יעף ההצדעה שביצעו מטוסי חיל האוויר בצהרי יום העצמאות האחרון מעל בית החולים סנט ג'וזף, בשייח ג'ראח שבמזרח ירושלים, היה אירוע יוצא דופן שלא זכור כדוגמתו. הוא ביטא אחדות נדירה בין מזרח ומערב ירושלים במאבק מול נגיף הקורונה. אלא שעתה, שלושה חודשים בלבד אחרי אותו מטס היסטורי, פרי יוזמתו של ראש העיר משה ליאון, נעדרים מתמונות האחדות המרחבים הצפוניים של ירושלים המוניציפלית, זו שמעבר לגדר הביטחון.
כ־140 אלף נפש חיים שם, כשליש מתושבי מזרח ירושלים. רובם במעמד תושב, כמו יתר תושבי מזרח העיר. 80 אלף מהתושבים מתגוררים בכפר עקב, "השכונה שבשום מקום", כפי שכינה אותה פעם הסופר ניר ברעם.
כפר עקב (לצד מחנה הפליטים שועפט ומרחביו), היא כבר כמעט שני עשורים האחות החורגת של מזרח ירושלים. זו השכונה הגדולה ביותר בירושלים המוניציפלית, אבל אחת המוזנחות ביותר בעיר. מעין שטח הפקר לא פתור בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית. על פי "תוכנית המאה" היא עתידה, אי מתי, להיגרע מהעיר לטובת הישות הפלשתינית העתידית. אלא שכיום כפר עקב היא מפלצת אורבנית נעדרת שלטון, נעדרת חוק וסדר, מוזנחת תברואתית, ביטחונית ועירונית; ללא שירותים ותשתיות בסיסיים; מסה עצומה וצפופה של בניינים בני עשר קומות ויותר. בחודשים האחרונים התלבשה על הקומפלקס הזה בעוצמה רבה גם הקורונה.
מטרייה של הזנחה
הגל השני של המגיפה אינו דומה לגל הראשון גם במזרח ירושלים. המספרים גבוהים פי כמה. בסוף יולי, למשל, היו כמה ימים רצופים שבהם מספר הנדבקים היומי במזרח העיר, כ־150, היה גבוה ממספר החולים בכל מערב ירושלים, כולל השכונות החרדיות (כ־135 ליום). בכפר, שגם בימי שגרה המציאות בו בעייתית למדי, נגיף הקורונה רק מחדד זאת.
סמיח אבו רמילה, איש חינוך, פעיל שכונתי מרכזי, וכיום ראש ועדת החירום המקומית של כפר עקב למאבק בקורונה, מגדיר כ"הפקרות מוחלטת" את המציאות ששוררת בכפר בענייני הקורונה. "באופן רשמי הנתונים מלמדים כיום על יותר מ־125 חולים, אבל בפועל", אומר אבו רמילה, "יש לפחות 600. התושבים כאן הם חסרי משמעת, פשוט מכיוון שהורגלו והתרגלו לכך שבשכונה שלהם אין משמעת ואין פיקוח או אכיפה בשום תחום. אין פיקוח על בנייה לא חוקית, יש הזנחה בניקיון, בתברואה ובפלילים ובעוד הרבה תחומים, ועכשיו מצטרפת לזה גם הקורונה, שנכנסת תחת המטרייה הזאת".
"הפקרות מוחלטת". סמיח אבו רמילה // צילום: אורן בן חקון
אבו רמילה מעיד כי אנשים בשכונה הולכים ללא מסיכות, אין הקפדה על ריחוק ואירועים המוניים כמו חתונות או סוכות אבלים מתקיימים מבלי להתחשב בהוראות. נדבקי קורונה ללא תסמינים ממשיכים להסתובב בציבור, עם מסיכה או בלעדיה. "חולים מאובחנים עורכים קניות, הולכים למסגד ופוגשים חברים. זו מציאות הזויה, אבל לאף אחד לא באמת אכפת ממה שקורה כאן".
אבו רמילה כמעט נואש מהיעדר הפיקוח והאכיפה, ויש לו דוגמאות רבות. הוא מספר על אישה שעשתה בדיקת קורונה בשטחי הרשות הפלשתינית ונמצאה חיובית, סירבה לקבל את רוע הגזירה ועשתה בדיקה חוזרת בישראל. גם אז התוצאה היתה חיובית. בעלה קיבל הודעה מיידית שעליו להיכנס לבידוד, "אבל ביום שישי האחרון אני רואה אותו מתפלל במסגד ממש לצידי.
פניתי אליו בנימוס - אמרתי לו: 'יא חביבי - אתה חייב להיזהר, אתה עלול להדביק מישהו שהגוף שלו חלש משלך', אבל הוא גיחך: 'סמיח', כך אמר לי, 'אתה עושה מזה סיפור גדול מדי'".
זו רק דוגמה אחת. ביום שישי שעבר התקיימה בכפר חתונה עם יותר מ־500 משתתפים, ועוד אירוע המוני שהתקיים במגרש חניה מתחת לאחד הבניינים. "זו הפקרות", מבהיר אבו רמילה, "סבתא שלי מתה לפני כשבועיים - איש לא ידע שהיא חולה בקורונה. רק אחרי שמתה, הבנו זאת, כי גילינו שרבים מאלה שסבבו אותה, מבני המשפחה, חולים בקורונה".
כיתות לא הגיוניות
אבו רמילה מתאר מחדל מתמשך לא רק מצד התושבים אלא גם מצד השלטונות. "בגל הראשון עוד היתה אצלנו איזושהי נוכחות מועילה מצד הרשות הפלשתינית", הוא מספר, "אנשיה הסתובבו בכפר, סגרו חנויות, העירו לאנשים שלא הקפידו. אבל אחרי שהתיאום הביטחוני עם ישראל פסק, אין כאן לא את אנשי הרשות הפלשתינית וגם לא את השלטון הישראלי - שפורמלית אחראי לכל מה שקורה כאן".
אכיפה בררנית? תפילה באל־אקצא // צילום: אי.אף.פי
מאז חודש מארס בתי הספר בכפר סגורים וכל 18 אלף התלמידים נמצאים בבתים או ברחובות. "אני לא מעריך שבספטמבר הקרוב זה ישתנה", הוא מבהיר, "כי אצלנו לומדים בחדרים קטנים לא תקניים של ארבעה על ארבעה מטרים, ולפי ההוראות ניתן להושיב שם רק חמישה תלמידים. ברור לכולם שזה לא רציני".
הסוגיה הכאובה ביותר מבחינה בריאותית, לדברי אבו רמילה, היא היציאה לעבודה. "איש כמובן לא רוצה לפגוע בפרנסתם של כ־30 אלף מתושבי כפר עקב שיוצאים לעבוד בירושלים המערבית, ובפרנסתם של כ־10,000 נוספים שיוצאים לעבוד באזור רמאללה, אבל ברור גם שאנחנו מייצאים מכאן את הקורונה לשני הכיוונים. אין פיקוח ממשי על מי שיוצא מכאן לעבוד. אין אכיפה. אין רישום. הקטסטרופה בדרך".
מסמך שהוכן ב"מרכז המידע למודיעין וטרור", העוקב אחר תחלואת הקורונה בשטחי מזרח ירושלים ויהודה ושומרון, מלמד כי בתחילת יולי היו בכפר עקב 23 חולים בלבד, ובסוף יולי - 200 (עלייה של יותר מ־800 אחוזים). ראובן ארליך, שעומד בראש המרכז, סבור כי "מספר החולים הפעילים גבוה בהרבה מהמספרים הרשמיים משום שבהיעדר משילות ומערכת אכיפה מתפקדת - חולים רבים כלל אינם מדווחים". לדברי ארליך, מדובר במקרה מוכח של מוקד הדבקה שאינו מטופל ואינו מפוקח, לא בכפר עקב עצמו וגם לא במחסומים, בעת שאלפים רבים יוצאים לעבודה בישראל.
"המערכת מתעלמת והתוצאה עלולה להיות קשה", מזהיר ארליך, "גם המעט שנעשה כרגע אינו אפקטיבי בשל הצפיפות הרבה, תנאי התברואה הירודים, אי־היענות התושבים והיעדר אמצעי אכיפה".
מליחה זגייר, חוקרת ממכון ירושלים למחקרי מדיניות, מתארת מציאות דומה. זגייר גדלה בכפר עקב, סבתה ודודיה גרים שם עד היום. את עבודת התזה שלה עשתה על שכונת מגוריה. "מדובר בשכונה צפופה עם כבישים צרים", היא מזכירה, "המשטרה הישראלית אולי אוכפת לפעמים את החוק בכבישים הראשיים, אבל בפנים אין באמת מנגנון אכיפה. מספיק ש־10 אחוזים מהאנשים שם מתעלמים מההגבלות ומההנחיות, ומשמעות הדבר היא ש־8,000 נפש מתנהגים כאילו אין קורונה. זו מציאות של הדבקה בלתי פוסקת, סוג של כדור שלג".
זגייר מבהיר כי לבעיה בכפר עקב יש "גם היבט פוליטי. בגל הראשון ישראל אפשרה לרשות הפלשתינית להיכנס לכפר עקב הישראלי, שבו חי הרוב המכריע של התושבים ולבצע שם פעילות מינימלית, אבל בגל השני כבר לא. הצד הישראלי לא מתלהב, בלשון המעטה, מכך שהרשות תהפוך לסמכות, אפילו בענייני קורונה, בתוך השטח המוניציפלי של ירושלים. מצד שני, הצד הישראלי כמעט אינו נוכח שם מבחינת אכיפה ומעקב. כשמשרד הבריאות או רשויות ישראליות אחרות מראים את עצמם שם, חלק מהאוכלוסייה, שברובה אינה משכילה וממעמד סוציו־אקונומי נמוך, מתייחס אליהם כאויב, למרות שמדובר בעניין בריאותי מובהק".
27 אלף איש בהר הבית
כפר עקב אינו המקום היחיד במזרח ירושלים שבו לא מקפידים על ההנחיות. בעוד בבתי כנסת מותרת תפילה של עשרה בני אדם בלבד ובאוויר הפתוח של 20 איש בלבד, ובשעה שהתקשורת רועשת סביב חתונת נכדו של האדמו"ר מבעלז שבה השתתפו אלפים, במסגד אל־אקצא וברחבת הר הבית התאספו בחג הקורבן האחרון, בתחילת אוגוסט, 27 אלף איש, ללא שמירת מרחק, וחלקם ללא מסיכות. המשטרה כלל לא ניסתה למנוע כניסה להר או להתמודד עם ההפרה ההמונית של ההוראות.
במכה, לדוגמה, המקום הקדוש ביותר למוסלמים, ביטלו השנה הרשויות את העלייה ההמונית לרגל בשל החשש מהתפשטות נגיף הקורונה. ההשתתפות הותרה רק לאזרחים ותושבים סעודים. תמונות ההמונים בשבוע שעבר בהר הבית צרמו שבעתיים על רקע תמונת "הכעבה" בבדידותה, כשרק מתי מעט מקיפים אותה, תוך שמירה על כללי הריחוק.
אלא שמה שטוב למכה אינו טוב כנראה לאל־אקצא שבהר הבית. השוני נעוץ כנראה בפוליטיקה של ההר: ההר היה סגור כזכור שבועות ארוכים, והכניסה אליו נאסרה הן על יהודים והן על מוסלמים. לחץ יהודי לפתיחה מחודשת של ההר לביקורי יהודים נענה בחיוב, וההר נפתח מחדש גם למוסלמים וגם ליהודים. על הרקע הזה התפוגגו ההבנות.
מוסלמים רבים רואים בחידוש ביקורי היהודים בהר, תוך שמירה על כללי הריחוק וחבישת מסיכות, עילה להתנהלות חופשית ללא הקפדה מצידם. המדינה, שנמנעת מלאכוף חוקים נוספים בהר, נמנעת מלאכוף שם - רק על המוסלמים - את תקנות הקורונה, מעט בדומה להימנעות שלה מאכיפת תקנות הקורונה בכפר עקב. התוצאה על כל פנים, פה ושם, היא פגיעה מובהקת בבריאות הציבור, וסכנה להידבקות המונית.
גורם במערכת הבריאות שעוסק בענייני מזרח העיר, ומכיר את המציאות גם בכפר עקב, אמר בתגובה ל"ישראל השבוע" כי "לא ניתן לצפות שבשכונה שבה מסתובבים חמושים עם קלצ'ניקובים ברחובות, ובתחומים רבים - מבנייה ועד עניינים פליליים - אין כמעט אכיפת חוק, תבוצע אכיפה דווקא בסוגיית הקורונה. מי שבנה את הגדר ויצר את המציאות שם, לא טרח במקביל לשמר ולו מראית עין של חוק וסדר. יש שם ריק אמיתי". לדברי הגורם, "ההתנהלות של התושבים שם בעניין הקורונה, כמו גם היעדר אכיפה ופיקוח מצד הריבון הפורמלי, ישראל, הם סימפטומליים למצב הכללי במרחב".
אותו גורם קרא למעסיקים בישראל, שאליהם מגיעים תושבי כפר עקב, לקבל אחריות ולוודא שהעובדים בריאים, לא נצטוו בבידוד ואינם לוקים בתסמינים שמאפיינים קורונה. באשר לבדיקות, הוא מבהיר כי "התושבים נבדקים בקופת החולים כללית בכפר עקב, בשכונות אחרות במזרח ירושלים, וגם באמבולנסים של הסהר האדום, על בסיס הבנה שהושגה בעניין זה עם מד"א".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו