"את מי את מעניינת / עוד אמא / צועדת בבוקר עם עגלה / רודפת אחרי גרפס / וכמה שעות שינה./ אשה בחופשה / של לידה. / סוף סוף פנויה / לבית קפה בלב יום / לריח שמים. / לא רוצה לדבר על חיתולים / אלא על מי שהיית. / את כמעט זוכרת / ואין למי לספר./ כולם התפוגגו / לאיזה זמן אחר".
כך כותבת יעל צבעוני, כותבת, עורכת ומנחת סדנאות כתיבה, בספרה "משהו קורה לאשה", שראה אור לאחרונה בהוצאת "צבעונים". בשלושת שערי הספר מתקבצים יחד שירים העוסקים בהיבטים שונים של החוויה האישית-נשית-אנושית: ניסיונות להרות, הריונות ולידות, שנות האימהות הראשונות וזוגיות המשנה את פניה בעקבות ההורות. "כל מה שקורה בין אשה לבין עצמה, וגם בינה לבין מערכות היחסים שבחייה, שעובדות שינוי עם הזמן וכן בעקבות האמהות", צבעוני אומרת. "חלק מהשירים נכתבו סמוך לחוויות ולתחושות שלי, בעוד שאחרים נכתבו ממרחק זמן. היה לי חשוב לדבר בקול רם על דברים מסוימים, כיוון שאני חושבת שהם לא מספיק מדוברים".
"אני זוכרת את התחושה שהייתה לי בחופשת הלידה הראשונה, שאף אחד לא נמצא בכלל, איפה כולם? אבל כולם - לא רק אימהות שמדברים איתן על חיתולים", היא מתייחסת לשיר המצוטט. "זה שינוי מטורף. מבחינתי, הלידה השנייה וההורות שאחריה הן חוויה אחרת לגמרי. אני לא מיוחדת בזה, כן? כולן עוברות את זה, אבל זו החוויה שלי, אלו התחושות שהיו לי".
• "כולם פחדו מהמטפלת": מונולוגים של אימהות בקיבוץ
הזווית האישית של צבעוני על תחושות וחוויות המשותפות לנשים רבות מעניינת, כתובה בשפה ישירה שחפה מהתגנדרות יתרה, ונוגעת בעדינות אך בכנות בנקודות רגישות. בשנים האחרונות ראו אור ספרי שירה נפלאים העוסקים בנושאים דומים, ביניהם "פלא" שכתבה איריס אליה כהן ו"ימי מעשה" פרי עטה של הדס גלעד. "משהו קורה לאשה" מצטרף אליהם ומשמיע קול נוסף, מסקרן לא פחות.
את כותבת מתוך החוויה האישית שלך או גם מהתבוננות בנשים אחרות ומהקשבה להן?
"אני בדרך כלל כותבת מתוך חוויה רגשית שלי, אבל אני בטוחה שלא מעט דברים מחלחלים מבחוץ. אני חושבת שאני תמיד מסתכלת על הדברים מהצד, זה חלק מהיותי כותבת. תמיד הייתי ככה – אני מתבוננת. כתיבה זקוקה להתבוננות החיצונית הזו, על מנת שלא תהיה חד-ממדית. למשל, בשיר 'הילד השלישי', כתבתי על ההתלבטות אם להביא ילד נוסף או לא, ולמה בעצם לא – זה הרי כיף ונפלא, ואני זוכרת שהיינו אצל חברים ומישהי דיברה על זה, והבנתי שזו שאלה של כולם – מי שיש לו שני ילדים מתלבט לגבי הילד השלישי, ומי שיש לו שלושה מתלבט לגבי הילד הרביעי. זה שיר שכתבתי לעצמי כי רציתי לבדוק מה אני רוצה. אני לא כותבת כדי שייצא מזה ספר, אני קודם כל כותבת בשבילי. ישבתי, כתבתי והתחלתי לדבר עם עצמי. הכתיבה שלי מגיעה בדרך כלל מאוד מבפנים. אבל אנחנו חיים בתוך חברה אנושית, ואי אפשר שלא להיות מושפעים. יש שיחות ודברים ששמעתי ושראיתי שאני בטוחה שחלחלו לכתיבה שלי".
לא רק להתבוננות זקוקה הכתיבה, כפי שאומרת צבעוני, אלא גם לשאלות ולתהיות. "יש תחושה ש'את אמורה להרגיש ככה, את אמורה להיות ככה', כאמא, כבת זוג, כאשה. אבל אני שואלת 'מי אני?' וחשוב לי לשאול את השאלות האלה, שהן גם מה שמניע אותי לכתוב. ודאות לא מניעה כתיבה, שאלות עושות את זה. באמצעות השאלות האלו אנחנו מגלים מחדש, ומתגלים מחדש".
יותר קוראים שירה, פחות קונים ספרי שירה
"בהתחלה, כשאני כותבת, אני לא יודעת מי יקרא אותי", אומרת צבעוני. "זה ספר מאוד נשי, כזה שנשים יכולות להתחבר אליו, אבל אני מקבלת פידבקים גם מגברים שקוראים ואוהבים את הספר. יחד עם זאת, אני בטוחה שהרוב הגדול של הקוראים הוא קוראות. אני מקבלת הרבה תגובות מנשים שהתחברו והתרגשו. אני חושבת שמבין חלקי הספר, השער שעוסק בזוגיות יכול מאוד לעניין גם גברים. בכלל, אני חושבת שמעניין לגברים לקרוא על החוויה הנשית ולראות מה נשים מרגישות, לקבל איזו הצצה לשם".
ואכן, הצצה מסקרנת במיוחד מתאפשרת כאן למערכת היחסים הזוגית ולשינויים שהיא עוברת. ברגישות רבה וביכולת יפהפייה של דיוק בניואנסים, צבעוני מצליחה לתפוס במילים רגעים קטנים, חמקמקים, בעלי חשיבות רגשית עצומה. כך, למשל, כאן: "הבטתי בך ישן. / פתאום דבר לא נראה לי חשוב מלבד / הבית שלנו. / מה בער בי כל כך עד עכשיו? / על מה כל המאבק / להעיף, לגלגל, לנפץ? / הנחתי עליך יד. / בשנתך לא הפרת דבר - / לא בי או בך. / לא ברגע הזה שלנו. / אחר כך התעוררת. / הבנות צייצו מהחדר השני. / הבוקר התחיל. / היינו חייבים להמשיך".
הספר רואה אור בתקופה מורכבת, שאינה אידיאלית להוצאת ספר. היו לך חששות?
"אני כבר הרבה זמן עם הספר הזה, נתתי לו להתבשל. עיכבתי את היציאה שלו בחודש בערך, כדי לא להוציא אותו בגל ההתפרצות שהיה. אבל גם כך בחנויות ספרי שירה לא נמכרים המון", היא מציינת. "אם תלכי לחנות ספרים, תמצאי שם מעט מאוד ספרי שירה, במקום לא גדול מרוכזים בערך כל ספרי השירה שראו אור עד כה. ההפצה לא כזו גדולה, והם אף פעם לא במבצעים ולא על השולחנות הגדולים".
למה פחות קונים ספרי שירה? והאם זה אומר שפחות קוראים שירה, או שלא בהכרח?
"אני חושבת שהיום דווקא קוראים יותר שירה מפעם. הפייסבוק מאוד הקפיץ את השירה ולא את הפרוזה, כי שירים הם משהו שאפשר לקרוא במהירות, וגם אפשר לשתף ולשלוח בווטסאפ שירים שאוהבים. סיפור ארוך לא תשתפי ככה. אז הרבה יותר קוראים היום שירה, גם אם הם לא קונים יותר ספרי שירה הם צורכים את השירה בדרך אחרת, באמצעות רשתות חברתיות. יש התעוררות שירה מאוד גדולה, שאחד הביטויים שלה הוא הרבה מאוד ערבי שירה בברים, בימים שבהם זה מתאפשר".
• "אין לאן לברוח": עלייתו ונפילתו של דני מזרחי
• מי מנסה למצוא שידוך למור מחתונמי?
• איך ילדה בת 6 מרוויחה 18 מיליון דולר בשנה?
יש גם משהו נעים בפידבק המיידי שניתן לקבל ברשת, לעומת התהליך הממושך של הוצאת ספר לאור.
"נכון. יש גם פן בעייתי לשירה שמתפרסמת בפייסבוק. עולים הרבה מאוד טקסטים שהם לא בדיוק שירים, כי אנשים כותבים ורוצים לפרסם ולקבל פידבק. ומצד שני, השירה היום הרבה יותר נגישה מבחינת השפה שלה. אנשים מבינים שירה כזו, הם לא צריכים לקרוא שיר עשר פעמים כדי להבין אותו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו