"הציעו לי מושב בטוח בכנסת. היום אני מודה לבורא עולם שלא הסכמתי"

מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?

"אני לא מתקמצן באהבה. אני אוהב הרבה אנשים, וגם משתדל לומר להם את זה. אגיד את זה לאנשים שהפתיעו אותי, שעשו דברים מעוררי השראה, לחברים שיצאו מגדרם והשאירו אותי משתאה. תחיה אשתי לא צריכה לשמוע ממני את המשפט הזה. אני מקווה שאני מבטא אותו מספיק טוב במעשים, ואם לא - היא כבר מוצאת דרך ליידע אותי".

מתי בפעם האחרונה פחדת?

"בליל שבת לפני כמה חודשים, בתקופת הסגר, תחיה ואני ישבנו בביתנו בקריית שמונה כשלפתע נשמעו קולות נפץ חזקים מהרכס שמעלינו. כשיצאתי החוצה ראיתי שהשמיים מוארים בפצצות תאורה, והתברר שהיה ניסיון חדירה. הכל נרגע מהר, אבל הישיבה הזו לבד בבית בלי לדעת מה קורה זרקה אותנו בחזרה לזיכרונות הקטיושות והפיגועים, אל הריצות למקלט עם הילדים הקטנים ואל התקופה שצילקה עיר שלמה, שעדיין מתמודדת עם הטראומה".

מתי בפעם האחרונה עשית סלפי?

"בלי להגזים, בערך 20 אנשים מבקשים ממני סלפי בכל יום, מה שאומר שמסתובבות אלפי תמונות שלי שלא ראיתי. בתקופת הקורונה זה קצת ירד, יחד עם היד הלא מוכרת שפתאום מחבקת אותי, אבל עדיין זה קורה כל הזמן. יש גם שכלול של הסלפי, הלוא הן הברכות המצולמות. אני מקליט לפחות עשר כאלה בשבוע וכבר יצא לי לברך זוגות שנישאו, ילדי בר מצווה, נשים מבוגרות שחוגגות יום הולדת ועוד הרבה מאוד אנשים שלא הכרתי מימיי, אבל איכשהו אני נוכח גם בשמחות שלהם. בכיף".

מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?

"בחודשים האחרונים למדתי על איזה וירוס בלתי מוכר מסוג קורונה, אולי במקרה שמעתם עליו. האפקט העצום של המשבר גרם לי לפתוח את האינטרנט ולהתחיל ללמוד כדי שאבין מה עומד מאחורי הכותרות. אני יודע שאין לי ברירה - אם אני רוצה להיות רלוונטי ולא להפוך למפעל נוסטלגיה, אני חייב ללמוד כל הזמן. זה אפילו עוזר לי להישאר צעיר".

מתי בפעם האחרונה יצאת לבילוי?

"בחודש האחרון יצאתי להמון מסעדות, ביקרתי בתיאטראות ובתערוכות, פגשתי אמנים וראיתי מופעים חדשים וישנים. זה נשמע כאילו אני בליין גדול, אבל את הכל עשיתי במסגרת העבודה ובכפוף להנחיות הבריאותיות".

מתי בפעם האחרונה נזכרת בלידות של ילדיך?

"חדר לידה זה המקום היחיד שאני אוהב בבתי חולים, אבל גם שם אני די מפחד. בתור אבא מעורב ומלא חרדות, לא פספסתי כמובן את הלידות של ילדיי - איתמר, נגה וחגי, בבית החולים זיו בצפת. כל אחת מהן היתה חוויה בלתי נשכחת בפני עצמה.

"גם בשלב הנכדים, כשידעתי שהלידות מתקרבות, עלה מפלס החרדה, ותמיד עשיתי כל מאמץ להיות נוכח באזור בית החולים. פעם אפילו נכנסתי לכמה רגעים לחדר הלידה, רק כדי לגלות שכנראה אין לי דרך לעזור שם.

"שנינו היינו הורים עסוקים מאוד, אני בעבודה קשה סביב השעון, 24/7, ותחיה כקצינת מודיעין במשטרה, אבל חינוך הילדים היה נושא מאוד חשוב לנו.

"הוריי גרו ברמת גן והוריה בירושלים, כך שלא היתה לנו הפריבילגיה ההולכת וגדלה שנקראת 'סבתא, בואי תשמרי'. פרלה בן אדיבה ז"ל ובעלה מימון, שייבדל לחיים ארוכים, מוותיקי קריית שמונה, סייעו לנו ושימשו במשך שנים רבות סבא וסבתא של הילדים שלנו לכל דבר ועניין.

 

"כסבא אני דווקא פעיל. לאחרונה הלכתי לגן מכיוון שהנכדה שלי, כרמל, חגגה יום הולדת 5, ולתדהמתי הצלחתי לרתק את הילדים בסיפורים ובמעשיות על עולם התקשורת. סיפרתי להם על הרדיו ועל הטלוויזיה, וזה היה מדהים. הם הקשיבו בעניין ובריכוז, וחלקם גם ידע איך הטכנולוגיה פועלת".

מתי בפעם האחרונה שוחחת עם קולגה?

"השבוע שוחחתי עם דני רופ. הוא אחד החזאים המובילים בארץ, ובמשך שנים רבות ביחד בערוץ 2 העברנו דיווחים משמעותיים לצד גימיקים מצחיקים. חבל שהסכימו לוותר עליו.

"ב־42 שנות עבודתי בעולם התקשורת ליוויתי המון עיתונאים, בכל המקומות, חלקם בערוצים מתחרים. יש מחמאות הדדיות ויש גם ביקורות שצריך, זה קיים. בסוף יש ידידות עמוקת שנים עם עיתונאים בכירים, לאוו דווקא מחדשות 12, אלא מכל עולם התקשורת".

מתי בפעם האחרונה קראת ביקורת, או טוקבקים?

"כל הזמן. אני לא מפספס שום ביקורת שנכתבת עלי, טובה או רעה. בזמן האחרון נדמה לי שחוץ מזה שאני מפעיל רשת פדופילים מפיצרייה ברמלה, כתבו עלי הכל. אנחנו חיים במדינה חופשית וזכותם של מבקרים להשחיז עטים ומקלדות, אבל לפעמים התחושה היא שאתה קורא טוקבק עם מילים גבוהות ולא באמת ביקורת טלוויזיה.

"זה יכול להגיע גם לביטויים מאוד קשים ופוגעניים, וזה יסתיים ביום שהעורכים, אלו שמאשרים את הנוסח הסופי, ייקחו אחריות או יזכו לספוג ביקורת כזו בעצמם. בקיצור, זה לא יסתיים בקרוב.

"גם טוקבקים אני קורא כל הזמן. אולי זו לא שיטה מדעית, אבל זו דרך לא רעה לדעת מה אנשים חושבים. למזלי, אני פוגש מספיק אנשים מחוץ לעולם הווירטואלי, ואני יודע שהמציאות הרבה פחות אלימה ומכוערת מהוויכוחים הפוליטיים ברשתות החברתיות ובאתרי החדשות. אני מפרסם טורי דעה באופן קבוע, וכמעט כל ביקורת אני מוכן לקבל, אבל יש תופעה די מוזרה שאני לא מצליח להבין: לפעמים אין שום קשר בין התגובה לבין הטקסט שהיא מתייחסת אליו.

"כשאני כותב מאמר על בנות שהולכות במכנסונים בבתי ספר ובתגובה עונים לי שאני שמן, אז איך לומר, קצת קשה לעשות עם זה משהו".

מתי בפעם האחרונה כעסת?

"בתחילת השנה, למרות שנדמה שחלף עשור מאז, התחוללה סערה סביב ערב ההתרמה לעמותת 'עזרה למרפא' של הרב פירר על רקע שירת נשים.

"הרבה מאוד פוליטיקאים, פובליציסטים וארגוני נשים ניהלו קמפיין מכוער נגד הארגון הזה, עד לרמה של השמצות אישיות נגד הרב. את הרב אלימלך פירר אני מכיר באופן אישי, ראיתי מקרוב את מפעל החסד הבלתי ייאמן שהוא מפעיל, ומול הביקורת הארסית פשוט לא יכולתי שלא לרתוח מזעם: מי אתם, גיבורי מקלדת, ומאיפה יש לכם החוצפה לתפוס כותרות על הגב של אדם שלא תגיעו לפירור מהעשייה הציבורית שלו? כנראה הכעס שלי עדיין לא עבר".

