גל התפטרויות במשרד הבריאות
בסוף אוגוסט 1950 נוצר משבר במשרד הבריאות, שבראשו עמד השר משה חיים שפירא, כשלא פחות מארבעה ראשי אגפים במשרד הגישו את התפטרותם.
הארבעה היו מנהל אגף האשפוז, ד"ר מרדכי ליכטיג, מנהל שירות הרפואה לעולים, ד"ר אברהם שטרנברג, מנהל האגף להיגיינה ציבורית, ד"ר פרץ יקותיאל, ומנהל האגף לרפואה סוציאלית, ד"ר עמנואל סימון. היו אלה ארבעת הרופאים הבכירים ביותר במשרד הבריאות באותה עת, כשד"ר יקותיאל עמד בראש המאבק הלאומי נגד מגיפת שיתוק הילדים, שעמדה במוקד העניין הרפואי באותם ימים בארץ.
עד מהרה התברר שהרקע להתפטרות הארבעה לא היה קשור בחיכוכים פוליטיים, כביכול, בהנהלת משרד הבריאות, כפי שסברו פרשנים בתחילה, שכן שניים מהרופאים המתפטרים היו חברי מפא"י, המפלגה השלטת.
הסיבה האמיתית להתפטרות נקשרה ביחסים העכורים בין ארבעת ראשי האגפים לבין מנכ"ל משרד הבריאות באותה עת, ד"ר יוסף מאיר (שבית החולים בכפר סבא נקרא על שמו), שנמשכו זמן רב. בתחילת 1950 התפטר מאיר ממשרתו, אך שודל לשוב לתפקידו. במשך חודשים הלכו וגברו העימותים בינו לבין ראשי האגפים במשרד, והסכסוך הגיע בשלב מסוים לידיעת ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, שניסה לתווך בין הניצים - ללא הצלחה.
מייד עם פרישת ארבעת הרופאים הודיעו מנהלי בתי החולים הממשלתיים שאם ד"ר מאיר יישאר בתפקידו - גם הם מתכוונים להתפטר. ב־4 בספטמבר 1950 התפוטר ד"ר מאיר, ובמקומו מונה פרופ' חיים שיבא כמנכ"ל משרד הבריאות. בתגובה שבו ארבעת הרופאים הבכירים לעבודתם, והסדר שב על כנו.
בגלל עלייה חדה בביקוש: הגבלות על צריכת החשמל
ב־15 במאי 1948, יום אחרי הכרזת המדינה, פלשו צבאות ערב לשטחי ארץ ישראל, ותחנת הכוח נהריים, שהוקמה בבקעת הירדן על ידי "חברת החשמל לפלשתינה", ושפנחס רוטנברג היה מנהלה, נפלה בידי כוחות עיראקיים. רבע מכושר ייצור החשמל בארץ נגרע בשל הפסקת הפעילות בנהריים.
בתגובה, משק החשמל נערך במתכונת חירום: צריכת החשמל הוגבלה, שתי תחנות הכוח שנותרו פעילות תוגברו, גנרטורים העניקו פתרונות ארעיים ברחבי הארץ, שעון הקיץ הוזז שעתיים קדימה ומשטר האפלה הושת בתקופת המלחמה. כל הצעדים האלה תרמו לירידה בשימוש בחשמל, ורמת הצריכה הותאמה, פחות או יותר, לכושר ייצור החשמל באותה עת.
סיום המלחמה, באמצע 1949, חזרת הסקטור העסקי והתעשייתי לפעולה מלאה, גלי העלייה העצומים והקמת מאות יישובים חדשים ברחבי הארץ - כל אלה יצרו עלייה מואצת בביקוש לחשמל, שחברת החשמל התקשתה מתחילת 1950 לספק.
אי לכך הוחמרו מאוד ההגבלות על צריכת החשמל במשקי הבית, בתעשייה ובחקלאות, שהפכו את חיי האזרחים לכמעט בלתי נסבלים. פקחים שסבבו ביישובים אכפו בנחישות את ההגבלות, וכל חריגה מהצווים גררה זימון למשפט. כך, למשל, נדרשה כל משפחה להשתמש בנורה אחת בלבד לכל חדר בבית, ובתנאי שהספקה לא יעלה על 40 ואט. מי שנתפסו מפרים הגבלה זו - נשפטו.
בתחילת ספטמבר 1950 החליטה חברת החשמל להרחיב את תחנת הכוח בחיפה, אולם למרות הגדלת כוח הייצור (ב־1951) והלאמת החברה (ב־1954) - נמשכו ההגבלות על צריכת החשמל עד 1957, ולאחריה החל "תור הזהב" של חברת החשמל לישראל: כספי השילומים מגרמניה סייעו להקמת עוד ועוד תחנות כוח לייצור חשמל, ולקראת תום העשור, כשהתברר שישראל בעלת כושר ייצור גבוה יותר מהצריכה, התהפכה המגמה לחלוטין: מהגבלות בצריכת החשמל עברה ישראל לקמפיין כלל ארצי לעידוד השימוש בו, שכותרתו בישרה: "יותר חשמל - פחות עמל".
* תודה לד"ר מרדכי נאור, חוקר תולדות ארץ ישראל, על הסיוע
"בכל העולם מתעניינים בישראל"
ב־5 בספטמבר 1950 הציג אגף התיירות במשרד התחבורה בפני עיתונאים את סיכום עונת הקיץ בתיירות הנכנסת. מנהל האגף, יושקה פאטיקש, דיווח על מסע הסברה חדש, שבמרכזו כרזה שנשלחה עוד באמצע השנה למשרדי נסיעות במדינות האנגלו־סקסיות. לדברי פאטיקש, "הכרזה שכנעה רבים להגיע הנה בחורף הקרוב, וגם יצרה התעניינות כללית עצומה בישראל".
פאטיקש מסר שמשרדי הממשלה השונים מוצפים באלפי מכתבי בקשות מרחבי העולם, דבר שממחיש את "ההצלחה הגדולה של הקמפיין שהפקנו ושיווקנו".
כך, למשל, כתב הנער לסלי גרהם, בן 13 מלידס שבאנגליה, ש"חייט־שוליה שעובד אצל אבי ושירת בעברו בפלשתינה סיפר לי ניסים ונפלאות עליכם, ואני מבקש לקבל כל חומר אפשרי על אודות מדינתכם".
הגברת קונסטנט דארי מאדינבורו שבסקוטלנד כתבה שהיא "עוקבת בפליאה אחר התגשמות דברי הקודש בארץ התנ"ך", וביקשה הדרכה בנוגע לתכנון טיול במקומות הקדושים.
מטקסס התקבלה בקשה של בעלת יקב לשלוח אליה ספר על תעשיית היין הישראלית. הכומר רוברט מקאנה מוולס ביקש סרטונים על העולים החדשים לישראל, וחקלאי מאיידהו שבארה"ב ביקש לדעת אילו זני תפוחי אדמה גדלים בישראל.
קולונל מורט מטנהורסט משיקגו ביקש פרטים על ארגון ההגנה. ממרכז המפלגה הסוציאליסטית בהודו התקבלה בקשה למידע על הקואופרציה התעשייתית בישראל.
ונקנח עם כומר בשם קליפטון סמית מליברפול, שהתלונן על "איטיות התועמלנים הציונים, כשעירי מוצפת בתעמולה אנטי־ציונית - ואין בנמצא ולו חוברת קטנה של תעמולה לטובת ישראל".
אוכל במקום שכר סופרים
מכון "גנזים" העביר לידינו מכתב שנשלח בספטמבר 1950 מכפר סבא, על ידי המחנך והמשורר ברוך כצנלסון. הנמען הוא מנחם ריבולוב, סופר, מבקר ספרות ועורך שבועון "הדֹאר" בניו יורק. וכך כתב כצנלסון לריבולוב: "אני שולח אליך בזה ארבעה שירים, הודיעני נא מה הם בעיניך. מוכן אני להמציא בידך עוד שירים, אם רצונך בכך, וזאת בקשתי: הואל נא לשלוח לי, במקום שכר סופרים - חבילות מזון לפי המגיע לי, ולא יותר, חלילה".
בגלל מקרר: קצין נשפט
קצין צה"ל שפרטיו לא נמסרו הובא ב־1 בספטמבר 1950 בפני שופט בית משפט השלום בתל אביב. האשמה: רכישת מקרר חשמלי ללא היתר ממשלתי, כנדרש. לדברי התובע, חבר הקצין לאנשי חברת "סולל בונה", שקיבלו היתר מרוכז ממשרד האספקה והקיצוב לרכישת מקררים מחו"ל, שהוזמנו באמצעות יבואן מורשה. הקצין שילם ליבואן 250 לירות וקיבל את המקרר. כשנודע הדבר לשלטונות, כנראה בהלשנה, בוטל רישיונו של היבואן, והמקרר נתפס בבית הקצין.
בפסק הדין קבע השופט שהמקרר יוחרם ויימכר על ידי המדינה, והקצין ייקנס ב־100 לירות.
דגים מלוחים בטנדר
טנדר עם תא מטען סגור, שחנה באחד מרחובות חיפה, עורר התעניינות גדולה בקרב חתולי העיר. לאחר כמה שבועות, כשנראה היה שהמכונית ננטשה על ידי בעליה, פרץ אחד השכנים את תא המטען, וגילה בו את הסיבה להתגודדות של המייללים: חבית דגים מלוחים. לא ברור למי היתה החבית שייכת ואיך הגיעה
לתא המטען של הרכב הנטוש.
הנעלמים / הסלנג שהיה
פרצוף צנע
בזמנים ההם, כשהחברה הישראלית הורכבה מפסיפס של אנשים מכל פינות העולם, התפתחו בעברית מושגים שנועדו לתאר אדם בתכלית הקיצור. למשל: "יקה פוץ" (עולה מגרמניה), או "חיים יענק'ל" (אדם פלוני חסר חשיבות). התיאור "פרצוף צנע" הוענק לאדם מכוער באופן קיצוני, בהשראת תקופת הצנע של מחסור ודחק. "מכל העולם, בחרת דווקא את פרצוף הצנע הזה?" והמהדרין היו מוסיפים חריזה: "פרצוף צנע - בלי אנטנה".
הצרכנייה / פריטים מאז
חוברות ביל קרטר
שם כללי לחוברות קריאה שהופקו החל משנות ה־60 עד לשנות ה־80, והופצו במהדורות כיס בכריכה רכה, עם תמונה בולטת בחזית, ונשאו שלל שמות גיבורים: ביל קרטר, פטריק קים, רינגו, בוק ג'ונס, מצ'יסטה ועוד. העלילות תיארו אדם פשוט, לכאורה, שנלחם באומץ נגד כוחות אופל שונים ומשונים. החוברות, שרובן יצאו לאור בהוצאת "רמדור", נמכרו בקיוסקים, ומחנכים והורים טענו שהן "מקלקלות את הנוער".
תעשיית הרכב הישראלית יוצאת לדרך
"בתוך 60 יום ייפלטו מפס הייצור הזה 20 מכוניות מדי יום", כך מסר היזם אפרים אילין לעיתונאים שסיירו בתחילת ספטמבר 1950 במפעל "קייזר אילין תעשיות", שהוקם בפאתי חיפה והיה בשלב ההרצה שלו. במקום הורכבו חלקים של מגוון כלי רכב שתוכננו ויוצרו בחו"ל, ובהם הנרי ג'יי, ג'יפ וויליס, דופין, קונטסה וגם ה"לארק" המפוארת - סך של 100 אלף מכוניות לאורך 18 שנות פעילות. בשיאו העסיק המפעל כ־2,000 עובדים,
ותוצרתו היוותה, עד אמצע שנות ה־50, כשליש מכלל היצוא של מדינת ישראל. בצילום: פועלים מרכיבים מנוע לרכב במפעל
