כשז'אן־ז'אק רוסו הפגין בירושלים

זה היה השבוע שבו מפגיני שמאל נשבעו בשם המהפכה הצרפתית וניסו לפרוץ את מחסומי המשטרה לפני בית ראש הממשלה. בלפור הפך לבסטיליה. 

מה הישראלי הממוצע יודע על המהפכה? אם הוא זוכר משהו משיעורי ההיסטוריה, הוא זוכר במעומעם את אותו הנרטיב - מלכות נוראית ומנותקת מהעם, מארי אנטואנט והעוגות, חופש, שוויון ואחווה, פשוטי העם מתקוממים, המלך מת, ואז דמוקרטיה והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. הסוף. 

כן, אמנם נהרגו הרבה אנשים, זה נכון, יאמר לך האדם הממוצע, אבל בזכותם זכתה צרפת בדמוקרטיה. האצילות הפסיקה לנצל את האזרח הקטן, ג'ובים לא חולקו עוד בין כמה משפחות גדולות, ובעיקר, הממשל הצרפתי החל לדאוג לאזרחיו, לספק להם זכויות אדם בסיסיות, ולא לנצל אותם עוד למסעות כיבוש מיותרים.

שום דבר בנרטיב הזה לא מדויק היסטורית. הבורות צריכה להטריד אותנו, כי לפעמים בהיסטוריה יש מגה אירועים שמהווים קו פרשת המים. היסטוריה, פילוסופיה, תיאולוגיה, סוציולוגיה וכלכלה - בכל מקום יש למהפכה הצרפתית ולרוח שאותה הובילה חשיבות עצומה. אז בואו נחזור אל ההיסטוריה. 

600 אלף צרפתים מתו בטרור, בעימותים הפנימיים, ברעב, מחלות ומלחמות. הכלכלה הצרפתית נהרסה, האינפלציה השתוללה והאבטלה גאתה. חורבן הכנסייה הביא להרס מערכת החינוך ומנגנוני הצדקה. הלאמת בתי החולים ופירוק מסדרי הנזירות שניהלו אותם חוללו קטסטרופה לדורות. צרפת שלאחר המהפכה היתה מדינה טוטליטרית יותר מאשר מלכי המשטר הישן יכלו לדמיין. הביורוקרטיה התנפחה לממדי ענק. ואז בתום עשור חמוץ מדם, הגיע השיא. הקיסר נפוליאון בונפרטה היה התוצאה הישירה של המהפכה, ועלה עשור אחריה לשלטון. אגו טריפ שיש על שמו קומפלקס פסיכולוגי. נפוליאון כבש את אירופה, ניסה לכבוש את העולם, פלש לרוסיה בחורף וסופו שהובס על ידי הבריטים. עד מפלתו, נפוליאון חילק מלכויות, נסיכויות ודוכסיות בין בני משפחתו כמו במשחק מונופול בבית משוגעים. 

במבוכה נותר לכם לטעון, גם אם בפן ההיסטורי המהפכה כשלה בטווח המיידי, היא עודדה והפיצה בעולם את הרעיונות המתקדמים של הנאורות והדמוקרטיה. חופש, שוויון ואחווה. גם אם הם חשבו שזה מה שהם מקדמים, הם קידמו את ההפך המוחלט. 

אפלטון, הגדול והמשפיע ביותר שבפילוסופים, הקדיש את יצירת המופת שלו לתיאוריה הפוליטית שפיתח, זו שתיצור את המדינה המושלמת, ובתוכה את האדם המושלם. אפלטון המציא את האידיאולוגיה, הניסיון לכפות תיאוריה על המציאות. בוא נחלק אותה לאמצעים ולתוצאות. האמצעים למדינה המושלמת הם שלטון של החכמים ביותר, סמכות מלאה שלהם על החברה, צנזורה כבדה על האמנות והתרבות, ביטול הרכוש וזכות הקניין הפרטי, ביטול היוזמה הפרטית, פירוק המשפחה, ביטול ההבדלים בין גברים לנשים. הרעיון הכללי - תכנון ממשלתי של כל רגע בחיים, למי תיוולד, עם מי תביא ילדים ובמה תעבוד. המוטו - כל אחד עובד כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. 

האמצעים מוכרים לכם, נכון? אצל אפלטון מה שמדהים הוא הכנות. הוא מסביר על מדינה שתחולק למעמדות נוקשים, ללא מוביליות חברתית. הוא מדבר על המון מטומטם וחסר יוזמה פוליטית שיובל כעדר. הוא מתאר את החברה שתוכל להישאר קפואה בזמן במשך מאות שנים. פירוק הזהות האישית והרגשות האישיים, וזהות אינטרסים מלאה בין היחיד למדינה. לא רק במעשה אלא אף בתודעה, יהיה זה בלתי אפשרי עוד להתנגד למדינה.

מה שאורוול כתב כדיסטופיה, אפלטון כתב קודם כאוטופיה. זה מה שהוביל את מנהיגי המהפכה, הרצון להנדס את המציאות. לעצב את החיים על פי התיאוריה הפוליטית. ועדיין, איך היעקובינים התעלמו מהתוצאות החזויות? איך הקריאה לחופש, שוויון ואחווה התיישבה עם האמצעים האפלטוניים שנקטו רובספייר ודנטון? כדי להבין אותם לעומק צריך לחזור אל פילוסוף אחר, ז'אן־ז'אק רוסו, שהשפיע על הוגי המהפכה. רוסו היה מוכשר אין ספק אבל חרא בנאדם. הוא כתב על חינוך והשפעתו ניכרת עד היום אבל גם נטש את חמשת ילדיו בבתי יתומים. 

הפילוסופיה של רוסו מכילה בתוכה את הזרעים לאסון בצרפת. אצל רוסו המציאות היא בסתירה פנימית. הוא אוהב את האנושות, פשוט לא סובל את האנשים. ב"אמנה החברתית" רוסו קובע כי האינטרסים של היחיד ושל המדינה הם זהים, ובאחריות המדינה ליישם את "הרצון הכללי" שהוא מצב טוב ערטילאי שמייצג את סך כל ה"רצונות הפרטיים" שיש לכל הפרטים. הפרט מאבד את חירותו הטבעית אך זוכה בחירות ממוסדת. ומי שלא רוצה? עונה רוסו: "אז יכריחו אותו להיות חופשי". 

רוסו הוא האיש שמנתק את האמצעים האפלטוניים מהתוצאות הברורות שלהם, ומדביק להם תוצאות חדשות ומופרכות. הסתירה הפנימית בתוך כל משטר טוטליטרי בין הכוונות הטובות לסיוט המציאותי נובעת במישרין מהסתירה הפנימית בפילוסופיה בין האמצעים לתוצאות. אותה טעות, כל פעם מחדש. כך הוכשרה הדרך הפילוסופית לתאונת הדרכים הקולוסאלית בפריז, 1789. 

במשך 200 שנה, כמעט מהרגע שבו נכשלה המהפכה באופן מחפיר, הציביליזציה המערבית הדחיקה את זכר האסון. כמו אישה מוכה החוזרת לבעלה, המערב מדחיק את תוצאות הפוליטיקה האידיאולוגית. קו ישיר מוליך מאפלטון, רוסו והמהפכה בצרפת, אל הקומוניזם הרצחני ברוסיה ובסין, המחאה בארה"ב והקבוצה המסוכנת שניסתה לעלות על בלפור עם לפידים.

ההדחקה הזאת תעלה לנו בדם. אלו שלא מודעים לסתירות בין האמצעים לתוצאות, אלו שממשיכים לחשוב שאפשר לכפות אידיאולוגיה על המציאות, בין מימין ובין משמאל, גובים מחירי דמים גבוהים מהמין האנושי יותר מכל דת לאורך ההיסטוריה. הם לא נעלמו לשום מקום. אנשי המהפכה התחלפו בבולשביקים ובפאשיסטים. היום השמאל הפרוגרסיבי לקח את תפקידם. הם החזירו לאופנה את משטרת המחשבות. ככל שהכוחות האלו עולים, הם מסכנים את עצם קיום הציביליזציה המערבית, ועל סמך הניסיון ההיסטורי, גם את חיינו.

היה איש אחד בזמן המהפכה שקם וצעק את זה. אבי השמרנות, הפילוסוף אדמונד ברק. ברק הבין שהניסיון להנדס את המציאות אל עתיד ורוד ייכשל תמיד. עצם האידיאולוגיה נידונה לכישלון. אי אפשר לפתור את כל בעיות האדם בזבנג וגמרנו. כשמוכרים לך אוטופיה בשקל, אל תאמין. המציאות לא מסתדרת עם רעיונות. הדרך לשפר אותה היא בשינוי איטי ומבוקר, עם הרבה כבוד לקיים ולמסורת. זה אולי משעמם יותר, ופחות מלא באידיאליזם ורוח נעורים. זו פשוט הדרך היחידה שעובדת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו