מיכל ויעל פלאוט (18 וחצי) הן אחיות תאומות. מיכל נולדה עם שיתוק מוחין ואפילפסיה. יעל נולדה בריאה.
הן גדלו זו לצד זו. ידעו שנים של קנאה הדדית, כעס והמון תסכול, מנסות להתמודד עם סיטואציית חיים מיוחדת שנכפתה עליהן, כזאת שמאתגרת עד הקצה.
יעל מספרת שבשנות הילדות היה לה קשה עם הנכות של מיכל. שנמנעה מלהביא הביתה חברות, כי התביישה באחותה. לא רצתה שיראו אותה בכיסא הגלגלים. ובה בעת, קינאה בה על תשומת הלב שהיא קיבלה מההורים.
מיכל קינאה ביעל שהיא בריאה. עד היום, היא אומרת, יש לא מעט לילות שבהם היא בוכה במיטה וחושבת למה. למה זה קרה דווקא לה.
הכל השתנה לפני ארבע שנים, כשיעל הצטרפה כמדריכה לתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", בעקבות אחותה, שכבר היתה ותיקה שם. "ראיתי כמה מעריצים אותה, כמה כולם סביבה. פתאום הפכנו מ'יעל ומיכל' ל'מיכל ויעל'. הסדר התהפך. היא לימדה אותי את כל השירים, את כל מה שצריך לדעת. הפכתי להיות זקופה".
השבוע סיימה יעל את שנת השירות שלה בכנפיים של קרמבו. מיכל הפכה בשנה האחרונה לעוזרת מדריכה, אחרי שנים ארוכות שבהן היתה חניכה. "שתינו התקדמנו, בחיים ובתנועה", אומרת יעל בעיניים נוצצות. "הקשר שלנו הלך והתהדק, ותפס כיוון חיובי ומעצים".
***
מיכל נולדה ראשונה, כשהיא סובלת משיתוק מוחין. יעל נולדה דקה אחת אחריה, כשהיא בריאה. הן היו הילדות הראשונות של מוניקה והראל, היא אשת שיווק והוא איש מחשבים. ארבע שנים אחריהן נולדה ענבל (14), וכעבור שבע שנים נולדה נועה (7).
"אנחנו צמודות מגיל אפס", אומרת יעל. "תמיד היינו אחת ליד השנייה, מיטה ליד מיטה. נדנדו אותנו באותו ערסל. אני התפתחתי רגיל - התהפכתי, זחלתי, עשיתי כל מה שתינוק רגיל עושה. מיכלי לא. אני זוכרת שבגיל 5 או 6 שאלתי את אמא שלי: 'למה מיכל לא הולכת?', ואמא אמרה: 'כי מיכל נולדה עם שיתוק מוחין'.
"גדלנו אחרת, גם בתשומת הלב של ההורים. ברור שיש הבדל גדול בין תשומת הלב שמקבלת ילדה בריאה לזאת שמקבלת ילדה עם שיתוק מוחין, שיושבת בכיסא גלגלים ולא יכולה ללכת. היה לי מאוד לא פשוט עם זה, למרות שהפער בינינו היה פיזי. ברמה הקוגניטיבית, לא היה פער.
"התביישתי שיש לי אחות שלא יושבת ישר. שיש לי אחות שהתגובות הפיזיולוגיות שלה לפעמים לא נשלטות. כמעט לא סיפרתי עליה לחברים, ולא הזמנתי חברים הביתה. אם זה כבר היה קורה, לא נתתי למי שבא אלי לצאת מהחדר שלי, שלא יפגשו אותה במקרה. תמיד היתה לי מחשבה אחת בראש: הפרצוף המבוהל של החברים שלי ברגע שיראו את אחותי התאומה בכיסא הגלגלים, והפרצוף הנבוך שלי לצידה. לא ידעתי להכיל את זה ולא רציתי לדבר על זה.
"הרגשתי נחותה ממשפחות של חברות וחברים שלי. בסופי שבוע, אני זוכרת את אבא ואמא בודקים באינטרנט כבר מיום שישי איפה יש מקומות נגישים שפתוחים בשבת, כדי שמיכל תוכל להשתלב. חוף ים נגיש, פארק, חורשות. איזה כיסא של מיכל להביא, רגיל או חשמלי, ועד כמה יהיה לה קשה להתנייד שם. הכל לפי הצרכים שלה.
"גם לחו"ל לא היה אפשר לטוס עם מיכל, ובתור ילדה ונערה מתבגרת, זה לא היה פשוט. בכיתה ח' אמא לקחה אותי לאיטליה, רק שתינו, וזה היה כיף גדול. תמיד ידעתי שמיכל צריכה יותר, יותר תשומת לב ויותר עזרה, אבל בגיל ההתבגרות זה תסכל אותי. למעשה, רק בשנה שעברה טסנו ביחד כולנו, בפעם הראשונה - אבא ואמא, מיכל, אני ושתי האחיות שלנו. זה היה טיול לוורשה לכבוד גיל 18, והיה כיף גדול. היה לנו רכב מותאם למיכל, וההורים בדקו מראש איפה יש מקומות נגישים. אבל היום אני כבר במקום אחר בחיים וקיבלתי את זה באהבה גדולה.
"כילדה, היתה לי תמיד תחושת פספוס, למה אין לי אחות תאומה כמוני. מצד שני, המצב של מיכל כאב לי. כאב לי בשבילה, על ההתמודדות היומיומית הקשה שלה. היא גיבורה, וזה באמת אוכל אותי. היו לי שנים מטורפות, שבהן כעסתי על ההורים שלי, גם בלי שום סיבה. כאילו זו אשמתם שיש לי אחות תאומה נכה".
מיכל: "אני יודעת שיעל קינאה בי בילדות. היא קינאה בזה שעזרו לי יותר, שתשומת הלב של ההורים הלכה אלי. היה לה קשה לקבל את זה, ולפעמים היינו רבות. היו רגעי משבר. אבל עם השנים למדנו להתפייס.
"אני יודעת שיעל הרגישה מבוכה מהמצב שלי, מזה שאני יושבת בכיסא גלגלים. היא הסתגרה בתוך עצמה. אבל גם לי היה קשה. אני קינאתי בה על זה שהיא בריאה. שהיא יכולה ללכת ולבשל ולעשות הכל. אני לא יכולה לשטוף כלים ואני לא יכולה לתלות כביסה. אני לא יכולה לעשות הרבה דברים בגלל המצב שלי.
"בלילות הייתי בוכה במיטה, כשאני לבד. הייתי חושבת, למה זה קרה דווקא לי. אבל אמרתי לעצמי, זה הגורל. ניסיתי מייד להתעשת ולהרים את עצמי, לא לשקוע בזה. אני כל הזמן מנסה למנף את הנכות שלי, להתקדם ולחיות ולהיות פעילה חברתית".
מיכל הצטרפה לכנפיים של קרמבו בגיל 7. "לא היה סניף של התנועה בראשון לציון, אז אבא היה עוזב את העבודה מוקדם פעם בשבוע, לוקח אותי לסניף ביבנה ומחכה לי עד שהפעולה תסתיים. בשבועות הראשונים שלי שם הרגשתי כאילו לא מבינים אותי. אולי חשבו שאני לא יכולה לדבר. שאני אילמת.
"זה עבר מהר מאוד. המעגלים החברתיים שלי התרחבו. מהר מאוד הבינו שהבעיה העיקרית שלי היא שאני לא יכולה ללכת, אבל מתקשרת מצוין. ראו שאני פעילה ותורמת. היו לי שם מדריך וחונך, וחניכים אחרים הפכו להיות חברים שלי. הרגשתי שאוהבים אותי, שמקבלים אותי, שרואים אותי.
"הייתי מחכה למפגש השבועי שלי בקרמבו. זה הפך לחלק מרכזי בחיים שלי. לאנשים עם מגבלה, כמוני, אין הרגשה טובה מזו, לפגוש חברים ולחלוק חוויות אישיות, כשכולם שווים. למדתי את ה'מוראלים' של התנועה, יצאתי למחנות קיץ, הייתי מלכת המוראלים. זה הפך לבית השני שלי".
הראל, האבא: "כשמיכל הצטרפה לתנועה, היו לנו חששות איך יקבלו אותה. איך היא תתמודד. אחרי הפעולות הראשונות הבנו שהכל יהיה מצוין. שיש לה מקום שבו היא מרגישה שווה בין שווים. זה דבר עצום".
יעל: "גם אני רציתי להצטרף לתנועה, אבל במשך שנתיים ההורים שלי לא הסכימו".
הראל: "חשבנו שליעל מגיעים חיים שלא קשורים למיכל או לצרכים המיוחדים. רצינו לגונן עליה. לגדול עם אח או אחות עם צרכים מיוחדים, בייחוד אח תאום, זה אתגר ענקי, שיעל ניסתה להתמודד איתו, לא תמיד בהצלחה. היו לה קשיים חברתיים, בעיקר בבית הספר היסודי. כשהיא ביקשה להצטרף, אמרנו לעצמנו, יש לה התמודדות עם אחות עם צרכים מיוחדים, למה צריך לשלוח אותה לתנועה לילדים עם צרכים מיוחדים? היום, בדיעבד, אני אומר לה שטעינו בענק".
בכיתה י' החליטה יעל לעשות מעשה, שישנה את חייה. "פגשתי בבית הספר שתי מדריכות בקרמבו, אחת מהן היתה של מיכל, והן אמרו לי: 'למה שלא תבואי לאיזו פעולה בקרמבו?'. הן הכירו אותי, כי לפעמים הייתי מצטרפת למיכל ולאבא ונוסעת איתם ליבנה כדי לראות פעולות.
"אמרתי להן שאבא שלי לא מסכים, אבל הן שכנעו אותי. התקשרתי אליו ופשוט הודעתי לו שאני הולכת. הוא לא נלחם בזה. נסעתי באוטובוס לסניף של קרמבו ביבנה, השתתפתי בפעולה, והרגשתי שאני רוצה להמשיך להיות שם. חזרתי הביתה וסיפרתי להורים שלי. הפעם כבר לא היתה להם ברירה, הם נתנו לי את ברכת הדרך.
"המשכתי לבוא מדי שבוע, נתנו לי להיות חונכת של חניך עם פיגור שכלי קשה. זאת היתה שנה קשה מאוד. לפעמים, אחרי הפעולות, הייתי בוכה, אבל נשארתי כי הרגשתי מחויבות".
***
מי שהכניסה את יעל לתנועה, מי שדאגה להסביר לה את הכללים, הערכים, הלך הרוח של הסניף, היתה אחותה. "מהרגע הראשון שלי בסניף ראיתי איך כולם שם עפים על מיכל", היא אומרת. "מעריצים אותה. ראיתי כמה היא פעילה, כמה היא חברתית ומועילה, כמה היא מובילה את הפעולות שלה, מעורבת, יודעת כל מילה בכל שיר, מכירה הכי טוב מכולם את השפה של קרמבו.
"פתאום פגשתי מיכל אחרת. חזקה, נחושה, פעילה. בפעם הראשונה בחיי חוויתי את אחותי התאומה באור הכי חיובי שאפשר, ועכשיו אני הייתי השונה. כולם מכירים את מיכל בתור הכוכבת של הסניף, המצחיקה, השנונה, זאת שתמיד עם חיוך על הפנים, ואני השקטה, הביישנית, שמסתגרת בפינת האולם שלא ישימו לב אלי.
"אבל מיכל דאגה לי בכל שבוע מחדש, עם כל המדריכים והחניכים בסניף. הם גררו אותי לתוך מעגל המוראלים, הכניסו אותי לעולם שלהם ונתנו לי להרגיש שייכת.
"ועדיין, היה בי משהו שהמשיך להתבייש. לא רציתי להשתייך לעולם הצרכים המיוחדים. הבנתי את העולם הזה הרבה יותר מאשר קודם, ועדיין הרגשתי מובכת מהעובדה שיש לי אחות 'כזאת'".
המבוכה חלפה אחרי כמה חודשים, בטקס "מסדר הכנפיים" של הסניף. "זה טקס מרשים ומושקע מאוד, שכולל הצגה, ומיכל היתה שם עם חיוך מאוזן לאוזן ועיניים נוצצות. כולם חיבקו אותה והרעיפו עליה אהבה. הם אהבו אותה כמיכל החברה, לא כמיכל המוגבלת. היא קיבלה את כולם באהבה, אבל היא לא הפסיקה לצעוק את שמי, לחפש אותי, כדי שאהיה לצידה ברגע הכי מאושר שלה.
"באותו רגע לא הצלחתי להכיל את הכל. לחשתי לה באוזן שאני אוהבת אותה, ורצתי מהר החוצה והתחלתי לבכות. מהתרגשות, מהבנה, מהשלמת הפאזל של הלב שלי ומתחושת השייכות שהיכתה בי. הייתי בסערת רגשות, לקח לי זמן להירגע.
"עד אותו רגע התנגדתי לכל מה שהיה קשור לעולם הצרכים המיוחדים. לא האמנתי שיש מקום כמו כנפיים של קרמבו, שיכול לאהוב בני אדם רק כי הם בני אדם - דומים או שונים, זה לא משנה. מקום שילדים עם מוגבלויות נאהבים בו בגלל מה שהם יכולים לעשות, ולא נשפטים על מה שהם לא יכולים לעשות".
היא עוצרת רגע את שטף הדיבור. קולה נסדק.
"הרגשתי שגיליתי מה זאת אהבה טהורה. אמיתית. כזאת שלא מתייחסת לכיסא הגלגלים של מיכל, אלא מסתכלת על הפנים המחייכות שלה.
"מאז, אני רק רוצה לצרוח בכל הכוח ושכולם ישמעו: 'מיכלי, אני גאה בך! אני הכי גאה בך בזכות מה שאת, וכבר לא מתביישת במה שאת לא.
"זה היה מהפך מוחלט, מבושה לגאווה, וזה הפך מ'היא אחותי' ל'אני אחותה'. תמיד הייתי רגילה שהיא החלשה מבין שתינו, שהיא זו שצריכה סיוע, ופתאום ראיתי שהיא החזקה. בסניף תייגו אותי בתור 'האחות של מיכל', והיא שֵם־דבר בסניף. זה הרגיש נפלא. זה הרגיש שיש לי אחות אהובה ותורמת.
"התחלתי לדבר עליה עם חברות שלי. להראות תמונות שלה. להשוויץ בה".
***
מיכל מתרגשת. "לי וליעל היתה שפה סודית מאז שהיינו ילדות, היינו מדברות בינינו בג'יבריש. אבל היו גם הרבה מריבות ותהפוכות בדרך. רבנו על בגדים ועל תשומת לב של ההורים ועל מה לא.
"ואז יעל באה לתנועה, ואני הכנסתי אותה פנימה. ואחרי שהיא השתלבה, ראיתי שהיא מתחזקת. אני כבר הייתי חזקה, והיא התחזקה בזכותי. הפכנו לחברות טובות יותר. למדנו להעריך את הטוב שלנו יחד. למדנו להיות יחד.
"אני מאוד אוהבת את יעל וגאה בה. אני שמחה בשבילה שהיא מצאה את המקום שלה בחיים והלכה לשנת שירות בקומונה של התנועה. זה מתאים לאופי שלה. אני מרגישה שאני משענת בשבילה, ותמיד אהיה לצידה בכל דבר. אני גם אוזן קשבת עבורה".
יעל: "בחיים לא חשבתי שאכיל את עולם הצרכים המיוחדים כמו שאני מכילה היום. לא חשבתי שאקבל צמרמורת מהתרגשות בכל פעם שאראה את החניכים שלי בסניף. שאבכה מאושר בכל פעם שאחותי התאומה, עם הצרכים המיוחדים, תצרח את המוראלים בכל שבוע מחדש. לא האמנתי שארגיש שזה המקום שלה ושלי.
"אחרי שנה כחונכת הפכתי להיות רכזת תקשורת של הסניף - זאת שאחראית לחשיפת הפעילות שלנו בתקשורת המקומית, לניהול עמודי הפייסבוק והאינסטגרם של הסניף, לכתיבת כתבות ולצילומים. עשיתי את זה באהבה במשך שנתיים. הלכתי לפעולות, גם של מיכל, כמובן, ראיתי אותה פורחת. היה ברור לי שאני רוצה להמשיך שם כמה שיותר, והחלטתי לעשות גם את שנת השירות שלי בתנועה. להמשיך לתרום ולתת בחזרה למקום שכל כך העצים אותי".
לפני שנתיים הצטרפה לתנועה גם האחות ענבל, שחונכת צעיר עם אוטיזם. "זה כיף גדול שכולנו באותו מקום", אומרת מיכל. "גם ענבל מכירה כבר את השפה, היא עוזרת לי בהכל, ואנחנו קרובות מאוד. אני בטוחה שנועה, האחות הקטנה שלנו, תצטרף גם היא, ונהיה רביעיית קרמבו!"
מוניקה והראל מביטים בגאווה בארבע הבנות שלהם - מיכל, יעל, ענבל ונועה. "אני שמחה מאוד שיש להן אחת את השנייה", אומרת מוניקה, "זה נותן לי שקט שהן ידאגו זו לזו ויהיו יחד תמיד".
בשנה האחרונה, כשיעל היתה בקומונה של התנועה בהוד השרון, היא יצאה הביתה אחת לשבועיים, אבל כל העת שמרה על קשר רציף עם מיכל. "ברגע שיעל בבית, אני איתה רוב הזמן", קורנת מיכל. "אנחנו מאוד אוהבות לבשל יחד, אני עוזרת איפה שאני יכולה. למשל, יושבת ליד השולחן ומרדדת בצק. מערבבת מה שצריך. אנחנו מבשלות ומדברות וכיף לנו. הרווחנו אחת את השנייה, ובשבילנו אין שלמות גדולה מזו".
יעל אמורה להתגייס לצה"ל בתחילת ספטמבר, כמש"קית חינוך. "תם פרק חשוב מאוד בחיי", היא אומרת. "השנה בקומונה היתה מאתגרת. זה לא פשוט לחיות עם שי"ן־שי"נים אחרים, היו רגעים שבהם חשבתי לעזוב, והיו גם רגעים נפלאים של צמיחה ושל התמודדות".
מיכל: "אני הפכתי בשנה האחרונה לעוזרת מדריכת פעולות, ואין סיפוק גדול מזה. החלום הגדול שלי הוא להיות זמרת אופרה. אני לומדת בבית ספר לחינוך מיוחד בראשון לציון, הייתי במקהלה שם, וזה העניק לי ניסיון בימתי. היום אני בעיקר שרה בקולי קולות בחדר שלי.
"כשיעל תהיה בצבא, אני בטוח אתגעגע אליה, בדיוק כמו שהתגעגעתי אליה כשהיא היתה בקומונה. אבל דבר אחד כבר יש לנו: כוח של אחיות תאומות".
erannavon9@gmail.com
