אל יער מכושף, שבו פיות מצחקקות בתוך נחל צלול, בנות ים בלבן שוחות בזרם ופסלי שיש מתעוררים לחיים, מגיעים שליחים ובידיהם דגמים מקולקציית סתיו־חורף 2020 של DIOR. הפיות שמחות, השדונים נרגשים עד קצות הקרניים, אהבה וליטופים בכל מקום.
הבמאי האיטלקי מתאו גארונה הוא שחתום על הסרטון שיצא מפריז לרחבי הרשת בתחילת השבוע שעבר, לפזר אבק קסמים על הסיוט המתמשך של עולם האופנה. האבק הזה גרם למעצבת האופנה דורין פרנקפורט להתגרד.
"הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה איך עוד מעט כולנו נגור ביער ונלבש דגמי הוט קוטור ששרדו", היא אומרת כשאנחנו יושבות אצלה במשרד, "החברה שהעמידה תצוגות שהתעסקו בפמיניזם, באמירות חברתיות, מוציאה עכשיו מיליונים כדי להראות פיות במידות זעירות נכנסות למים בבגד שעולה 30 אלף דולר. אתם אמיתיים? הניתוק הזה לא יעבור בשקט. הוא משהו ששייך לעבר".
ביום ראשון השבוע אולם הייצור של דורין בדרום תל אביב, הפועל עכשיו במגבלות הריחוק החברתי, נראה רחוק מצהלת הצפיפות במתפרה של "דיור". חלק מהתופרות טרם הוחזרו לעבודה כי אין מקום לכולן במגבלות החדשות, וממילא ירד היקף העבודה. מאז פרוץ המשבר נסגרו כבר שלוש חנויות מתוך ה־14 שהיו לה - בחיפה, ברעננה וברחוב בזל בתל אביב.
"אנחנו שוברים את הראש איך להעביר עובדים ממקום למקום, איך לעשות את זה הכי חברתי שיש, אבל אני לא מצליחה להיפטר מתחושת התליין", אומרת דורין, "הצמצום הזה הוא שיברון הלב הכי גדול שחוויתי בקריירה. עובדים פה אנשים שהם המשפחה השנייה שלי. רוזי באה אחרי צבא, והיום היא חשבת החברה. סילבי היתה נערה כשהתחילה לעבוד אצלי, היום היא מנהלת את כל הייצור. ויש את אהרון, שהוא מנהל השיווק, ומיכל, שהיום היא נשואה עם ילדים, ואת שניהם אני מכירה מאז שהיו ילדים. ככה אמורה להתנהל כלכלה בעיניי: קבלת אחריות לעובדים שלך למשך כל החיים.
"מהרגע שפתחו את המשק, הימרנו על כל מה שיש לנו והחזרנו לעבודה את מי שיכולנו. ויתרתי על המשכורת שלי, מכל הלב. איפה כל חברי הכנסת? למה אף אחד מהם לא אמר שהוא מוותר על המשכורת? איפה הם? יש בעיה חוקית בוויתור על המשכורת? אז שיתרמו אותה. יש כמה עמותות שאני מכירה מקרוב, שישמחו לכסף שלהם. היחיד שאמר 'אני מוותר', ואי אפשר להגיד שאני והוא באותה האג'נדה, זה בנט. היחיד!"
בסוף יוני, בעקבות ההודעה של הראל ויזל, הבעלים של פוקס, כי החברה תחזיר מענק של מיליונים שקיבלה מהמדינה, העלתה דורין לחשבון הפייסבוק שלה פוסט שבו קראה לוויזל שלא לוותר על המענק. "העבר אותו לאותם עסקים קטנים/גדולים שנתקעו ללא תמיכה, מאחר שעברנו החלטת קטגוריה חסרת כל היגיון... לך יש את הכוח לפעול ולדבר ישירות אל קברניטי העם המנותקים".
אין בה כעס על ויזל, רק צער על שלא שמע לקריאות שלה ושל אחרים. "זה לא התפקיד שלו לדאוג לי. אני באחריות של התאחדות התעשיינים, שאני חברה בה שנים ולא עושה בשבילי כלום עכשיו, ובאחריות המנהיגים, שלא סופרים אותנו. עשרות אלפי שקלים אנחנו משלמים להם בכל חודש. איפה הם? אף אחד לא דיבר איתנו, לא שאל איך לשפר את מצב העובדים. אם היתה, למשל, התערבות ממשלתית בארנונה ובשכר הדירה, שהם מרכיבים גדולים מאוד בעסקים, ובהקלות מול גופים שהציעו הלוואות, לא היינו כל כך אבודים וכועסים. במקום זה, הלוואה שהממשלה ערבה לה ב־15 אחוז? אתם רציניים? איך יחזירו אותה? זה לא לתת, זה לרבע את המעגל".
גם על התוכנית הכלכלית החדשה היא לא סומכת. "הבטחות ניתנו פה מהרגע הראשון, בואי נראה שהדברים יקרו, ואני אהיה הראשונה לברך. הדברים צריכים להיעשות בשיקול דעת, לא בפאניקה ולא בלחץ מההפגנות. אבל דברים חייבים לקרות, כי אנשים על הקצה. אני לא חשובה בסיפור הזה, לא ייקחו לי את השנים שלי. אבל מה עם האנשים שעובדים פה שנים? מי ייקח אותם לעבודה?"