מתי בפעם האחרונה ביקרת בבית כנסת?

"כבר יותר מעשור שאני לא מבקר בבתי כנסת בישראל. בכל שבת סלון ביתי הופך לבית כנסת, לפעמים עם עשרות מתפללים שמגיעים לתפילות השבת.

"זה התחיל בנסיבות עצובות: עברתי תאונת דרכים קשה בזמן האבל על אבי, ומאחר שלא יכולתי ללכת בכל יום לבית הכנסת ולומר קדיש, החלטתי להביא את בית הכנסת עד אלי.

"עכשיו 'חסדי תחיה' הוא בית כנסת ובכל שבת או חג, כשהוא גדוש מתפללים, אני מאושר שזכיתי לראות את המחזה הזה".

מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?

"אנשים אולי יתקשו להאמין, אבל אף פעם לא הייתי אתלט גדול. בכל זאת, פעמיים בשבוע אני נוהג להתאמן בחדר הכושר בקריית שמונה, כי אי אפשר להזניח לגמרי את הגוף.

"גרי ואלכס, שני המנהלים המסורים של המקום, לוקחים אותי כאתגר מקצועי וכשאין קורונה הם מנסים להפוך אותי ל'מר פיטנס'. בינתיים זה קצת פחות מצליח".

מתי בפעם האחרונה עשית דיאטה?

"לדעתי ניסיתי את כל סוגי הדיאטות שקיימות בעולם האנושי, אבל זה לא עובד, אז זהו. אין לי בעיה עם המשקל שלי, אבל אני כנראה רכוש הציבור, כי אנשים מעירים לי כל הזמן על המראה שלי ואומרים 'מנחם, רזית?', 'השמנת?' ו'למה אתה לא מרזה?' אנשים חושבים שאני אוכל המון ב'שווה בדיקה', אבל זה לא באמת. אני אוהב לאכול כמובן, והכי טעים לי לאכול שניצל. אם אני צריך לבחור בין סטייק אנטרקוט לשניצל מטוגן ועסיסי, אעדיף את השניצל".

מתי בפעם האחרונה הלכת לרופא?

"בשבוע שעבר פגשתי את ד"ר חיים קריסטל, רופא משפחה. אני מרבה להיפגש איתו, אוהב לבוא אליו ולהגיד לו שהרגשתי כאבים פה ושם, כל מיני מיחושים למיניהם שתוקפים אדם בגיל לא צעיר.

"ב־42 שנות עבודתי לקחתי חופשת מחלה רק כששכבתי בסורוקה ובתל השומר אחרי תאונת הדרכים הקשה שעברתי בין ים המלח לערד. זה קרה בפברואר 2008, כשהיינו עם הילדים בדרך חזרה מחופשה משפחתית. מאז התאונה הרגל שלי כואבת מאוד וכולה כמו חתיכת עץ אחרי נגרות, כולל מסמרים ופלטינות.

"אגב, התאונה ההיא היתה השנייה שעברתי בתוך פחות מחודש. בינואר 2008, במסגרת העבודה, התנגשתי עם הרכב שלי ברכב של חברת החדשות בכביש ברמת הגולן, שהיה מכוסה קרח, ויצאתי כמעט ללא פגע".

מתי בפעם האחרונה הצטערת על משהו?

"פוליטיקה היתה אחת השאיפות שלי. בכל מערכת בחירות קיבלתי הצעות למושב בטוח בכנסת, אבל תמיד נשארתי בתקשורת, עם תחושת פספוס מסוימת. באמת חשבתי שיכולתי לתרום, לעזור לשנות דברים ולקדם נושאים שאני מאמין בהם, והצטערתי שלא עשיתי את הצעד. היום, כשאני רואה כיצד מתנהלת הפוליטיקה ומה מתרחש בבית הנבחרים שלנו, אני מודה לבורא עולם על ה'פספוס' הזה. יש שם לא מעט אנשים מכובדים ורבי זכויות שכשאני שומע את מה שהם אומרים ומפרסמים בגלל אילוצים פוליטיים, אני קצת מרחם עליהם".

מתי בעצם בפעם האחרונה הגדירו אותך כנשיא?

"זו באמת הזדמנות לחשוף את העובדה שכמעט הייתי האזרח מספר אחת של ישראל. ג'ודי ניר מוזס רצתה לשכנע את בעלה סילבן שלום להריץ אותי כמועמד לנשיאות. האמת היא שבדיוק חיפשנו דירה ותחיה, שגדלה ממש מול בית הנשיא, אהבה מאוד את הרעיון לחזור למחוזות ילדותה. איכשהו, בסוף זה לא הסתייע, והיום אני מוגדר נשיא רק של בית הכנסת 'חסדי תחיה' שבביתי".

מתי בפעם האחרונה התגעגעת למשהו או למישהו?

"21 שנים עברו מאז שקיבלתי את הידיעה על מטען קטלני שהופעל על שיירת מכוניות צה"ליות ברצועת הביטחון. מהר מאוד התברר שיש ארבעה הרוגים: מפקד יק"ל ארז גרשטיין, הנהג עמאד אבו ריש, הקשר עמר אל־קבץ, ועיתונאי אחד - אילן רועה, כתב קול ישראל בצפון. כששמעתי את שמו, הלב שלי התכווץ: אילן לא היה רק קולגה, הוא היה החבר הכי טוב שלי - והגעגוע אליו לא עובר. אין לי ספק שאם הוא היה איתנו, הוא היה הופך לאחת הדמויות המובילות בתקשורת הישראלית. כשאני נזכר בו אני חוזר לתקופת 'כתבנו בצפון', לשיירות ולמוצבים בלבנון ולמרדף שלנו אחרי ידיעות וסיפורים ששלח אותנו ללא פחד למקומות מסוכנים ולמשימות כמעט חסרות אחריות. כל אחד מאיתנו היה יכול למצוא את עצמו באותה מכונית".

מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?

"לפני כמה חודשים נפל דבר בתיאטרון הישראלי, ואני מעז לומר שגם בעולמי. עמדתי על בימת הבימה, לא פחות, ושיחקתי כמה דקות כמאהב של מיקי קם ב'מאמא מיה!'. הבמאי משה קפטן והמנכ"ל נעם סמל עדיין לא נרגעו מההופעה, שאמנם היתה במסגרת כתבת טלוויזיה, אבל אולי עוד תפלס לי דרך לחלום חיי האמיתי - קריירה בתיאטרון. אני מוכן לעזוב את התקשורת בשביל תפקיד בסרט או בהצגה בלי להביט לאחור, ואפילו מבטיח למפיק שירים את הכפפה שזה יהיה שובר קופות. מאחר שאין לי סיכוי לזכות בפוליצר, לפחות שיהיה אוסקר על המדף". 

מתי בפעם הראשונה

מתי בפעם הראשונה הגעת לקריית שמונה?

"לפני 42 שנים. הייתי מורה בביה"ס היסודי יבנה, לימדתי את ילדי העיר בתקופות הקשות בתולדות קריית שמונה. ישבנו במקלטים ובחדרי הביטחון יותר מאשר הסורים. הייתי מחנך של כיתה א', עד שההורים ביקשו שהמורה שיצאה לחופשת לידה תחזור. מאוד התחברתי לילדים, ועד היום יש לי קשרים טובים עם ילדים שלימדתי לפני 40 שנה וגרים בעיר. הם אמרו שהייתי מורה מצחיק וגם ניגנתי להם בכינור, עד שהבנתי שהם לא בדיוק מתחברים לזה".

מנחם הורוביץ, בן 64. עיתונאי, כתבנו בצפון 33 שנה. תושב קריית שמונה, נשוי לתחיה, לשעבר קצינת מודיעין במשטרה. אב לשלושה וסב לחמישה. החל את דרכו ככתב גלי צה"ל בצפון, ומ־1994 עובד בחברת החדשות של ערוץ 2 (היום חדשות 12). ב־12 השנים האחרונות מגיש את הפינה "שווה בדיקה" ב"תוכנית חיסכון" (קשת 12).

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו