"שלמה הכורדי ואני והזמן" הוא הרומן האחרון של הסופר המנוח יליד בגדד סמיר נקאש, והשני שמתורגם לעברית מערבית, או ליתר דיוק מערבית ספרותית שמועשרת במילים ובביטויים משלל שפות שנציגיהן מופיעים בעלילה, לרבות כורמנג'י, ארמית, פרסית, עברית, טורקית ואזרית. את מלאכת התרגום ביצעו שתי אחיותיו של הסופר - רות נקאש־ויגיסר וסמירה (נקאש) יוסף, אך הן לא היו לבד. סייעו להן חברי "מכּתוּבּ", חוג המתרגמים מערבית לעברית הפועל בשיתוף מכון ון ליר ומפעל הפיס.
אף שנקאש עלה לישראל מעיראק בגיל 13 והתחנך במערכת החינוך הישראלית, כתיבתו הספרותית היתה בערבית בלבד, ובשל כך נשאר כמעט אלמוני עבור הקורא העברי. "אינני מסוגל להתבטא אלא בשפה הערבית", הסביר באחד מראיונותיו. תחליפו את המילה "ערבית" במשפט הזה בשפת גלות אחרת - רוסית, גרמנית או פולנית, ותקבלו סיפור חיים של הרבה סופרים עולים שלא יכלו לדלג בקלות מעל פערי הלשון והתודעה הכרוכה בה, ונשארו דבקים לעולם של טרום עלייה, גם אם העולם הזה התפוגג במציאות.
זה גם הסיפור של "שלמה הכורדי ואני והזמן", והדמויות שמאכלסות את דפיו. קשה שלא להבחין בו באלמנטים אוטוביוגרפיים, שנלקחו בחלקם מחוויות הילדות של הסופר, ובחלקם האחר לוקטו מזיכרון קיבוצי של קהילות העולים מעיראק ומכורדיסטן. "לא, כי אם חוסן נפשי מייחד אותי, וגובה ההרים הנישאים אשר בסביבתם נולדתי וגדלתי", מעיד על עצמו שלמה כתאני, הוא שלמה אלכורדי, הגיבור. אך לא לעולם חוסן. סיפור חייו, שנפרש בפנינו באפוס רחב יריעה, מגולל כסדרה של הבזקים: אלה חולפים במוחו של הגיבור שהזדקן ושוכב במיטתו ברמת גן של שנת 1985, עייף, חלש ומותש מהתמודדות עם עוולות העולם. כך, בלי סדר כרונולוגי, עתיד הקורא להתוודע אל קורותיו של שלמה מרובה הזהויות, של קרוביו ושל יהודים אחרים במאה העשרים הסוערת.
מבחינת שלמה הכורדי, הכל מתחיל בסבלאח', עיירה נידחת בחבל כורדיסטן של צפון איראן ההיסטורית. גם בנדודיו יישא עימו את סבלאח', את אהבתה ואת קללתה, לכל מקום שילך, ומקומות שכאלה לא יחסרו. אחרי שזוועת המלחמה תזעזע את העיירה השלווה ותעקור אותו ממנה במכה אכזרית, יחכו לו חיי פליטות - לעיתים טובים ונוחים, לעתים נוראיים ומלאי סבל, אך לעולם לא יציבים. כשיעזוב את כורדיסטן אל בגדד, טהרן ובומביי, ואחר כך אל ישראל, יישאר כורדי, ותחושות הגלות, התלישות והמנוסה תמשכנה ללוות אותו לעולמי עד.
תיאורי הסבל של אוכלוסיית סבלאח' במלחמה ושל הטירוף שאחז בתושביה המסכנים והמוכים מכל עבר, הרוסים מזה והטורקים העות'מאנים מנגד, חושפים סופר גדול. פרק אחרי פרק, מערכה אחרי מערכה מתעבה תמונה מחרידה של עולם לפני אסון ("ביום ההוא ובימים שלאחריו נתקפה סבלאח' בהתקף של דמיון או מציאות אפופים באימה גואה"), וסבלאח' מופיעה בה כדוגמה מייצגת, כנקודה זעירה מתוך דיוקן שחור של טירוף האוחז בבני אדם. קורבנות הקרבות, פגעי הקור והרעב, האובדן הבלתי נגמר ונטול המשמעות ועוועי הרוע האנושי עולים אצל נקאש לכדי צעקה קורעת לב ומטלטלת. כוס האלימות לא מתרוקנת בהרי כורדיסטן, היא שבה ומטביעה את שלמה הכורדי בקרביה של בגדד של ימי פרעות הפרהוד, ונדמה כי אין ממנה מפלט. תכונותיו הטובות אינן יכולות לה, בבחינת נער הייתי גם זקנתי וראיתי צדיק נעזב. היהודים נטבחים בפוגרום, ו"שיירת המוות" שיצאה לדרך בסבלאח' הרחוקה אינה עוצרת. אסמר, אשתו של שלמה, היא אחת הנשמות הטהורות שדינן נגזר. המרצחים מזהים אותה, רצה עטופה בעבאיה ברחוב ע'אזי, והגרוע מכל בלתי נמנע: "יהודייה! יהודייה! פגיונותיהם נצצו בזוהר השמש, ועיני אסמר נצצו בדמעות. אינה מסתירה את יהדותה, אלא מכריזה עליה בצעקות מטורפות, היא ספגה את הדקירה הראשונה וזעקה, "שלמה!" ספגה את השנייה וזעקה, "שלמה!" והדקירה השלישית ננעצה בליבה של אסמר, והיא זעקה "של..." ולפני שסיימה, נעלמה בנבכי המוות".
כשמסביב יהום הסער, רק שלמה הכורדי יישאר כמטאפורה על זמנית, כאנטיתזה לאנושות המכריתה את עצמה מרוע, מטיפשות ומיצר ההרס הטבוע בה. מוטיב הזמן שזור לאורך כל דפי הרומן. "הזמן מגלה את האמת", גרסו הרומאים הקדמונים, ונקאש ממחיש זאת בהופכו את הזמן למספר היודע כל. יש שיראו בכך את ניצחון החמלה והתקווה המגולמות בשלמה, את הנצחיות של המידות הטובות ואת עמידותן בפני הרשע שהביא לרציחתם של שתי נשותיו ושני ילדיו. סבורני שזהו מבט אופטימי מדי. שלמה נשאר בעיקר כדי לספר, להעיד, לשאול ולתהות. לא כדי לחגוג ניצחון על פגעי הגורל.
מסעות המסחר של שלמה הכורדי מובילים אותו להתוודע אל העולם, ממוסקבה ועד בומביי, לרכוש ניסיון, מעמד וכסף, אבל לשאלות הקיום אין מוצאים תשובה במסע אל מעבר לים או בפסגת ההצלחה העסקית. כיצד יכול אדם למצוא את גופות היקרים לו זרוקים בבוסתן ("הנה שלושה סמרטוטים בצלם אנוש מוטלים מתחת לעץ. סמרטוט אחד גדול ושניים קטנים...") ולהישאר אדם, ועוד אדם טוב לב ומאמין? "הלב הזה, שהתגאיתי רבות בכוחו ובחוסנו, האם איבדתי אותו?" שואל הגיבור השבור, כשעולמו חרב עליו בין עצי הבוסתן. נקאש כמובן לא הראשון לתאר את חיבוטי הנפש שמנסה ליישב את ההתרסה נגד בורא עולם עם קבלת הדין. למרות המכות והמכאובים הקשים מנשוא, שלמה הכורדי נושא בנפשו תודה ותחינה לאלוהים על שלא עזב אותו כשהעולם האכזר סגר עליו מכל כיוון. המראה הפרדוקסלי של היהודים המהללים והפונים בתפילה לאל אשר גזר את דינם למוות חוזר ברומן שוב ושוב, ומלווה במעין השלמה. זאת סתירה לא טבעית, בעולם אידיאלי זה לא אמור להיות כך, רומז לנו נקאש, ומייד מזכיר שעולמה של סבלאח', של בגדד, של טהרן ואפילו של רמת גן עדיין רחוק מן האידיאל.
שלמה הכורדי ואני והזמן / סמיר נקאש
מערבית: רות נקאש־ויגיסר וסמירה יוסף; ידיעות ספרים, 448 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
