובעיקר עתירות חן וכישרון רטורי בסחיפת קהל.
כתבת: חגית רון // צילום: משה בן שמחון
בפעם הראשונה זה 19 שנים, מאז החלה לשאת דרשות בסלון ביתה הירושלמי, מזרחי לא פוגשת את "התלמידות שלי" בכמויות שאליהן היא רגילה, והרצאות ה"זום" שנערכות מביתה מחליפות כעת את כנסי הענק, מאפשרות לקהל שלה להתרחב גם אל מעבר לים, והכל בגלל התפשטות נגיף הקורונה.
"הספקתי להיות השבוע גם בדרום אפריקה, בארה"ב ובפנמה, הרציתי באנגלית ובצרפתית - ופני מועדות לדובאי, למה לא בעצם", היא צוחקת.
"אני והמצלמה מביטות זו בזו מדי בוקר במשטמה, אבל התחלנו לפתח בינינו יחסי גומלין. אני לומדת להעריך את העובדה שהיא נשארת ערנית לאורך כל המפגש, לא מרעישה ולא נרדמת לי מול העיניים".
זו חוויה אחרת להרצות דרך ה"זום"?
"ברור. הזום הזה, יימח שמו וזכרו, לוקח לי את כל הגלאם. לפני כל מפגש עם קהל אני תמיד מקדישה מחשבה למה שאני לובשת, לנעליים שאני נועלת, ופתאום הגיע פרופסור גם־זוּם ורואים אותך רק דרך המסך. אני צריכה להתלבש עכשיו רק עד למותן. מבחינתי, אני יכולה לנעול נעלי בית דוחות, כי מי רואה בעצם?"
את באמת מרצה בנעלי בית?
"נראה לך? לא יקום ולא יהיה. אני מכבדת את הקהל שלי גם אם הוא נגלה אלי דרך משבצות קטנות. אין מצב שלא אהיה בעקבים. אני אפילו מראה להן את נעלי העקב, שצבען מתאים לבגדיי - כסינדרלה בשעתה. אבל אין ספק שאני חווה שיעור גדול בלוותר על אגו".
תסבירי.
"פתאום אני בגודל של כולן, אני עוד משבצת אחת במאות משבצות, הלכה לי הפרסונה. התלמידות שלי כבר לא יושבות מולי ונושאות אלי עיניים כשאני על במה מוגבהת. הן רצות איתי על ההליכון בזמן הזום, מבשלות איתי, והיתה גם מישהי שנרדמה על המצלמה שלה. פחדתי שלא תנחר עלי.
"מצד שני, אני חייבת לזקוף לזכות הזום חיבורים שלא היו לפני כן והפלת המחיצות. גיליתי בהרצאות נשים מקהילות שאפילו לא ידעתי שהן קיימות - למשל, איסלנד! פתאום נוספו לשיעורים שלי נשים חדשות שמרגישות מוגנות. איש לא שופט אותן על הופעתן, והן רוצות פשוט להקשיב. וואו, איך הן מקשיבות. הפנים שלהן מכוונות אותי תוך כדי, רומזות לי אם אני משעממת או אם אני נוגעת בפצעים פעורים".
מה לגבי נזק כלכלי? כבר אין מכירות כרטיסים לכנסי ענק.
"ודאי שאני חווה נזק כלכלי, אלה ממש לא אותן הכנסות שאני רגילה אליהן מפעם. בהתחלה היו מי שזקפו גבות ושאלו: 'למה אנחנו צריכות לשלם על הרצאת זום אם את לא מגיעה אלינו?' נדרש לכולם זמן להפנים שזו צורה אחרת של עבודה, אבל אני כמובן עושה המון מפגשי זום חינם אין כסף למי שידו לא משגת, לנוער שוליים ולמכוני גמילה.
"ברוך השם, יש לנו קהילת לומדות שמונה עשרות אלפי נשים ובני משפחותיהן, ושמהווה את מפעל 'פרשה ואישה'. זו הוצאה לאור שכוללת שיעור ערוך של פרשת השבוע לקריאה משפחתית, שנשלח במייל לקהילה שלנו וכולל את כל החידושים, הסיפורים, הפרשנויות, הציטוטים ואפילו הבדיחות שלי, עם נגיעות אקטואליה שמחוברת לפרשת השבוע ולחיי נשים.
"בשיעורים האלה אני עונה לשלל השאלות שמגיעות אלי בענייני חינוך ילדים, זוגיות, נשיות, אמונה. ל'פרשה ואישה' יש גם דף פייסבוק עם 35 אלף עוקבות, קבוצת פייסבוק תוססת וחשבון אינסטגרם פעיל, ברוך השם".
גם לאומן שבאוקראינה לא הגיעה הרבנית מאז פרוץ הקורונה, אחרי שהיתה רגילה לבקר שם לפחות חמש פעמים בשנה, עם מאות מתלמידותיה.
מה תאמרי לפרויקטור הקורונה, פרופ' רוני גמזו, שהתבטא ש"אומן זה לא דבר קדוש"?
"אי אפשר לזלזל בשום דבר שנותן לאדם שמחה, שגורם לו לשוב לביתו אדם טוב ורך יותר, אוהב את עצמו יותר - ולכן גם את זולתו. אני בטוחה שבראש מעייניו של הפרופסור היו שיקולים מקצועיים, אבל עליו להיזהר ולדעת שבאמונות של אנשים אסור לזלזל. צריך פסיעות של בלרינה, כי מדובר בדיני נפשות".
שעת בוקר בבית קפה בשכונת ממילא הירושלמית. הרבנית מזרחי נכנסת באיחור עקב "הרצאת זום שהתארכה", ומהדסת בין השולחנות בעקבים גבוהים, תמירה, אופנתית כמו האיחור שלה, מאופרת ומוקפדת מכף רגל ועד ראש. לראשה כובע ססגוני רחב תיתורה.
יושבי בית הקפה מתלחששים, וניכר שמזרחי מודעת לרחש המתעורר סביבה וכבר מתורגלת אליו, כיאה לסלב. בתוך דקות היא מכותרת בידי נשים שישבו בבית הקפה, וגם כאלה שזיהו אותה מבחוץ. כולן מבקשות סלפי עם הרבנית וגם ספק דורשות ספק מתחננות: "תברכי אותנו".
האחת רווקה שרוצה זיווג, האחרת חוגגת יום הולדת 40, השלישית היא אם לילד שנכנס השנה לגן של חינוך מיוחד, "וכל כך קשה לו וגם לי". וכך הלאה. כולן משתוקקות למילות הברכה, ומזרחי מתמסרת בסבלנות ובחיוך רחב, מניחה כפות ידיים מטופחות על ראש כל אחת ומברכת בקול נעים.
את האמא שבוכה חרישית היא לוקחת הצידה ואומרת לה נחרצות: "תאחזי באיש שלך כבקרנות מזבח, תנשקי אותו מבוקר ועד ערב ואל תרפי, יקירה שלי. הילד הזה הוא פרי האהבה שלכם, ואתם הכי חשובים, אל תשכחי את זה".
"את כל כך צודקת, הרבנית, זה בדיוק מה שאעשה", עונה לה האמא, וחיוך מנוחם עולה של שפתיה.
כמה דקות אל תוך הראיון, מזרחי מודה במשבר הגדול ביותר שחוותה במהלך חודשי הקורונה. היא מגוללת אותו בכנות הכובשת שהפכה לסימן ההיכר שלה, זו שגורמת למעריצות רבות כל כך להיסחף אחרי מילותיה.
"היה פער כל כך גדול בין מה שקורה בבית בתקופה ההזויה הזו לבין מה שקרה בחוץ לפני. בחוץ היתה לי תהודה כל כך גדולה, הערצה מוגזמת אלי, וכל הזמן שמעתי 'את מדהימה, את מדהימה, את מדהימה'. וזה לא היה פשוט, כי אני לא באמת מאמינה לכל מי שטוענת ככה.
"הרי אני מכירה את עצמי, ואני תמיד חושבת, 'יא, אמא'לה, מתי הן תגלינה את האמת עלי? שאני לא באמת כזו? אולי כל עוד שזה מתרחש כדאי לי ליהנות מן ההפקר?' ואז באה הקורונה והשאירה אותי בביתי שלי, אחרי שאני רגילה לצאת בכל ערב למקום אחר להרצות.
