תפסיקו לריב על השלט של המזגן ותקשיבו לי: גברים ממאדים ונשים מנוגה זו עובדה ביולוגית. מאדים הוא כוכב לכת צונן. ביום קיץ ממוצע שוררות בו מינוס 63 מעלות צלזיוס. זה הגיהינום: הוא קפוא ונמצא 90 מיליון קילומטר מכאן. בנוגה, מקום עם טמפרטורה שפויה, יש 463 מעלות ביום נעים. לגברים, שנולדו במאדים, ברור שנטיפי קרח בנחיריים זה החיים. הם לא מבינים שאנחנו, שבאנו מנוגה, רגילות למנת אוויר מחוממת סביבנו. פערים מולדים.
לאחרונה התעוררתי באיזה בוקר וסביבי היתה טמפרטורה מאדימית. הלכתי לישון בלי מזגן, התעוררתי לתא קירור על 16 מעלות. המתבגרים, בימים אלו ערים וישנים בשעות הפוכות ממני, העבירו אותי לקוטב הצפוני בזמן שישנתי. הצטננתי כמובן.
זה נורא להיות מצוננת בימי מגיפה. תמיד יש ממד של התנצלות כשאתה מצונן - כפות ידיים פרושות, "ישנתי עם חלון פתוח"; כתפיים מורמות, "הקפיאו אותי במשרד" - כאילו אתה עומד למשפט על רצח עם ועליך לנפק הסברים, אבל בתקופת קורונה מפלס החשדנות כלפי כל עיטוש הופך אותך לפרזנטור של אלקטרה: זה לא אני! זה המזגן! אין לי כלום!
מכון המחקר שלי גילה לאחרונה מתאם בין אהבה־שנאה לקור לאהבה־שנאה למים. יש דבר כזה שנאה למים, וזה לא אומר שהבן אדם לא נקי. תכף נדבר על זה. המתאם מראה שככל שאתה מחבב מזגנים וסולד מהקיץ, כך אתה אוהב מים. ככל שאתה שוטם מזגנים ומת על חום - כך תתרחק משכשוך, השפרצה, התזה וטביעה (כמעט כתבתי "תתרחק ממים כמו מאש", אבל משנאי הקור דווקא אוהבים מדורות).
עוינות למים היא תופעה לא מדוברת. שונאי המים כורכים את חייהם בהסתרה, הכחשה והדחקה. איך אפשר שלא לאהוב את המולקולות השקופות והרטובות? מי יכול להסתייג מהתרכובת שהיא נוזל החיים? מי לא אוהב לצוף, לשקוע, להיות חסר משקל? אני.
בכיתה ה' התחילו אצלנו ימי הולדת בבריכה. מי שנולדה באביב ובקיץ הזמינה את החברות לשכשוך בבריכה העירונית. החברות באו עם מתנות עטופות: ספל, ספר זיכרונות, גומיית קטיפה לשיער. ההורים דאגו לחצאי פיתות עם חומוס. נולדתי באביב אבל ביקשתי קומזיץ. הלכנו לשדה (שמשום מה נשאר ריק עד היום ולא בנו עליו) והיו מדורה וחצאי פיתות עם חומוס. היום אני מבינה שזו האיבה למים שניהלה אותי לבקש אש ביום ההולדת העגול הראשון בחיי.
העולם משדר שכל הכיף הוא במים. במזג האוויר הישראלי, במנעד הבילויים הישראלי - מי יכול להרשות לעצמו שלא לעוף על בריכה, ים, ג'קוזי, מעיין? אז שונאי המים מטשטשים, שלא יתפסו אותם. יושבים ליד הים ולא נכנסים. מזייפים הנאה בבריכה. עוצמים עיניים בתענוג מעושה כששומעים פכפוך נחל, למרות שמה שבא לנו זה רק לעשות פיפי ולברוח. אנחנו מעדיפים לסדר את הבית ולא לשטוף אותו. מתקלחים קצר. שונאים לשטוף כלים. אנחנו לא נהנים כשמים עוטפים לנו את הגוף.
***
שיא עונת הרחצה. אנשים רוצים לשרטט את מתאר גופם בתוך שלולית. יש כאלה שמכניסים את כל הגוף, כולל הקודקוד. אני לא מבינה אותם. שלוש שנים אחורה, אילת, הצלילה הראשונה והאחרונה בחיי: צעדתי זקופה לתוך ים מצרים, כמו חיל פרעה בשעתו, לא מפנימה שתכף הים יסגור לי על הראש.
