זה כבר דור שני שבו נראה לנו נורמלי שילדים בני 14, לפעמים 12, לוקחים תיק ובו תפילין, בגדים ומברשת שיניים - ועוזבים את הבית. שילדים בכיתה ז' עד י"ב, מבתים יציבים, רואים את ההורים רק אחת לשבועיים. לא נוכחים כעץ מֵצֵל ליד האחים הקטנים. לא תולים כביסה. לא שומעים את אמא מתווכחת בטלפון עם מישהו מהעבודה או שרה במקלחת. לא מכירים את ההלכות מבית אבא אלא את ההלכות של המחנך. לא אוכלים אוכל של בית.
חצי מהבנים הדתיים לומדים בפנימייה. עשירית מהבנות. בסך הכל, בנים ובנות, כמעט שליש מהילדים שלנו צומחים רחוק מהשורש. עבור חילונים, פנימייה היא סידור לילדים שלהוריהם אין מסוגלות לגדלם. עבור דתיים, זו הסיירת.
בקהילות דתיות, להיות הורה טוב זה להוציא את ההורות למיקור חוץ, לשלוח את הילד לחממה שיש לה תנאי קבלה ברשת צפופה כי "על חינוך לא מתפשרים", וזו פשרה לגדל את הילדים שלך בעצמך. ילדים בסוף כיתה ו' או ח' נרדמים על מזרנים דקים לצד בני הגיל שלהם, במסלולי מצוינות שדומים לפנימיות של בני האצולה האנגלים במאה ה־19, ובבית ההורים הם כמו אורחים.
מדובר בניסוי בבני אדם. כמו לינת הילדים בקיבוצים, כמו המשמורת המשותפת בגירושים (שבמסגרתה ילדים נודדים בין בתים כמו חבילה מעלי אקספרס ואין להם כרית אחת להניח עליה ראש) - גם המחירים של הפנימיות עוד לא התבררו עד תום. אלו השנים הכי חשובות לעיצוב האישיות, והילד מתעצב באמצעות נותני שירות חיצוניים, שגם אם הם שילוב של יאנוש קורצ'ק, אמא תרזה, והרב עדין שטיינזלץ ז"ל, הם לא ההורה הביולוגי.
ככל שהציונות הדתית התאהבה בהורות בליסינג, כך נוצרה לולאה: אי אפשר להפסיק עם הפנימיות הפרטיות והיוקרתיות - כי הטובים הולכים לפנימיות הפרטיות והיוקרתיות, החלשים נשארים בתיכון ליד הבית, שאין אליו מסננת קבלה דרקונית, ואז התיכונים לא רלוונטיים עבור ילדים חזקים.
מה זה חזקים? לימודית, דתית. גם כלכלית. כדי לממן פנימייה, עם שיעורי העשרה, פעילויות חברתיות, השגחה איכותית, מזגן ואוכל וריהוט, המשפחה מפנה אלפי שקלים בחודש, בממוצע 18 אלף שקלים בשנה לילד. במשפחות דתיות יש לעיתים יותר מילד אחד בגיל הזה. הילדים שלי הולכים לתיכון מצוין קרוב לבית כי בירושלים יש היצע. החברות שלי מהשומרון שרוצות חינוך מעולה חייבות להיפרד בנשיקה מהתינוק שלהן שנייה אחרי הבר־מצווה, לשלם סכומים אסטרונומיים, ולבכות אל הכרית מגעגוע.
***
"את ראש השנה האחרון של אבא נאלצתי לעשות בישיבה התיכונית. אבא חלה בסרטן כשעוד לא מלאו לי 16 שנים. הוא צלצל לבקש בשבילי שחרור. 'אני חולה', אמר לרכז השכבה הקשוח, 'אני רוצה את אבישי איתי בחג'. תחנוניו לא הועילו. אבא כיבד רבנים וקיבל עליו את הדין, ואת ראש השנה ביליתי הרחק מהבית. כמה חודשים אחר כך אבא נפטר".
את הטקסט הזה כתב הרב אבישי מזרחי, מנהל חטיבת ביניים בנתניה, כחלק מגל כותבים שמתבוננים מחדש ברעיון הפנימיות הדתיות. "ראש השנה ההוא מעורר בי עד היום כעס, תחושת החמצה מעיקה, פספוס. ולמען מה? למען השם, בשביל מה.
"בלוויה של אבא רכז השכבה הקשוח נעמד ליד מיטת המת. הוא לא עזב את מיטת אבא לאורך מסע הלוויה, אחז ולא הרפה עד שכיסו את אבא בעפר. אולי ביקש בכך את מחילתו. אולי רצה לומר לו 'טעיתי'. אני עצוב בשביל אבא, ובשבילי, ובשביל רכז השכבה שבטח לא ידע את נפשו מבושה, ובשביל דור המחנכים שחשב, בתום לב, שכדי להנחיל אידיאלים גדולים ואווירה מרוממת, צריך לנתק את התלמידים מהבית".
***
הקורונה היתה אמורה להיות הזדמנות לשינוי. ההורים נזכרו כמה נפלאה נוכחות הילד בבית. המוסדות היו אמורים לבטל את הפנימיות מחשש הדבקה, להסתפק בלימודי בוקר. שעון מעורר היה אמור לצלצל, להחזיר את הילדים לישון עם המשפחה.
זה לא קרה. בישיבה תיכונית אחת חילקו את התלמידים לשבוע בפנימייה, שבוע בבית. באולפנה אחרת הצהירו שישמרו על כללי הריחוק, אבל מדובר בלינה משותפת של חמש בנות בחדר, 400 תלמידות בחדר אוכל אחד. במוסד אחר חצי כיתה מגיעה לפנימייה לחצי שבוע, וחצייה השני בחצי השבוע שאחריו. ובישיבה מסוימת הודיעו לתלמידים שהם לא חוזרים הביתה במשך שישה שבועות, מראש חודש אלול ועד אחרי יום הכיפורים. בשייטת לא סוגרים ככה.
ההורים נדרשים לשלם. גם שכר לימוד גבוה, גם פרידה מהילד בגיל צעיר, גם חשש בריאותי: לשחרר אל לול קורונה ילד שישהה בפנימייה עם ילדים מכל הארץ, שעברו בכל תחנות האוטובוס בישראל. ובמקום שהקפסולה תהיה הורים וילד, היא תהיה קבוצת בני נוער עם רב ומדריך.
***
הדסה ואני צקצקנו על הנושא הזה, של פנימיות. הילדים שלנו לומדים בתיכונים ואנחנו לא מבינות איך אפשר אחרת. כואב לנו על החברות שאין להן ברירות טובות אחרות.
ואז הדסה קיבלה טלפון בחצות, כשהיא כבר בפיג'מה. הילדים היו במיטות, ורק בן ה־15 הסתובב עם חברים. על צג הטלפון הופיע השם שלו. מהצד השני נשמעה אישה שהציגה עצמה כעוברת אורח שנמצאת ליד הילד ברחוב ראשי בירושלים. "פתחתי את הטלפון שלו עם טביעת האצבע שלו וחיפשתי באנשי הקשר 'אמא' וכך הגעתי אלייך", אמרה האישה הזרה. "הבן שלך שוכב על המדרכה ומקיא. הוא שיכור לגמרי".
הלב של הדסה זינק לתחתונים. הוא יצא עם חברים לאכול פיצה. איך הגיע למדרכה? היא התחננה בפני האישה שלא תעזוב אותו עד שהיא תגיע. אבל השעה היתה חצות והאישה היתה חייבת לעלות על האוטובוס האחרון. הדסה ביקשה ממנה להעלות אותו על מונית לכתובת הבית, אבל שום נהג מונית לא הסכים לארח אצלו נער מקיא ומעולף.
הדסה רצה אל האוטו יחפה, בלי חזייה מתחת לפיג'מה. היא התבלבלה בדרך, נכנסה לנתיב תחבורה ציבורית מהכיוון ההפוך, בסוף מצאה אותו. גם הגרוש שלה הגיע. הם גררו אותו לאוטו, וכשהילד שכב על הברכיים שלה במושב האחורי, היא בחשה את השיער שלו, שהיה מרוח בקיא, ונזכרה בו כתינוק. לקח לה יומיים להירגע מהטראומה. הוא איבד הכרה בנסיעה. היא נאלצה לקלח אותו עם הבגדים עליו. בבוקר הנער נשבע לה שלא ייגע לעולם באלכוהול.
טעיתי, הדסה אמרה לי בצרידות של בכי, עדיף שיהיה בפנימייה. העיר היא יער מלא סכנות. הוא צריך פנימייה שתעצב אותו, לא אמא עייפה מעבודה ומילדים. ובישיבות התיכוניות יש ילדים טובים ולחץ חברתי חיובי, הם לא מעשנים ולא שותים.
אחרי שנייה חזר אליה פלאשבק מהנסיעה איתו, כשהוא מחזיק את הירכיים שלה ומקיא, ואז נופל אל רצפת הרכב בהירדמות פתאומית ומפחידה. אם דבר כזה היה קורה לו בפנימייה, לא היתה שום יד שתבחש לו בשיער ותחזיר אותו הביתה למקלחת. גם בג'ונגל, כל מה שילד צריך הוא אמא.
emilya@israelhayom.co.il
