ביום שני השבוע הפך הסכסוך על האסי למאבק אלים. זה קרה אחרי שחלי, מנהלת התיירות, התבקשה להגיע לשער. כמה משפחות שהזמינו צימר נתקעו מול השער והמחאה ולא יכלו להיכנס.
חם בעמק באוגוסט, וישראלים לא אוהבים להמתין או לאכזב לקוחות. אז חלי יצאה אל השער כדי להסביר לכמה חבר'ה צעירים שאם הם רוצים לרחוץ בנחל, הם מתבקשים לזוז כמה עשרות מטרים אל השער הסמוך. יש להם מקום. באחריות. הם יכולים לסמוך עליה. למרות שלא נרשמו מראש, כנדרש בימי הקורונה. היא ביררה, ויש מקום. הכל טוב. מוזמנים גם לקפה אצלה במזגן.
זה נגמר בכך שאחד הבחורים הטיל אותה לקרקע. הוא וחבריו הביטו בה באדישות בזמן שהיא שכבה שם, חבולה ומופתעת, ולא כל כך ידעה איך ממשיכים להאמין בהקשבה ובהידברות כמו שהיא מנסה לעשות כבר חודשים. אני מניח שהיא גם שאלה את עצמה למה הם חושבים שדווקא עכשיו, כשהאישה שניגשה אליהם בחיוך והזמינה אותם למשקה שוכבת על האספלט, הקיבוץ אמור להאמין שהכל יהיה בסדר ולפתוח בפניהם את השער הצהוב.
גילוי נאות, חלי היא חברה טובה שלי. יש בה משהו שהופך אותה לידידה של כל מי שמכיר אותה. כי היא מאמינה שהצדק לעולם לא נמצא בצד אחד. היא יודעת שאני חושב שמשאבי טבע שייכים לציבור, ושמשהו דרסטי חייב להשתנות באופן שבו הקיבוצים מתייחסים לאדמה ולציבור, למים ולשער הצהוב. היא עצמה מאמינה בכך.
גילוי קצת פחות נאות, שני הצדדים במאבק על האסי הם חברים שלי. כל עוד הם לא אלימים. אלימות צומחת מהאמונה שרק בצד שלך יש כאב, ורק קולך ראוי להישמע. אחד המקומות היפים ביותר בארץ צולל בימים אלו למאבק מכוער.
קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא מצאתי עבודה זמנית במפעלי הכותנה האזוריים הסמוכים לבית שאן. עבדנו במשמרות ארוכות ומפרכות של 12 שעות. התגוררנו בדירה עלובה בבית שאן שהשכירות עליה היתה אפסית, מכיוון ששנים לפני כן התרחש בה פיגוע טרור נורא.
הגעתי כדי להרוויח כסף לטיול, וזכיתי בקורס במדעי החברה. רק בארץ ישראל, כידוע, מרכזי תעשייה אינם שייכים לעיר המחוז אלא לכפרים - כלומר, הקיבוצים והמושבים - שסובבים אותה. העיר לא גובה עליהם ארנונה ולא מתעשרת מהם. היא רק מספקת להם כוח עבודה זול.
העובד הבית־שאני הוותיק ביותר במפעל, שהכיר כל בורג ופיוז, היה בדרגה אחת מתחת לפרחח שנזרק זה עתה מהתיכון הקיבוצי, ובעיקר השתולל על המלגזות בחצר. מכיוון ששירתתי בנחל והגעתי לעבודה מטעם הקיבוץ, כבר זכיתי במין מעמד של קיבוצניקים. הבית־שאנים זיהו מייד שאני "משלהם" וחשבו שעקצתי את המערכת. השיחות שלי איתם היו חוויה שזר לא יבין. הן מלוות אותי כל חיי.
"מוריס! מוריס!" הם צעקו, "תעשה חיקוי של קיבוצניק, בחייאת מוריס. יא ג'קי, לא שמעת קטע כזה בחיים שלך".
ומוריס זרק את אוזניות המגן ונעתר בקלות. "לא קוראים לי מוריס. קוראים לי חגי!" הוא אמר במה שגיליתי שהוא מבטא קיבוצניקי, ושפך את כולם לרצפה להתקף צחוק. וואלה, לא שמעתי קטע כזה בחיים שלי.
סיפור האסי הוא סיפור באמת מורכב. קשה לדחוס אל תוך פוסט או עשרה ציוצים, או טור בעיתון, את כל מה שחשוב להזכיר. לכן כמעט כל מה שתקראו לגבי המאבק על האסי יסבול מחד־צדדיות ומפישוט יתר. לרוב זה יהיה פישוט במזיד. משני הצדדים.
"משחררי האסי" צודקים באומרם שיש להם זכות לרחוץ בנחל. האסי, ככל הנחלים, הוא שלהם ושל הציבור. הם צודקים כשהם מזכירים שאבותיהם ואמותיהם - מיישבי בית שאן ועפולה - היו חלוצים גם הם, הקימו את המדינה הזאת בדם, יזע ודמעות, ולא קיבלו בתמורה אפילו הקלות במשכנתא. וכן, התיישבותם היתה עובדת לא פחות מ"ההתיישבות העובדת". הם צודקים גם בכך שחלק מהקולות שהושמעו מכיוון חברי הקיבוץ היו נגועים בגזענות ובהתנשאות אלימה.
אנשי הקיבוץ צודקים שזה הבית שלהם, ואין להם אחר. והם צודקים שאין זאת "אשמתם" שדור המייסדים הגיע דווקא לאזור ביצות וקדחת והפך אותו בעמל ובכישרון לקיבוץ היפה בעולם. והם צודקים שאם המרחבים שבין בתי הקיבוץ יהפכו לאזור נופש פתוח לציבור, בתוך זמן קצר לא יישאר דבר מכל החן שהוא נוף ילדותם ופרי עמלם. כולנו יודעים איך עמך ישראל משאיר אחריו. והרמקולים, והרעש, והעטיפות, והכלים החד־פעמיים, ומה עם שירותים?
כאן משחררי האסי נעלבים. ובצדק. ככה? מה אתם טוענים? שאנחנו לא יודעים להתנהג? שאנחנו מזהמים? שאנחנו לא יודעים להשתמש בשירותים, או להתאפק? למה, כי אנחנו מבית שאן?! ובכלל, למה גררתם רגליים? היו לכם שנים להיערך לפתיחת הנחל לציבור. להקים מתקנים. שירותים. חניה. צוות פקחים. לבנות מערך שיאפשר לכם לגבות מחיר על כל אלו. כן! כולל קנסות. ואתם רק סחבתם רגליים וצופפתם שורות וקיוויתם שתצאו מזה כמו שתמיד קיבוצים יוצאים מזה. ותפתחו כבר את השער הארור.
ועונים להם הקיבוצניקים שלא. והטינופת לא קשורה לבית שאן או למוצא. זה מה שקורה בכל האתרים הפופולריים. שנתחיל בדוגמאות? דרך אגב, למה בית שאן עצמה נראית כמו שהיא נראית? וכן, זכותנו לקבוע כמה תיירים יגיעו בכל פעם למקום. כדי שהוא לא יירמס.
ואני מביט בלב נחמץ. ושואל את הקיבוצניקים מה קרה לכם, ומתי הפכה הזכות הקניינית לעיקר אמונתכם. ובאמת, האם אתם לא רואים את האירוניה בכך שדווקא יריביכם העירוניים דורשים צדק חלוקתי ואתם לא מבינים מה פתאום? ואני שואל את הבית־שאנים: אם הנחל הוא כל כך שלכם, ואני מסכים שהוא שלכם, למה אני לא שומע מכם מילה על מה שאתם מחויבים לעשות למענו? למה רק זכותי וזכותי? כך נוהגים במה ש"שלכם"?
וככל שהכאב גדול, כך גדלה תחושת הצדק, האמיתית לגמרי, של שני הצדדים. וככל שהיא גדלה, כך שני הצדדים פחות ופחות מסוגלים לשמוע את הצד השני.
אבל מה שעולה ומתבהר מעל לכל ספק הוא שיש כאן הרבה יותר ממאבק על קטע נחל. יש כאן סיפור ישן עם צלקות עתיקות, וכשהמשחררים דורשים לפתוח את השער הצהוב, הם לא דורשים רק את זכותם, אלא גם את עלבונו של הסבא. הם זועקים לצדק, אבל בקולם נשמע גם הרצון לנקמה.
הרגע שבו הסיפור המפורסם על בר קמצא מתחיל להסתחרר הוא הרגע שבו הפגיעה האישית גורמת לבר קמצא לרצות לשרוף את המועדון. עד הרגע הזה הצדק איתו. גם האמפתיה. אחרי שהוא מתחיל להסתובב עם ג'ריקן נפט, זה די ברור שחייבים לעצור אותו בלי שום קשר לצדק או לעלבון.
ברגעים שבהם מילים אלו נכתבות, קיבלה ועדת הפנים של הכנסת החלטה חכמה על תהליך גישור. חלי אמנם אשת עסקים, והיא מקבלת את המשכורת שלה מהקיבוץ, אבל חוץ מזה היא אולי האדם היחיד בסביבה שמאמין בצורך לשוחח ולכבד את הדאגות, הפחדים והכאבים של שני הצדדים.
הרגע שבו היא שכבה חבולה על האספלט החם הוא רגע עצוב בתולדות המאבק לצדק חברתי, אבל ייתכן ששם גם נבלמה המגמה המכוערת בדרך למשהו חדש וטוב.
shishabat@israelhayom.co.il