"ובבית אני רהיט, אני אוויר. פתאום אף אחד לא מוחא לי כפיים ואף אחד לא צוחק בקול גדול, ואין תשואות בסוף. אני חסרה את התשואות האלה כל כך.
"וזה לא רק שלא נושאים אלי עיניים, אני אפילו חווה חוסר הערכה. הקטנה אומרת לי, 'אמא, מה יהיה? כבר חצי שנה אנחנו תקועים איתך בבית'. וכשאני מסתובבת בבית ושואלת, 'מישהו רוצה סלפי?' - אין קול ואין עונה. הילדים לא מבינים מי זו האישה שחזרה אליהם הביתה, והם שואלים, 'מה, אמא, את לא הולכת היום?"
תמיד מסקרן אותי לדעת מה עובר בראש למי שנושאים אליו עיניים ומייחסים לו יכולות כאלה או אחרות.
"שנים ארוכות שאלתי את עצמי מי אני בכלל שאברך אותן. בזמנו הלכתי עם הסוגיה הזאת לרב עובדיה יוסף זצ"ל. אמרתי לו, 'כבוד הרב, רוצים ממני ברכה, מה אני אמורה לעשות עם זה?'
"הוא שאל אותי, 'ואם יבוא שכן ויבקש ממך מקדחה, לא תיתני לו? תגידי לו, אוי, מה יקרה אם המקדחה לא תפעל? מה יקרה אם ייפול המדף שאתה מתכנן להצמיד לקיר? ביקשו ממך ברכה - תיתני'. ככה הפכתי בעצם למקדחה".
כשאת מברכת בחורה לזיווג הגון, נניח, אין לך באמת בחור ראוי להכיר לה באותו רגע.
"זה נכון. אבל אני כל כך רוצה זיווג הגון בשבילה, רוצה בכל מאודי. וזה מספיק לאותו רגע מכונן".
שמעתי כמה וכמה פעמים את המילה "מוארת" ביחס אלייך.
"מה שיוצר את כל האור הזה, את כל ה'גלאם' והקסם שמדברים עליו, זה בסך הכל שני דברים: תורה מפה ונשים מפה. ואז נסגר המעגל ונוצר אפקט מחשמל של אור גדול. אני רק מוליכת האור הזה, וזו זכות עצומה".
קשה לנהל שיחה עם הרבנית בלי לצחוק בקול רם כשהיא מנחיתה, אחת לכמה דקות, פאנץ' במיומנות של סטנדאפיסטית שנונה. כשהיא אומרת, "דעי לך, השנה הזאת גמלה איתנו המון חסד. נגמלנו מכל כך הרבה זבל שהיינו מכורות לו. אני לא רוצה לקרוא לשופינג 'זבל', כי שופינג הרי הוא קדוש, אבל באמת הייתי רגילה בפסח לחרוש את זארה, לגלח את מנגו, ופתאום - כלום. איזו גמילה".
מבחינת מזרחי, כל האמצעים הקומיים כשרים להעברת מסריה. היא משתמשת במטאפורות ובחידודי לשון מפולפלים, מרחיקה אל גבול האבסורד. העברית שלה רהוטה ומתובלת בסלנג עדכני, והיא מקפידה על הגיית ח' וע' גרוניות. שפת גופה ועוצמת קולה הופכות את מזרחי לוואן וומן שואו מהוקצעת, שבגלגולה החילוני היתה בוודאי מככבת בתיאטרון או בטלוויזיה.
"אבל אני דוסית, מה לעשות, אפילו לא חזרתי בתשובה. דתייה נולדתי ונשארתי, כזו משעממת", היא מודה, ומוסיפה שהיא רגילה שמבלבלים בינה לבין המורה הרוחנית ימימה אביטל ז"ל, מי שפיתחה את "שיטת ימימה" ללימוד חשיבה הכרתית.
חברה שאלה אותי אם את מחזירה בתשובה. לא ידעתי מה להשיב לה.
"תעני לחברתך היקרה שאני ממש לא. אני כן מבקשת להחזיר אישה לעצמה ולשמחה שלה, והיא כבר תמצא את אלוהיה. היא לא זקוקה לי לשם כך. אני רוצה שהיא תמצא בעצמה. מעניינות אותי שמחת החיים והמשפחתיות של האישה, מעניינת אותי היא עצמה".
מזרחי (53), עורכת דין וטוענת רבנית בהכשרתה, נולדה בקזבלנקה שבמרוקו מייד אחרי מלחמת ששת הימים. "ההורים שלי היו בטוחים שהנה באה הגאולה, ולכן קראו לי ימימה. טוב שלא נולדתי אחרי מלחמת יום כיפור, עוד היו קוראים לי כפרה".
היא בתם של הרב אלינתן רוטשילד ז"ל משווייץ והרבנית תרצה רוטשילד, שהיא נצר למשפחת דיינים ותיקה מקזבלנקה. את אהבת המילים והשפה קיבלה בירושה מסבה, אבי אמה, רבי חיים שושנה, שהיה דיין גדול במרקש ובקזבלנקה, וגם בלשן ופייטן.
"סבתי, שרה רוטשילד, היתה מרצה לתורה מדהימה בשווייץ, והיא נסעה לקזבלנקה ללמד את בנות מרוקו תורה. שם אבי פגש את אמי, הייקה התחתן עם המרוקנית, ואני נולדתי. מתישהו אחזור לבית שנולדתי בו במרוקו, עדיין לא עשיתי זאת. הייתי בת כמה ימים כשהוריי עלו, ובישראל חתמו לי בתעודת הזהות 'ארץ לידה - מרוקו'. וזהו. אני לא יכולה לתאר לך כמה דלתות נטרקו בפניי".
נסי לתאר בכל זאת.
"בארץ, וגם בעולם, יש טונות של 'העדתה', כפי שאני מגדירה את העניין. ולא מדברים על זה מספיק, זאת הבעיה הכי מוכחשת. אני הרי גם 'מזרחי', גם חובשת כובע של דוסית, אז תמיד ישאלו אותי מייד, 'אפשר לצלם אצלך הפרשת חלה?'"
ואפשר?
"לא, אני לא ממש יודעת לאפות. אבל מי ייַחס לך שביב של אינטלקט כשקוראים לך 'הרבנית מזרחי' ונולדת במרוקו? אני מוסללת מיידית לדמותה של אסתי, גיסתו ה'מתחזקת' של ראובן מ'ארץ נהדרת'. זו, המהבולה".
את נעלבת מההשוואה?
"ממש לא. אני עושה הפוך על הפוך. לא נלחמת בדמות הזו שחושבים שאני, ואז מעוררת בכולם חוסר התנגדות, כי ממילא ה'סתומה' הזאת לא מאיימת על אף אחד. ואז אני אומרת מה שאני רוצה. הרווח כולו שלי".
אז רגע, את החלות לשבת את קונה בסופר?
"האיש שלי אופה חלות לשבת, הילדים שלי אופים, אני לא טובה במטבח. אני אמא של שניצל תירס, מודה. אני גם לא טובה בניקיון הבית, אז אני נעזרת במנקה. לא חינכו אותי לדברים האלה. חינכו אותי ללמוד ולהעמיק בתורה ולנהוג בדרך ארץ, וזה מה שאני יודעת".
מזרחי נשואה לרב חיים מזרחי (57), ראש ישיבת המקובלים "לשם", שנמצאת בשכונת נחלאות. הם הכירו בזמן לימודי המשפטים שלה באוניברסיטה העברית, כשהיה "בעל תשובה" ולמד שנה מעליה.
ביחד איתו היא מנהלת את בית "אבני קודש" במושב עמינדב שבהרי ירושלים. מדובר, לדבריה, במקום "שקולט נערים שנזרקו מכל המסגרות, ושאיבדו אמון טוטאלית בעצמם, באלוהיהם, בממסד, בהוריהם, במוריהם וברבנים שלהם. הם באים עם סימן שאלה ענק בעיניים, ואני קוראת למקום 'ישיבת המקובלים', מפני שאנחנו מקבלים אותם, אוהבים אותם, ואחר כך מבקשים מהם לבנות את עצמם.
"בימים אלה מתגוררים בישיבה כ־40 נערים, וצריך תקציבים גדולים לתפעל את כל המערך הזה. אנחנו מתבססים גם על תרומות של אנשים יקרים ונשים מהקהילה שלי, ובנוסף, חלק גדול מההכנסות בהרצאות שלי עובר ישירות למימון נערי 'אבני קודש'. מבחינתי, מדובר בהצלת נפשות".
על ילדיה שלה היא מפרטת במשפט טעון: "יש לנו ילד אחד בשמיים ושמונה על הארץ". מאמצת את מוחה בהומור כדי להיזכר בגיל המדויק של כל אחד ואחת.
"בן יעקב, 28, התחתן לא מזמן. לשירה, 26, יש שלושה ילדים. שולי, 23, היא אמא לילד אחד. בנצי, 22, התחתן לפני חודש וחצי. אחריו אלישבע, 20, מסיימת עכשיו תואר בגרפיקה ובדיגיטל. נתן, 15, לומד בישיבה. ויש את אהובה, 12, ומשה, 7, שנולד לי בגיל 46, כשהייתי כמעט סבתא".
ספרי לי את סיפור הילד שבשמיים.
"כשהריתי אמרו לנו שאין לו חדר שמאלי בלב. אמרתי, בסדר, גם ליעקב אבינו אמרו שבנו 'טרוף טורף', ובסוף נוכחנו לדעת שעוד יוסף חי. אז לרגע לא עלתה בי המחשבה להפסיק את ההיריון. אמרתי שאם גורלו למות, שלא תהיה ידי במעל.
"הוא נולד וקראנו לו יוסף חי. ידעתי שאתפלל, אני הרי אמא שלו, ואני אציל אותו. במשך שנה ושלושה חודשים הוא חווה ניתוחי לב וצנתורים, היה מסתכל עלי במבט חסר האונים הזה וכאילו שאל, 'איזו מין אמא את? איך את לא מושיעה אותי?' הרגשתי כישלון אימהי, התביישתי. כמה ענווה אימהית הוא הכניס בי, הילד הזה, ואיזה שיעור של החיים הוא לימד אותי".
שתפי בשיעור אחד שלמדת ממנו.
"ליוסף חי אסור היה לבכות. כשהוא היה בוכה הוא היה מכחיל ונחנק מחוסר חמצן, כך שכל הזמן שמרנו עליו שלא יבכה. בפעם היחידה שהוא בכה - הוא נחנק ונפטר.
"ומאז, כשניגשת אלי אישה בוכה ושבורת לב, כמו שהילד שלי היה שבור לב, אני ממש פוחדת שהיא תכחיל לי ותיחנק. משם הגיע הדחף שלי לשמח ולנחם, מהבן שלי. אם המצב ממש קשה, אני מעבירה את הפנייה לנציב הקבילות, הקדוש ברוך הוא, ואני אומרת לו: 'הילדה שלך נחנקת'".
את מרגישה שהוא נשמע לך?
"כשהוא פנוי? כן. היומן שלו באמת עמוס, אבל הוא כן הצליח ללמד אותי לקום ולעשות בחיים שלי. לא לחכות שהשם יעזור - אלא לעשות הכל בעזרת השם".
לראיון הגיעה הרבנית מלווה בעוזרת האישית שלה, אסנת הירשנזון, ש"מסדרת לי את היומן, מזכירה לי מי אני ומורידה אותי מהאולימפוס כשאני מתחילה להשוויץ". אסנת היא שמנתבת את מבול הודעות הווטסאפ שמופנות לרבנית, משום שמזרחי עצמה משתמשת בטלפון כשר ללא אפשרות לגלישה באינטרנט. "אם היתה גלישה, הייתי מוצאת את עצמי רק בטלפון, ואני חייבת שקט כדי ללמוד", מסבירה הרבנית.
גם יקרת פרידמן (48), תושבת תקוע ואם לתשעה ילדים, ששמה הולך לפניה כ"תלמידה החכמה" של הרבנית, הגיעה. פרידמן עורכת את ספריה של מזרחי ואת "פרשות השבוע" שנשלחות מטעמה בכל שישי, והיא גם חתומה על יומן השנה נוסף על הרבנית. במהלך הראיון מקלידה פרידמן, בהקלדה עיוורת למחשב נייד, כל מילה שנאמרת, "כדי לא לפספס אף אות".
הן הכירו לפני 18 שנה, כשפרידמן הגיעה למפגשים בסלון ביתה של מזרחי. "הייתי בת 30, דוקטורנטית במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית, רעיה בהתהוות ואמא לשניים. כבר אז ראיתי את הרבנית בעיני רוחי ממלאת אצטדיונים, כאילו נולדה לזהור", היא מסבירה.
"בגדול, הייתי אמורה להיות מאושרת, אבל הרגשתי שכלום לא מסתדר לי בחיים. בנקודה הזו, בהמלצת חברות, הגעתי לשיעור על פרשת השבוע בסלון של הרבנית. וכמו שאומרים, נדלקתי. הרגשתי שמצאתי את האחות הגדולה שחסרה לי כל החיים, זו שמסבירה לי לעומק איך החיים עובדים וגם צוחקת איתי על הכל, ואין שאלה שמבהילה אותה.
"לשיעור הבא כבר הבאתי את הלפטופ והקלדתי כל פיפס. מאז אני מקלידה הכל. אפילו כשאנחנו מדברות בטלפון - אני מקלידה. מבחינתי, אני היסטוריונית, מופקדת על התיעוד ועל ההגשה של החומרים שלה. כמו רבי נתן, התלמיד האולטימטיבי של רבי נחמן".
סביב הדפים שהקלידה פרידמן במהלך השנים צמח מפעל החיים "פרשה ואישה", ועכשיו מוציאות השתיים גם מהדורה שנייה של היומן "שנה וברכותיה" לשנת תשפ"א. "וואו, כמה השקעה יש בכל עמוד ומילה", מתפארת הרבנית מזרחי כשהיא מציגה את היומן, שעל כריכתו מופיעה דמות אישה מאוירת, על ראשה כתר. ביומן משולבים שיעורי תורה קצרים, וגם שירים של קרן פלס, ריטה, אביתר בנאי ואמיר דדון (פרידמן: "השנה הוספנו עוד מהעולמות של הרבנית, כמו מוזיקה ושירים ישראליים. מחיר היומן 69 שקלים, באתר 'פרשה ואישה' וברוב חנויות הספרים").
הכתר בעטיפה מסמל ש"כל אישה היא מלכה"?
מזרחי: "כן. אני מעריצה נשים. איך הן עזבו הכל בתקופת הקורונה, הדליקו את הצ'קלקה ורצו אל חלקת האלוהים שלהן, כדי לדאוג לבעל ולילדים. בזמן הלא־מפיק הזה הן המשיכו להפיק. מבחינתי, נשים ניצחו את הקורונה. הן דאגו שיהיה נעים, שיהיה טעים, חבשו פצעים, היו עִם, היו עַם.
"המדינות שבאמת ניצחו את הקורונה הן כאלה שבהן עמדה אישה בראש הממשלה. כי אישה, לא מעניין אותה ענייני אגו, לא מעניין אותה להיות האישיו. לכן ביקשנו ליצור יומן שייתן כבוד ליומן של נשים. מבחינתנו, זה ז'אנר לא פחות חשוב מספרות יפה".
בשלב הצילומים מחמיאה אפרת הצלמת למזרחי על האופן שבו היא עומדת מול מצלמה, בביטחון ששמור לדוגמניות מנוסות.
את פרזנטורית של ממש. מוזר שעדיין לא הציעו לך לככב בקמפיין.
"אני פרזנטורית של התורה. הייתי עורכת דין וייצגתי לקוחות, ועכשיו הלקוחה שלי היא התורה. אני מייצגת אותה כראוי, אני מקווה".
מה תאחלי לכולנו בשנת תשפ"א?
"אחרי תש"פ של נשימה טרופה, באה שנת תשא"פ, שתשאף עבורנו מחדש. השנה לימדה אותנו שכולנו טיפתיים, אז אל תהיו אנטיפתיים. אם בתש"פ היינו עסוקים באיך לא להדביק ולא להידבק, בתשא"פ נדביק זה את זה בטוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
