ביום שלישי בערב, ליל העוצר הראשון, הגיע ממלא מקום המפכ"ל מוטי כהן לאלעד. ראש העיר, ישראל פרוש, קיבל אותו אחרי יום שלם של ביקורי אח"מים. העייפות ניכרה על פניו. אחרי מסיבת עיתונאים מאולתרת לצד צמרת המשטרה, ואחרי שהפמליה של כחולי המדים הפליגה בניידות לטייבה, פרוש עשה את הכיוון ההפוך - ונכנס לעיר האדומה שלו. המחסומים נסגרו מאחוריו.
השעה 19:30 והעוצר הלילי נכנס רשמית לתוקף. אמנם צעירים עוד מסתובבים ברחובות חופשי, אבל הכאב והתסכול ניכרים על הפנים. ההליכה איטית ולאה.
פרוש, שיחגוג בסוף החודש יום הולדת 40, שולט באלעד כבר שבע שנים. מטאור בשמי הרשות המקומית, שלקח עיר עם ועדה קרואה, במצב חברתי בעייתי, והעניק לתושביה תקווה. מאז נכנס לתפקידו נרשמה תנופת בנייה, ושיעורי התעסוקה של נשים בעיר האמירו לאזור 90 אחוזים, וגם בקרב גברים - נקודת התורפה בשוק התעסוקה החרדי - מדובר באזור ה־60-70 אחוזים מועסקים.
הוא מגיע מאצולה חרדית־פוליטית שהולכת אחורה עד ליישוב היהודי הישן בארץ ישראל. סבא רבא שלו, משה פרוש, היה ממייסדי "אגודת ישראל", סבו מנחם ז"ל כיהן בכנסת החל מ־1959 ואביו, מאיר פרוש, סגן שר החינוך, מכהן בכנסת לסירוגין מאז שנת 1996. מהגנים הללו קיבל את הכריזמה, המודעות הפוליטית הגבוהה וגם את ההופעה החיצונית המרשימה.
לאלעד הגיע בשנת 2008, כשהיה בן 28, ובמהרה נבחר לתפקיד סגן ראש העיר. אלעד של אז, לדבריו, היתה שונה: נגועה בסמים ובאלימות במשפחה, תוצר של הגירה מסיבית של "בעלי תשובה" שמצאו בה מפלט. "אבל זה לא הפחיד אותי, אלא אתגר אותי", הוא אומר.
פרוש עם מ"מ המפכ"ל וכוחות השיטור, השבוע // צילום: יוסי זליגר
בניגוד לביתר עילית, עמנואל ומודיעין עילית, אלעד החרדית נמצאת דווקא בטבור נדל"ני נחשק. מטר מראש העין ומשֹהם, קרובה למרכזי התעסוקה בפתח תקווה והאזור. "אם לשֹהם השכנה נותנים משהו, גם אני רוצה", הוא מבהיר. המודל שלו הוא מוטי ששון, ראש העיר המיתולוגי של חולון. "אני רוצה אגם כמו שיש לו", פרוש אומר, "ולהשלים את מסלול האופניים מסביב לעיר. החרדים הם פדלאות, ועד שפתאום יש טרנד והם עושים הליכות ואופניים - שאני לא אסדר את זה? חסרים לי 1.8 מיליון שקלים לזה, אבל אני אשיג אותם".
"מעודדים משפחות להידבק"
באלעד חיים כ־50 אלף איש, ופרוש מתגאה בכך שהוא מכיר את רוב התושבים בשמם הפרטי. אנחנו מצטרפים לסיבוב ברכבו עם תחילת העוצר, ולפתע הוא מבקש לעצור את הרכב בפתאומיות: "תסתכל על הבניין הזה", הוא מצביע על בניין בן חמש קומות. "גרים בו 212 ילדים, שני קשישים בקבוצת סיכון וארבעה ילדים בחינוך מיוחד. אין דבר כזה בשום מקום בישראל".
הוא טוען שביכולת העירייה לדאוג לבדה לבידוד של החיוביים מקורונה ולהוצאה של חולים למלוניות. לגביהן, הוא מדגיש את האבסורד במדיניות: "מוכנים להעביר משפחה למלונית רק אחרי שחמישים אחוז מהמשפחה נדבקת. אז אנשים מוותרים על העניין. אתה מבין מה קורה פה? מעודדים משפחות להידבק כדי להישאר יחד. על הקשישים אני שומר מכל משמר וגם על ילדי החינוך המיוחד, אבל צפוף כאן כמו שלא צפוף בשום מקום. יש לי פתרונות, אבל האירוע יצא מכלל שליטה ואף אחד לא מוכן להקשיב לנו. איש לא סופר אותי ולא מוכן לשמוע אותי".
פרוש הפך בשבוע האחרון לסמל המאבק החרדי. לדבריו, המנהיגים של חברי כנסת מהמגזר החרדי, יעקב ליצמן ואריה דרעי, כועסים על העצמאות שלו. רה"מ נתניהו נעלב ממנו והפרויקטור רוני גמזו לא מתרשם מזעקתו. "אבל אותו אני לא מאשים, הוא רק השליח", מבהיר פרוש.
ביום ראשון סיפק הופעה מעוררת מחלוקת בוועדת החוקה של הכנסת. "אני מוכן שיסגרו אותנו, תכפתו אותנו, לפני מאות שנים קראנו סיפורים על היהודים - עכשיו זה החרדים", אמר לחברי הכנסת ולפרויקטור גמזו. הדברים הקשים עוררו עליו זעם, אבל הוא, כך דומה, רק ביקש להזכיר על קיום העיר שלו. בתוך בליל הזעקות והאינטרסים של עשרות הערים האדומות, הוא בחר לגעת בעצבים החשופים ביותר - שנאה. מולנו הוא מבהיר שהמסר הוא חברתי. "הקורונה? זה יעבור בסופו של דבר. גם סגר ארוך לא מפחיד אותנו. אבל מה יהיו היחסים בינינו לבין העולם החילוני לאחר המגיפה? מישהו מקדיש לזה מחשבה? הקורונה לוקחת את החברה הישראלית אחורה בכל הקשור ליחסי חרדים וחילונים. אנחנו עומדים לשלם על כך מחיר כבד".
מה למדת מהשבוע האחרון שבו נלחמתם על העוצר הלילי?
"שמישהו הולך על הראש של ביבי, ואין לו אף יועץ סביבו שיגיד לו תעצור רגע, בוא תשמע מה יש לראשי הרשויות החרדיות והערביות להגיד. תקדיש להם שעה מזמנך היקר".
כוחות משטרה בסגר // צילום: יוסי זליגר
עיניו טרוטות אחרי אינספור ראיונות טלוויזיה ומפגשים עם פוליטיקאים שקפצו לסיבוב בעיר. לדבריו, בעיקר מכאיבה לו "השנאה" למגזר החרדי באופן שבו התנהלו מולו השבוע. "אני רואה מסיבות בבאר שבע ובחיפה, ואיש לא פוצה פה - למה הם זכאים לדין אחר משלי? אולי מישהו רוצה לסכסך בינינו ולכן לא מתרגש ממה שקורה בערים שהן לא חרדיות ולא ערביות, אבל מפנה את האש אלינו".
הוא לוקח נשימה עמוקה, ליל העוצר עוד צעיר ואמש הרגיש חולשה. בדיקת אק"ג אותתה רק על עייפות. את הלילות הוא סיים - עד העוצר - בתפילה בכותל, אחר כך המשיך לשעתיים שינה והקיץ ל"עוד בוקר של מלחמה". כשאנחנו מגיעים לחמ"ל המאולתר בבית העירייה, הנתונים מרצדים על המסכים: מספר החולים הקשים יורד, מספר הנשאים עולה. כולם שומרים כאן על מרחק ועל היגיינה שלא בדיוק נראית ברחובות תל אביב, אבל הצפיפות והעוני הם כר פורה לפעילות הנגיף.
לדבריו, הפערים החברתיים בין המגזרים מונעים טיפול הגיוני בקורונה. "בא לי לעשות מסיבת עיתונאים ולקרוא לערבים ולאתיופים ולהגיד להם, תצטרפו אלי. אם אנחנו השעיר לעזאזל של החברה הישראלית - בואו נתאחד. אבל מי יקשיב לי? היחיד שיוצא איתי למאבקים הוא יו"ר השלטון המקומי, חיים ביבס".
השוטרים שניצבים בכניסה לעיר זוכים לחיבוק מהתושבים. אחד התושבים מסביר למה: "השיטור העירוני, המנאייכ, באים בבוקר לעשות רעש ולהעיר אותנו עם כריזה להישאר בבתים. אבל עכשיו זה השוטרים האמיתיים, בני האדם". גם המסוק המשטרתי באוויר מתקבל בהבנה. "השוטרים מבולבלים לא פחות מאיתנו", אומר פרוש, "תסתכל על ראשי הרשויות הערביות, שאצלם פחות צפוף מפה והם לא מצליחים להתגבר על עניין החתונות. הם מתחננים שהמשטרה תיכנס ותסגור את החתונה. אבל השוטרים לא מסוגלים לכך כי מתחילים לירות עליהם. אז מה המשטרה עושה? קונסת ב־5,000 שקלים את בעל האירוע. זו בדיחה, כי במתנות שהוא מקבל האורחים שמים עוד קצת כסף לכסות על הקנס".
"מלמעלה מגבירים להבות"
הוא נולד בירושלים, בן בכור מתוך 12 ילדים למאיר פרוש ולרחל, בתו של נחום יואל הלפרין ז"ל, שהיה איש ציבור חרדי ידוע ויו"ר אתרא קדישא. בבחרותו למד בישיבת סלבודקה בבני ברק ובישיבת לוצר שבשווייץ. לאחר נישואיו שירת בצה"ל ביחידה לזיהוי חללים וביחידת קצין העיר.
בדיקת קורונה באלעד // צילום: יוסי זליגר
לאלעד הביא את אהבתו לעבודה עם נוער נושר ועברייני. העיסוק הזה, לדבריו, ממלא אותו בכוח בכל בוקר מחדש: "הייתי שמח שהכתבות עלי יעסקו בנושאים האלה. בלילות אני ואנשיי מוציאים ילדים ממעגלי הסמים, עוד פעם 'נייס גיא', עוד פעם חשיש. יש כאן נערות שעברו דברים נוראיים ואנחנו עוזרים להן. הסגר יפגע באנשים הללו. הרווחה לא תתפקד, הנוער יישאר בבית ואת התוצאות אראה מייד בפשיעה. ומי יעזור לי? יכתבו עלי רק שאנחנו לא מצייתים לחוקים".
פרוש מתעקש על שירות לאומי או התנדבותי, שולח את בני הנוער לספרייה העירונית, "לקרוא סיפורים שהם לא ספרי קודש", ומנסה בכל הכוח להילחם בתדמית המצורעים. "לפני שנים, כשהחברה החרדית עשתה מאמץ והתקרבה לציבור החילוני, הגיע טומי לפיד והחזיר אותנו אחורה. אחר כך שוב עשינו מאמץ להתקרב ואז הגיע יאיר לפיד ועוד פעם הרחיק אותנו. עכשיו הגיעה הקורונה ושוב מרחיקים בינינו.
"אני לא חושב שהחילונים שונאים אותנו, בין האנשים הכל בסדר. אבל מישהו מלמעלה דואג לחמם ולהגביר את להבות השנאה דרך הקורונה".
לרוב התושבים באלעד אין מכוניות ואין טלפונים חכמים. להוציא אותם לבדיקת קורונה זו משימה לא קלה, אבל דווקא באולם הספורט שהוסב למתחם בדיקות, ניתן לראות את הפיאסקו הישראלי בהתגלמותו. בערב הראשון הגיעו אלפים להיבדק, אבל כבר אחרי כמה מאות בדיקות, המחשבים נפלו והמשך הפעילות הושהה. בערב למחרת, כבר איש לא בא.
החשד מהאויב הטכנולוגי שיחק תפקיד. "קשה להשיב לתושבים את האמונה לשוב ולהיבדק", מודה פרוש, "כשהמחשבים נפלו, בפעם הראשונה בחיי התחלתי להאמין בקונספירציות, שאולי מישהו ממשרד הבריאות עושה לי דווקא, כבר לא ידעתי מה לחשוב".
"מי יאסוף את השברים?"
חם ולח באלעד גם שעות רבות אחרי השקיעה. שתי נשים קשישות, עמוסות בשכבות בגדים ועטופות במסיכות, צועדות בקושי ברחובות כדי להגיע למתחם הבדיקות. פרוש מדבר על זעם שמבעבע מחוסר האונים של המערכת ומפתרון העוצר הלילי. "הכי קל לתרגם את הכוח שלי לזעם ולהוציא אנשים לרחובות", הוא אומר, "אבל ברגע שאשחרר את זה, יש סיכוי גבוה שנשלם מחיר. הפגנות ברחובות ואי־ציות יכולים להבהיל פה ילדים על הספקטרום ואז אני פוגע להם בנפש, ואם פגעתי בנפש של ילד אחד, זה לא שווה את זה".
קשה לפספס את החזות של פרוש. 194 הסנטימטרים שלו בולטים למרחקים. הוא מדבר בקול רועם, בולט בשטח ומתעקש שנצטרף אליו לנסיעה לפינת החי המאולתרת שהקים לבדו לתושבי העיר ולנוער בעל הצרכים המיוחדים. על ספסל במגרש הקטרגל העירוני, חבורת נערים קוראת אליו: "רבי, אל תכעס, אנחנו 500 מטר מהבית כמו שמותר". פרוש מחייך: "איפה אבא? באומן או בבלארוס?" הנער מחייך, מבין שהאיום הוסר: "הוא עוד לא נסע, נוסע בהמשך".
פרוש ממשיך לצעוד. "אמרתי לגמזו - בוא נשלח לאומן רק את ראשי בתי האב; הם יפקידו 10,000 שקלים עירבון בשדה התעופה ונהיה בבקרה מלאה. לא הקשיב לי. אז מה קרה? כל הפלופים כבר באומן וכל הנורמלים ושומרי החוק נשארו בארץ".
פינת החי, מתברר, היא בעצם גן חיות קטן. "הילדים רצו וראיתי כמה זה חשוב להם, אז ארגנתי בעלי חיים. אל תשאל איך.
פעם אחת נסעתי לצפון לאסוף שקנאי פצוע, הכנסתי אותו לאוטו וככה נסענו עד המרכז. בדרך הוא הקיא על המושב ושבועיים הרכב כל כך הסריח, שלא יכולתי להיכנס אליו", הוא מספר. "כל היום יש פה מאבקים, אבל אלפי ילדים עוברים בגן החיות מדי יום. למה שלא יהיה להם מה שיש לילדים בערים אחרות?"
ואיפה נציג הציבור שלך בכנסת?
"יש להם כנראה דברים חשובים יותר להילחם עבורם. יכול להיות שהם מאמינים שאם ילכו חזק נגד נתניהו והוא ייפול, יעלה יאיר לפיד - וזה מבחינתם אסון גדול יותר. הם לא רוצים להגיע למצב הזה. יש שם הרבה שיקולים שחשובים עבורם יותר מהקורונה. אנחנו, ראשי הרשויות, נשארנו לבד. אנחנו לא דופקים חשבון. התחלנו את המאבק, והצלחנו בכך שהסגר יהיה רק לילי. אם הייתי מחכה לאחרים זה לא היה קורה".
כמה שעות בתוך הסגר, והדיווחים שמגיעים ממקומות אחרים כבר מספרים שמדובר בישראבלוף. "סגר בכאילו", תדמיתי, שיאפשר להציג מאבק של הורדת תחלואה בשטח. פרוש מבקש פרופורציות. "יש לישראל צרות גדולות יותר מהקורונה: יש איראן, ויש פלשתינים ואם דונלד טראמפ לא ייבחר בפעם השנייה יבואו צרות אחרות", הוא אומר, "אני חלק מהחברה הזו ולא אוסיף עוד בעיות לאלו הקיימות, אבל אני שואל אותך - יעברו שבועיים של סגר, ומה אז? מי יעזור לי לאסוף את השברים? מי יספק לי פתרונות חדשים? בימים האחרונים היו פה נפתלי בנט ובני גנץ. באמת אנשים נחמדים. אבל אם בנט היה שר ביטחון וגנץ היה ראש ממשלה, הם היו טורחים להגיע הנה? אתה יודע את התשובה לבד".
לפני שאנחנו נפרדים, אני אומר לפרוש שמעבר למחסום העוצר הלילי, יש גם חילונים שתומכים בו, כמו תושב ראש העין, שעמד בכניסה לעיר וניגש אליו רגע לפני שהוצבו מחסומים. "כבן לניצולי שואה באתי להגיד לך שאני תומך בך", אמר האיש, "עזוב את הפוליטיקאים ותפנה ישירות אלינו החילונים, בצד השני". פרוש מסובב את ראשו לעברי, בספסל האחורי, ואומר: "נו, בשביל מה הסכמתי להתראיין לעיתון שלך? כי אני רוצה לזעוק, הכתבה הזו שלך תהיה הזעקה שלי. אולי מישהו ישמע".