ההדרכה לפני הצלילה כללה הסתגלות לשפה: כשהפה סתום בצינור חמצן, אין ברירה אלא לנפוש ממילים. תנועת אגודל כלפי מעלה - בדרך כלל "טודו בום, כמה טוב השם" - פירושה כאן שברצונך לעלות למעלה, אל פני הים. כדי לסמן שהכל תקין, מחברים את האגודל והאצבע המורה לעיגול, כששלוש האצבעות האחרות זקופות. אין מי שקרא את המשפט האחרון ולא ניסה לבצע את התנועה.
אם יש בעיה, מנדנדים את כף היד הפתוחה במקביל לקו פרק היד, כתנועת צלופח. או כמו שאני אומרת "ככה ככה" כשאחרי נטילת ידיים (אסור לדבר) הילד מביא לשולחן את המלחייה של הפלפל במקום המלח. אגודל מונף כלפי מטה מבקש לרדת נמוך יותר, לצלול עמוק יותר, לסבך עצמך עם יותר מים מעל הראש.
משקל בלון החמצן מפתיע: הציור במוח זוכר צוללן מרחף במים, שם אין כובד; מה שהמוח לא זוכר זה שהולכים ברגל מהחוף עד המים, כשבלון במשקל נער בן 15 קשור לך לגב.
הכנסתי את הראש למים ונתקפתי חרדה. זקרתי אגודל, מסמנת למדריכת הצלילה לעלות. החברה שהיתה איתי כבר צללה עם המדריכה שלה לעומק שישה מטרים, ואנחנו עדיין עמדנו ליד קו החוף. המוח שלי נשטף באפשרויות אסון. להיעקץ על ידי כוכב ים, להיטרף על ידי כריש, החמצן ייאזל, חשוך במעמקים, לא ימצאו את גופתי במצולות, אבל עיקר המהומה בנפש היתה כרוכה באובדן השליטה.
מים מכסים את האוזניים, מדריכה זרה שולטת באספקת האוויר לתוך ריאותיי. התנועות חדשות. קצב הנשימה שונה. אני לא יודעת להעריך את המרחב. התקשורת המילולית נעלמת, כמו גם האפשרות לקרוא לעזרה כשאתה על קרקעית הים. התלות באביזרים כדי לראות, לנוע, לנשום. ואני אש, איך אכובה אל המים.
הזיהוי התרבותי של מעמקים ומצולות עם אזורי צלמוות לא הוסיף. מי שצלח תקופה קשה הוא מי ש"עלה מן המצולות". אל בורא העולם קוראים "ממעמקים", מעמקי הים. מי ערב לי שאעלה מהתחתית חזרה.
קרוב לחוף היתה שונית אלמוגים ממוצעת, וסביבה צללתי עם המדריכה, לא מסוגלת להעמיק אל הכחול, שבים סוף הוא שקוף להדהים. נגעתי בידיים בחול שהוא רצפת הים, ודגים יפים שחו סביבי, אבל משך כל הצלילה הייתי במקום שבו אני יכולה להיעמד על רגליי אם אחפוץ. מצוידת בבלון חמצן ובסנפירים, עשיתי שנורקל לעומק 30 סנטימטרים.
***
בני האדם לא אמורים לשהות במקום שאינו קרקע יציבה. הפעם הקודמת שבה ניסיתי להיעדר ממנה, בצניחה בטיול בדרום אמריקה, נגמרה בתאונה שבה שברתי את עמוד השדרה ונותרתי חסרת חוליה L1. אתם יכולים לציין שאני אישה בלי עמוד שדרה. יש מספיק צרות על פני האדמה, לא צריך ליצור טריטוריות חדשות שעלולות להוליד בעיות. לא בשמיים היא, ולא תחת הים.
החברה שלי יצאה מהצלילה בפנים נוהרות. שחו איתה דגי נמו ושטיחים חיים ולהקות של חיות מים וכל מיני ברואים יפהפיים. אלמוגים פערו אליה אלפי פיות זעירים. אני יצאתי בברכיים רועדות, נשמתי אוויר רענן ללא צנרת, ולראשונה הודיתי בפני עצמי בשנאה למים.
הגיעה העת שנצא מהארון, מתעבי הנוזל השקוף. נפשוט את המצופים, נכריז על נחלי הטבע כאויב, נפסיק להתחזות לחובבי בריכה. אנחנו מתקלחים כי צריך, לא כי כיף. אין לנו בעיה לנקות את הבית עם מגבונים. לא נעים לנו להירטב. לא כיף לנו שמשפריצים עלינו. לא סבבה לנו, אוקיי? ותכבו את המזגן.
emilya@israelhayom.co.il
