הסכמי אוסלו הוצאו אתמול (חמישי) על ידי פרשנים שונים באולפנים מתהום הנשייה, כאילו הסכם השלום ההיסטורי שהושג בין ישראל לאיחוד האמירויות בחסות הנשיא טראמפ הוא ברוח הסכמי אוסלו. הפוך חברים, הפוך.
אפשר להגיד שהסכם השלום, השלישי בסך הכל שחותמת ישראל עם מדינה ערבית אחרי מצרים (79') וירדן (94'), הוא ההפך ממה שהורגלנו וחונכנו אליו במשך שנים, כאילו ישראל צריכה לוותר על שטחים כדי להשיג הסכמי שלום. ובכן, הנוסחה החדשה היא: שלום תמורת שלום. תתחילו לגלגל את זה על השפתיים. שלום מעמדת כוח ועוצמה, כפי שאמר ראש הממשלה נתניהו, שהפך באופן רשמי לראש הממשלה השני מהימין שחותם על הסכם שלום עם מדינה ערבית. יכול מאוד להיות שגם בשביל להביא שלום - לא צריך שמאל.
אז מובן שהיה מי שהעיר שוויתרנו על שטחים תמורת השלום הזה עם מדינת מפרץ חשובה. לא סתם שטחים אלא שטחי אבות - יהודה ושומרון. או אם תרצו באופן פשוט: קחו אבו דאבי, תנו אריאל וקרני שומרון. אז זהו, שלא. אם הסכמי אוסלו דיברו על עזה ויריחו תחילה במסע הוויתורים שלנו, כאן מדובר באמירויות תחילה. קודם לוקחים את השלום המוצע עם מדינה שבמשך שני עשורים מעדיפה לצאת איתנו במחשכים, ופתאום משנה את הסטטוס שלה ממאהבת סודית לאישה רשמית. וזה בלי משא ומתן מחייב עם הפלשתינים.
מי שלא מבין כמה חדש יש תחת השמש, כבר לא יבין דבר. אכן יש מזרח תיכון חדש, אבל לא זה שרצו למכור לנו, אלא אחד כזה שבו ישראל עוצמתית, ישראל שעדיף להיות בצד שלה בגלל הפוטנציאל האדיר בניהול קשרים, ישראל שמובילה כמעט בכל תחום אפשרי בטכנולוגיה, חקלאות, מים, אנרגיה, מסחר, בנקאות וכן - גם בביטחון. להבדיל מהסכמי השלום שהשיגו מנחם בגין ז"ל ויצחק רבין ז"ל, הפעם השלום הוא שלום, ללא תסביכים.
צילום: רויטרס
לנשיא טראמפ מגיע חיבוק גדול מכל אחד מאיתנו על הסכם השלום הנוסף, אבל בעיקר על העובדה שהחלת הריבונות נותרה בעינה. כמי שמכיר את הממשל הזה מקרוב, אני יכול להגיד שרעיון הסיפוח רק נדחה. הבעיה היא שהבחירה של טראמפ בנובמבר הופכת קריטית עבורנו.
אז מובן שמותר בלי בושה להגיד, כאנשי ימין, שהריבונות על יהודה ושומרון וקיבוע הגבול המזרחי שלנו מרגשים לא פחות מדגל ישראל באבו דאבי, אבל אפשר גם וגם. אם יש טענות, הן צריכות להיות מופנות גם נגד כחול לבן, בעיקר גנץ ואשכנזי וגורמים בימין האידיאולוגי, שתרמו לעיכוב התוכנית אחרי שבלבלו לגמרי את האמריקנים, שהעדיפו לראות קונצנזוס ישראלי סביב היוזמה שלהם. כן, אם גנץ ואשכנזי היו מצטרפים לתנופה ההיסטורית בלי להסתייג, היינו היום בסרט אחר ואולי גם בסדר אחר. קודם ריבונות ואחרי זה אמירויות.
העולם משתנה והמזרח התיכון בתוכו, ואם פעם העיקרון המוביל היה לרצות את הפלשתינים, היום המדינות הערביות רוצות לרצות את עצמן ומשטרים ובתי מלוכה רוצים לשרוד. בתוך כל השינויים האלה במזרח התיכון, רק איראן נותרה אותה איראן, כמצופה ממשטר מהפכני (חבל שאובמה לא הבין את זה). לכן המפרציות מוחאות כפיים לאיחוד האמירויות, שיוצאות ככוח חלוץ לפני בחריין, עומאן ומי יודע, אולי גם ערב הסעודית.
עוד בנושא:
• ישראל ואיחוד האמירויות הודיעו כי יחתמו על הסכם שלום היסטורי
• כלי תקשורת ערביים מדווחים: "הסכם בין בחריין לישראל ייחתם כבר בימים הקרובים"
• ראש הממשלה נתניהו: "זהו ערב היסטורי, פתחנו עידן חדש עם העולם הערבי"
• "איחוד האמירויות תקע לנו סכין בגב"
• הנשיא ריבלין על ההסכם עם האמירויות: "אבן דרך לקראת תהליכים חדשים באזור"
החלת ריבונות יקרה וחשובה לכל יהודי בעולם. השיבה לארץ אבות - בכלל לא בטוח שדבר אחד בא על חשבון האחר. שימו לב מה קיבלנו מאז עלייתו של טראמפ לבימת ההיסטוריה המדינית: הכרה בירושלים כבירה, העברת השגרירות, הכרה בריבונות על רמת הגולן, והכרה בלגיטימיות של ההתיישבות במשפט הבינלאומי. רצינו ריבונות, זה נכון, בינתיים "נסתפק" בשלום - ולא תמורת שטחים. שלום תמורת שלום. שלום של אופק כלכלי וחזית מזרח-תיכונית מתונה מול אסלאם פרוע. מיותר, כמעט מגוחך, לבוא בטענות לגנן כשהשושנים פורחות לפני הוורדים. על מה מתלוננים המבקרים מימין (וגם חלק משמאל), שקיבלנו את מתנה מספר 2 לפני מתנה מספר 1?
ועוד משהו לאלה שהזכירו את אוסלו: אבו מאזן מקבל קשה את הסכם השלום בין ישראל לאמירויות. יכול להיות שאבו מאזן ב-2020 הבין משהו שהפרשנים שלנו לא מבינים, בדיוק כמו ערפאת ב-1993. ולציניקנים שיגידו לי "עזה ויריחו תחילה", רק אענה: בוקר טוב; שמח שהבנתם סוף-סוף. ואולי אוסיף כי ב"אמירויות תחילה" - הקערה מתהפכת: הפעם זה תלוי רק בנו - וגם בטראמפ. חבל שאני לא יכול להצביע בנובמבר.
