הבשורה הרעה היא שמגיפת הקורונה היא ריצת מרתון, והדרך עוד ארוכה. הבשורה הרעה הנוספת היא שהקורונה היא סוג של טורף שנחת על כדור הארץ, ואין מי שיעמוד מולו עם חיסון או תרופה, חוץ מאשר ריחוק חברתי ומסיכה (לא חוויה גדולה).
עוד בשורה רעה היא שהווירוס הזה מחייב אותנו להתנהל הפוך מכל מה שהתרגלנו אליו בעידן החדש (מסעדות, נסיעות, אירועים ומסיבות), והבשורה הכי רעה היא שמשברים כמו זה של הקורונה גם מולידים משברים חברתיים, כלכליים, ואפילו מלחמות.
הבשורה הטובה היא שנגיף הקורונה יוכרע בסוף. רק בסוף. אבל כחברה אנחנו רוצים להגיע ליום המיוחל הזה עם מינימום נזקים בריאותיים וכלכליים, ובעיקר להגיע אליו כחברה אחת. דעתנית, חלוקה בעמדותיה, מתווכחת, שמרנית, ליברלית, שומרת מצוות, שומרת מפני מצוות, חריפה, לא מתפשרת אבל מאוחדת בבסיס שלה. במילים אחרות: מחאה כן, פילוג לא. דמוקרטיה היא בחירה חופשית, לא צניחה חופשית. הימים האחרונים מאותתים לנו שהקורונה עלולה להוציא את הרע שבנו. בואו נראה לה שאפשר אחרת. סולידריות אינה מילה גסה.
מאז נחיתתו של הווירוס, שטורף כל חלקה טובה בעולם שהכרנו, יש לנו נטייה לבוא בטענות לכל מי שאחראי לחיינו. בצדק. תפקידם של הנבחרים הוא לשרת אותנו. אבל צריך גם לזכור שאנחנו חווים אירוע חסר תקדים בדורנו, אירוע בינלאומי המאיים על יציבותן של מעצמות על, חלקן גרעיניות, כמו ארה"ב, בריטניה וצרפת, וגם ספרד ואיטליה ספגו מהלומה קשה, כשהן יודעות שהאיום עדיין לא הוסר.
נגיף הקורונה דווקא הוכיח לנו כי מדינות עם חברות "ממושמעות" מצליחות להתמודד באופן טוב יותר - למשל, יפן, דרום קוריאה וגרמניה. אין זה אומר שהן חסינות מפני פגיעה, אבל המאבק בהתפשטות הנגיף שם יעיל יותר. בדיוק כמו באיזון בין בריאות לכלכלה במלחמה בנגיף מצד הרשויות, אנחנו האזרחים מתבקשים לדעת למצוא את האיזון בין מחאה לגיטימית וצודקת לבין התנהלות בלתי אחראית.
אי־עטיית מסיכות במופגן, השתתפות במסיבות אסורות תוך זלזול בכללי הריחוק החברתי, ומתן במה לשרלטנים עם תואר פרופסור, המספקים לנו בידור רגעי על חשבון סיכון חיים - דברים כאלה מוכרחים להיפסק.
זה הזמן לעצור ולהבין כי נגיף הקורונה יכול עוד לעשות שמות בעולם הטוב והישן שלנו. כן, הוא טוב. ברור, לא חסרים תחלואים: אחד יזהיר מהתחממות כדור הארץ, השני ימחה על אי־שוויון בין אנשים, או מדינות ואפילו יבשות, אחר יגיד שהתרחקנו מהאל ויהיה מי שישתומם איך זה שב־2020 יש עדיין אל? אבל מי שחושב שאפשר לבנות עולם התפור למידותיהם של שבעה מיליארד בני אדם, הוא כנראה אוטופיסט. אם אנחנו כבר שם, כדאי לזכור שכבר מראשית המגיפה נוכחנו לראות במגבלות הגלובליזציה.
מגיפת הקורונה התבייתה על עולם שגם כך היה שרוי בתהליך שינוי. הדמוקרטיות המערביות החלו לגמגם, רוסיה וארה"ב נאבקות זו בזו כשאחת מחזיקה את האחרת באמצעות הדולר או איגרות חוב, רוסיה מעצימה משברים מול אירופה, ובמזרח הקרוב־רחוק שלנו המפרציות משקשקות מתגובה אפשרית של איראן מוכת הקורונה. ולכו תצפו לתגובה של מישהו, כשסין פועלת בהונג קונג או בים הסיני, או כשטורקיה מזיזה כלים בלוב או בסוריה.
כנ"ל במקרה של התנהלות רוסית לא כשרה במה שרוסיה רואה כמרחב הפרטי שלה. ובארה"ב בחירות שעלולות להביא לשינוי שלא בהכרח ייטיב איתנו. ממשל טראמפ לא הצטיין בניהול המשבר, אבל ממשל דמוקרטי, ובעיקר סנאט דמוקרטי (אפשרות), יחלישו את העולם החופשי - וגם אותנו.
במילים אחרות, למגיפת הקורונה יש פוטנציאל נפיץ, ולכן אנחנו חייבים להיות דרוכים, מאוחדים ומוכנים לכל תרחיש במרתון שלפנינו. ועד כמה שאפשר, גם בריאים (ועם רמת תמותה נמוכה).
בשבוע הבא נציין את ט' באב, ומיותר להסביר מה זה אומר לבני עמנו. האם צריך להזכיר שוב מדוע נחרב בית המקדש? בימי קורונה אין לנו אפילו את הלוקסוס לשנאת חינם. רוצים למחות, להפגין, להשמיע קול זעקה? בבקשה, וגם יש את כל הסיבות לכעוס: קבינט קורונה עדיין לא הוקם, ממשלה מתפקדת בקושי (מה עם תקציב?), ביורוקרטיה מסורבלת, ומפעלי חיים קורסים או בסכנת קריסה.
אבל גם כאן צריך לזכור: לא היתה בישראל הפיכה, אלא בחירות דמוקרטיות, ואפילו שלוש בזמן קצר. בית המשפט העליון פסק פה אחד כי ראש הממשלה העומד לדין רשאי לכהן, ומשפטו של נתניהו בשלושת כתבי האיפגישום מתנהל בבית משפט. אבל יש מי שמעדיף להלהיט את השטח ולהשיב מהמצולות את הצוללות, אף שאפילו בפרקליטות קובעים נחרצות שלראש הממשלה אין יד ורגל בהתנהלות פלילית או מושחתת בהקשר הזה.
הדמוקרטיה לא באמת קורסת. זה לא אומר שההפגנות אינן לגיטימיות, זה רק אומר שאפשר להוריד הילוך בכל מה שקשור לאווירת ההתפרקות, השיסוי והביזוי של מוסדות המדינה וסמליה. והייתי מוסיף דבר אחרון: איש לא אדיש למצוקות, ומי שניסה להתכחש להן - חטף, ובצדק. אבל כחברה תמיד ידענו לא להתמכר יותר מדי לבכי, ולהתמסר לתיקון, לשיקום, לצמיחה. יש לנו את הכוחות והיכולת להיחלץ מהמצב, כפי שנחלצנו ממצבים קשים גם בעבר.
כל מה שאנחנו מתגעגעים אליו, יחזור. הקולנוע, האופרה, המסעדות, הבילויים - והיציבות. אנחנו לומדים להעריך עכשיו את מה שהיה לנו קודם. בינתיים נלמד יחד איך לשפר ולחזק את הסולידריות בינינו, ואיך להוציא את המיטב גם מהמצב הנוכחי. הוא כנראה יהיה איתנו בחודשים הקרובים. בואו נלמד איך לחיות יחד עד שזה יחלוף. יהיה טוב, אבל זה תלוי גם בנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו