"פקידי הממשלה ממררים את חיי האזרחים"
רוב העיתונים העבריים שיצאו לאור ב־1950 הקפידו לפרסם, לפחות אחת לשבוע, מדור שריכז תלונות שהתקבלו מהציבור. מושאי הביקורת נדרשו, על פי רוב, להשיב לתלונות, וגם התגובות פורסמו בעיתון, לצד כל תלונה ותלונה.
רוב התלונות עסקו בקשר שבין האזרח למוסדות הממשלה, כשאת המדורים מילאו תיאורים על סחבת, אוזלת יד, הזנחה, חוסר אכפתיות, זלזול וגסות רוח במגע בין הפקיד הממשלתי לאזרחים.
באמצע אוגוסט 1950 הצטברו בעיתון "מעריב" מכתבים רבים שהתייחסו לתופעת הירידה מהארץ, שהתעצמה מאוד באותה תקופה.
"למרבה ההפתעה, רוב המכתבים מצדדים באלה שהחליטו לעזוב ולעקור מהארץ", כתב עיתונאי "מעריב" דוד גלעדי. "הפקידות הממשלתית, כך ניכר במכתבים הרבים, ממררת את חיי האזרח, הקשים כשלעצמם, וממאיסה עליו את החיים בישראל. שכן, גם אם הגיע האזרח למשרד ממשלתי כדי לטפל בעניין הפעוט ביותר, שם, מול הפקיד הזועף וחסר הסבלנות, מתחיל האזרח דרך של ייסורים, שבספק, ברוב המקרים, אם תגיע אי פעם לסופה".
דוברי משרדי הממשלה התייחסו ברצינות תהומית לתלונות שזרמו אליהם בעיתונות, וטרחו להגיש תגובות מנומקות, שפורסמו לצד מכתבי התלונה.
עם זאת, עיתון "הבקר" החליט להתחכם וערך סקר משלו בעניין ההתייחסות האמיתית של המשרדים השונים למכתבי האזרחים. העיתון שלח מכתבי תלונה לכל אחד ממשרדי הממשלה, אך חתם עליהם בשמו של אדם פרטי. התוצאה: תשעה מתוך 12 המשרדים הממשלתיים כלל לא טרחו להתייחס לפניות.
טרם חלפה שנה מכניסת מבקר המדינה הראשון, זיגפריד מוזס, לתפקידו, ולשאלת כתב העיתון "החרות" מתי תיערך ביקורת על תפקוד משרדי הממשלה בנוגע לשירות לאזרח - ענה המבקר ביובש: "פנייתך התקבלה, והיא תיענה על פי התור".
ארגון מלטשי היהלומים שובת: "רוצים יותר שכר"
ענף היהלומים הישראלי הגיע באמצע אוגוסט 1950 לשיא של מכירות: הסיבה: מלחמת קוריאה, שפרצה כחודשיים קודם לכן, נראתה מאיימת על שלום העולם ועל כלכלתו, ובשווקים נוצר בולמוס של רכישות זהב, יהלומים ואבני חן יקרות, כנכסים בטוחים יותר.
תעשיית היהלומים בישראל החלה את פעילותה בסוף שנות ה־30. ב־1950 פעלו בארץ 43 מלטשות, בעיקר בנתניה, בפתח תקווה ובתל אביב, שהעסיקו כ־4,500 פועלים.
בישיבת ממשלה שדנה בשגשוג הענף, דיווח שר האוצר, אליעזר קפלן, על הגידול ביתרות מטבע החוץ של ישראל בעקבות היצוא המוגבר של יהלומים. "כולי תקווה שבקרוב נוכל גם להחזיר חלק מההלוואות שלקחנו בחו"ל", הוסיף.
אבל מתברר שלא הכל היה נוצץ. ב־14 באוגוסט 1950 הודיע ארגון מלטשי היהלומים על השבתה כללית של הענף, בדרישה להעלאת שכר. עקב כך כינס קפלן פגישה בהולה עם ראשי היהלומנים ונציגי הפועלים. "במשך שנתיים קוצץ שכרנו", טען ראש ארגון המלטשים, אפרים נעמני. "כעת, כשיש פרוספריטי (שפע), גם אנחנו רוצים חלק בעוגה". נציג ארגון היהלומנים, חיים ברנדס, ענה ש"המצב אכן טוב יותר, אבל הוא מאפשר לנו להחזיר חובות שצברנו". בתגובה נטשו נציגי הפועלים את הישיבה.
הפתרון נמצא במסגרת הצעת השר ליהלומנים, להגביה למענם את שער המרת מטבע החוץ ללירות, בתנאי שחלק מהרווחים הנוספים שייווצרו יגיע לידי מלטשי היהלומים. בתיווך השר נחתם במהירות הסכם עם הפועלים, והמלטשות שבו לעבודה מלאה.
מצוקת תלבושות בתיאטרון עקב הצנע
צו הקיצוב על מוצרי טקסטיל והלבשה, שנכנס לתוקפו בתחילת אוגוסט 1950, הכניס את מעצבי התלבושות שבתיאטרוני ישראל למצוקה.
במסגרת הקיצוב יכול היה כל אזרח לרכוש, על פי ההקצאה המותרת, פרטי לבוש וטקסטיל בתמורה לתלושי נקודות שבפנקס המזון - אך פנקסים כאלה לא הונפקו עבור תיאטרונים או מוסדות תרבות אחרים. עד לכניסת הצו לתוקפו נהגו החייטים ומעצבי התלבושות בתיאטרון לרכוש בדים בשוק החופשי, אך כעת המכירה החופשית נעצרה, ומחירי הבדים בשוק השחור הרקיעו שחקים.
בסקירה שערך עיתון "הבקר" בקרב אנשי תיאטרון, דיווח שחקן "המטאטא" בצלאל לונדון (אביו של ירון לונדון) ש"עוד מטר בד או פחות לא ישנו". אברהם חלפי, מתיאטרון "אהל", אמר ש"בכלכלה ובקיצוב איני מבין, אך על תיאטרון אני יכול לדבר, ללא קיצוב זמן". ואילו מנהל תיאטרון "לי־לה־לו", ג'ורג' ואל, ענה בציניות לשאלת הכתב: "אני שמח שדב יוסף (שר האספקה והקיצוב; ד"ס) מקבל רעיונות מהמערכונים הסאטיריים שאנו מעלים בהצגות שלנו".
לתיאטרון הבימה, שכבר ב־1950 נחשב לתיאטרון הלאומי, היה סידור משלו. "בכל הצגה חדשה אנו מגישים למשרד הקיצוב רשימה של הרֶקְוִויָזִיטִים (אביזרי במה) הדרושים לנו, ובדרך כלל אנו מקבלים כל מה שאנו צריכים, עם או בלי קיצוב", הסביר השחקן יהושע פיינברג, חבר הנהלת הבימה, והוסיף רמז עבה לפקידות הממשלתית: "אני רק מקווה שלא נצטרך לעשות כעת קיצוב בהזמנות חינם להצגות".
(תודה לפרופ' דבורה גילולה על הסיוע)
"יש מספיק מוצרי משי"
ב־12 באוגוסט 1950 פרסם מפעל "משי־זקס" מודעה בעיתונות: "אל בהלה!!! בקשר לעצבנות שנוצרה לאחרונה בקרב הקהל, בשל חוסר ידיעה מוסמכת על מצב האספקה של בדי משי, הרינו להודיע שבידינו מלאי מספיק של חומר גלם, ואנו מפצירים בציבור להימנע מהפאניקה הפוקדת אותו בנושא. כל המעוניין בבדי משי ייטיב לעשות אם יימנע מלבזבז כספו ברכישה מבוהלת של בדי משי ממקורות מפוקפקים".
מהומה בקולנוע
במהלך סרט אמריקני תיעודי על מלחמת קוריאה, שהוקרן באוגוסט 1950 בקולנוע מוגרבי בתל אביב, פרצה מהומה, כשכמה צעירים פתחו בצעקות "בוז לאימפריאליזם", השליכו עגבניות על המסך ותקפו את הסדרנים שניסו להרחיקם. רק אחרי שהמשטרה הוזעקה למקום חזר הסדר על כנו. כעבור כמה ימים התקבלה במשרד החוץ דרישה משגרירות ארה"ב: "להציב שומרים באולם ההקרנה, שיאפשרו את מהלכו התקין של הסרט".
ארגון למעשני מקטרת?
ב־13 באוגוסט 1950 התקבלה בעיריית תל אביב בקשה מ"ההתאחדות העולמית של מועדוני מעשני המקטרות", שמושבה בקנדה, לקבל פרטים על המועדון הישראלי בתחום. העירייה, שלא הצליחה לאתר את הפרטים המבוקשים, פרסמה מודעה בעיתון "דבר", שבה ביקשה את עזרת הציבור בקבלת מידע. בתוך ימים הוצף חדר הדואר בעירייה במכתבים של מעשני מקטרות מכל רחבי הארץ, שביקשו "להצטרף לארגון הישראלי - כשיוקם". מסיבות שלא נמסרו, לא הוקם לבסוף סניף לארגון בישראל.
הנעלמים / כלי רכב שהיו
וֶסְפָּה
הצרכנייה / קינוחים ודברי מתיקה
גלידה בקרטון
פעם שווקה הגלידה המשפחתית בקופסות קרטון מוארכות, בטעמים של שוקולד, וניל, שוקולד־וניל ועוד, כשהטעם האהוב ביותר היה פונץ'־בננה. קרטון הגלידה היה נשלף מהפריזר בתום הארוחה, ובעזרת סכין חדה היו פורסים ממנו פרוסות כמספר בני הבית. יש הטוענים עד היום שטעם גן העדן של הגלידה, הזכור לכל מי שנגס בה אי פעם, נבע גם מהקרטון עצמו.
החום: שביתת מוכרי קרח
עשרות עגלוני הקרח של קואופרטיב "הלבנון" בתל אביב שלטו במשך שנים בשוק ביד רמה, כשהם נהנים מרווחים עצומים עקב ההפרשים בין מחיר הבלוק שקנו במפעל (89 פרוטות) למחיר שבו מכרו אותו לצרכנים (190 פרוטות). באמצע אוגוסט 1950, כשהיצרנים ביקשו לנגוס ברווחים הגבוהים, מיהרו העגלונים להכריז על שביתה, שהותירה רבים מתושבי תל אביב ללא קרח. בתוך יומיים לוהטים נכנעו היצרנים, וכעבור שנה החלו להוביל קרח באופן עצמאי במשאיות - צעד שהביא בהמשך להתפרקות "הלבנון". למעלה: מוכר קרח, מתוך הספר "כדֹרת התכלת", 1942. איור: אדית סמואל
