בנימין נתניהו היה ביום חמישי לראש הממשלה השלישי שמביא לישראל הסכם שלום עם מדינה ערבית. זה הישג אדיר, אך יש מי שניסו להצניע ולצנן את ההתלהבות: ראשית, כי כבר יש לנו, זה שני עשורים לפחות, יחסים עם איחוד האמירויות; ושנית, כי המדינה הזו בכלל לא מאיימת עלינו; וכמובן, כי הציפייה היתה בכלל להחלת ריבונות על בקעת הירדן ו-30 אחוזים משטחי יהודה ושומרון; ולא שכחנו שידידנו הגדול, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, מקפיא לנו את הבנייה ביהודה ושומרון. הנה, מספיק סיבות לקלקל לנו את החגיגה הלאומית שנוגעת לעם כולו.
שימו לב גם שבמקביל ל"פרופורציות" שחלק ביקשו לתת לאירוע, היו גם כאלה שרצו לתקשורת כדי לייחס לעצמם קרדיט. אז כאן המקום לציין, מפי גורם אמריקני רשמי בבית הלבן, כי שום גורם לא-ממשלתי לא היה מעורב בהסכם השלום שהושג. צר לנו. ואם כבר מגיע קרדיט גדול, אז הוא למדינאים: לנשיא האמריקני טראמפ, למנהיג האמירויות מוחמד בן זאיד ולראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. וכן, יש גם את אלה שלא מדברים עליהם בדרך כלל: אנשי המוסד, בראשות יוסי כהן, שהצליחו לשדרג את היחסים עם האמירויות לרמתם הנוכחית, שתרמה להסכם השלום. לפעמים לא מזיק שיש גם דיפלומטיה מקבילה.
עוד בנושא:
• בכיר באמירויות ל"ישראל היום": סעודיה הסכימה שהטיסות בין המדינות יחלפו בשטחה
• דרוש מנהיג אמיץ: אבו מאזן תקוע באוסלו
• "רק מעטים השיגו פריצת דרך כמו זו"
ועכשיו לטענות: הראשונה, כאילו מדובר "רק" בנרמול קשר שיש לנו ממילא - היא טענה שאפשר להפריך ברגע. הסיפור הוא לא עוד קשרים במחשכים, אלא יחסים נטולי רגשי נחיתות; שלום מעמדה של עוצמה, שלום תמורת שלום, שלום שבו בני העם רואים וקוטפים את הפירות ולא מסתירים את הקשר. הייתי שגריר במדינה ערבית, ואני זוכר איך זה לעבוד בסתר: היינו שגרירות לכל דבר, עם דגל - אבל בלי הסכם שלום. ואגב, מהשגרירות שלנו יצאו שני נציגים לאמירויות בימים שבהם הנציגות היתה סודית. מי כמוני יודע את גודל ההישג.
הפעם עם דרכון ישראלי
טענו גם שהאמירויות אינן מאיימות עלינו. אבל איראן כן מאיימת - וזה הסיפור. ההסכם הוא Game Changer אזורי. תחשבו על בסיס קדמי במפרץ הפרסי אל מול איראן. תחשבו גם על המסר שמועבר למדינות העוינות: איראן, קטאר, סוריה, ארגון חיזבאללה ואפילו טורקיה, המגבה את האחים המוסלמים. תחשבו לרגע כיצד הסכם שכזה משפיע על הגיאופוליטיקה האזורית.
ועוד לא דיברנו על ההיבט הכלכלי, הטמון בהסכם עם מדינה בעלת עתודת הנפט השביעית בגודלה בעולם, וצינור הגז שיכול מהמפרץ, דרכנו, להגיע ליעדים שונים באירופה.
כמובן, יש גם היבט סמלי: הסכם שלום נוסף שובר את הקרח עם בחריין, עומאן ו"מדינות רבות" נוספות, כפי שהודה באוזניי שליח הנשיא טראמפ למזרח התיכון, אבי ברקוביץ.
וגם אם המעורבים לא רוצים להודות, ערב הסעודית על הכוונת - על כוונת השלום, כמובן. ואז באמת אפשר לדבר על מזרח תיכון חדש, עם מצרים, ירדן ומדינות המפרץ. ואולי אז, אם יתחשק לפלשתינים להפסיק להיעלב ולהתעצבן, גם הם יוכלו לעלות על הרכבת.
ולא שכחתי את אלה משמאל ומימין שהתנגדו לריבונות המוצעת בתוכנית המאה, וכעת באים בטענות: איפה הריבונות שהבטחתם? ובכן, אנחנו רגילים לריצות ארוכות. סיפור הריבונות נדחה - לא בוטל. ולאלה שהזכירו את שתי המדינות, נזכיר כי בתוכנית המאה יש לפלשתינים ארבע שנים כדי לעמוד בתנאים. הכדור במגרש שלהם, לא פחות מבשלנו. בינתיים אנחנו, עם שותפים חדשים-ישנים, מתקרבים לחזון של מזרח תיכון חדש.
ובנימה אישית: אחרי שביקרתי באמירויות פעמים רבות עם דרכון זר, אני מתרגש לקראת הביקור הבא, הפעם עם דרכון ישראלי ביד.