העבודה במפעל נעשית בהקפדה מחמירה. דורין היא מהנזהרות. אקדח חום מוצמד לרקה של כל מי שנכנס, החלונות פתוחים, יש חומר חיטוי לכל פועל ופועלת, המעבר בין אולמות הייצור לאזור המשרדים והשיווק נעשה במסיכה בלבד. בחנויות שלה, בגדים שנמדדו עוברים לטיפול במגהץ אדים, אפילו שאף אחד לא ביקש. שיהיה, ליתר ביטחון. כשאני מנסה לברר כמה עובדים היא מעסיקה בסך הכל, דורין מחרישה. כמו שלא עולה על דעתה לגזור בגד על דוגמנית בלי שהיא מחזיקה חוט בפה, ככה היא לא עונה על שאלות כאלה. מהיום שהיא זוכרת את עצמה אמונות תפלות הן חלק ממנה, "אימצתי את האמונות ממזרח וממערב, מכולם. בניגוד לגרבוז, אני חושבת שקמעות זה עניין חוצה מגזרים".
ובכל זאת?
"יותר ממאה איש. אני בפאניקה שאנקוב מספר מדויק ולא אצליח לשמור עליו, כי איאלץ לפטר מישהו בגלל המצב. כן, אני פוחדת מעין הרע".
התשלום הראשון שלקחה הקורונה היה סגירת חלל היוגה, שפעל בקומה השלישית, מעל אולמות הייצור, שם מרגיט סגל, השותפה של דורין, היתה מעבירה שיעורי יוגה לעובדי החברה. מהרגע שבו הן חברו יחד לפתוח את בית האופנה שלה ב־1983, הן התעקשו על ייצור מקומי, שמייצר פרנסה בתוך הקהילה שבה הן חיות. בהתחלה זה היה ברמת גן, ואחר כך בבניין תעשייתי ברחוב שוקן בתל אביב, שבו הן פועלות עד היום. היה ברור להן שהן הולכות על מותג שיאפשר בגדי מעצבים במחירים מדודים, כי "לא כל העולם שאנל. הקסם הגדול ביצירה נמצא ביומיומיות".
הן דיברו על קיימות הרבה לפני שזה היה אופנתי, וב־84 כבר הציגו קולקציה לגברים ולנשים, שהתכתבה עם המשבר של אותה תקופה. "אופנת צנע", הן קראו לה. דורין מחזרה שם חיתולי בד ומגבות, מביאה לקדמת הבמה שילוב של גרבי צמר עבים הנתונים בתוך סנדלים תנ"כיים בזהב. ביקשה להתחקות אחר העולים, ששילבו בין גרביים מהמולדת הקרה לסנדלים מארץ אבות מיוזעת. האקלקטיוּת, שנתפסת היום כמובנת מאליה אצל מעצבי העולם, היתה אז מהפכנית כמו ההחלטה לייצר בגדים המיועדים לנשים במנעד גדול של גילים ומידות, הרבה לפני ש"את יפה בדיוק כמו שאת" היה לסלוגן אופנתי.
ארון הבגדים שלי חייב לה. בארץ שבה רוב העיצוב לנשים גדולות התייחס לאלה האגסיות, עם גוף מלא למעלה ודק למטה, לגיטרות כמוני היו הרבה פחות אפשרויות. דורין אומרת שהיום כבר יש המון אופציות, שהדור החדש של המעצבים הבין שיש הרבה מודלים של גוף נשי.
ביוני האחרון התחילה את שנתה ה־70, אישה מכשפת בעור לבן, שנמנעת מהשמש שהיא כל כך אוהבת אבל אלרגית אליה. ליפסטיק נצחי באדום, משקפיים כהים ושיער בשחור ולבן, שעליו היא אומרת ש"אם הוא לא היה לי נעים ויזואלית, הייתי שמה את הראש בדיו מזמן. אין לי שום בעיה עם טיפול שבא להקל את תוגת הגיל".
כמעט תמיד היא לובשת את הבגדים שהיא מעצבת, לרוב בשחור. אני מסתכלת על בעירת היצירה האצורה בעיניים, על ההליכה שעוד אצורים בה שרידים מהילדה שהלכה לשיעורי בלט, וחושבת על הדברים שעשתה הרבה לפני שהיו לנחלת הכלל. על הכאב מול סירובה של הארץ הזאת לטפח עסקים קטנים, תעשייה מקומית, להכיר ולהוקיר את עבודת הכפיים, וגם על האופטימיות המידבקת שלה, שאולי השיעור הנושך של הקורונה יכולה לערער את התלות ביבוא.
"אני גדלתי בבית שבו חינכו לעבודת כפיים", היא אומרת אגב חיטוי הידיים, "אבל זו מדינה שלא סופרת תעשייה מקומית, כאילו כולם יכולים להיות גאוני הייטק. זה לא עובד ככה. אומרים לנו 'קנו כחול לבן'. אתם שם בכנסת לובשים כחול לבן? היינו אימפריית טקסטיל, פעלו פה מפעלי סריגה בבעלות משפחות. במשבר הכלכלי של תחילת שנות ה־80 ויתרו על כל זה, בזמן שבמקומות כמו אנגליה, ספרד ופורטוגל נעשו מאמצים אדירים לשקם תעשיות כאלה, לשמר מסורות.
"הלכתי לאריק שרון, שהיה שר המסחר והתעשייה, ואמרתי לו, 'בוא נלמד מאירופה, נעתיק מאנגליה ומספרד'. אמר לי 'את צודקת', אבל לא נשאר בתפקיד. כל פעם בא קודקוד חדש. עברתי את כולם, ימין ושמאל. אי אפשר לקיים מדינה רק על גאוני הייטק.
לא יעלה על הדעת שנטפח פה רק ילדים עם כישרון לזה. יש כל כך הרבה כישרונות וכוחות אחרים. מה שאנחנו רואים פה זו תפיסה של הנהגה מיושנת, והיא צריכה להשתנות אם אנחנו לא רוצים להפוך למדינת תיווך, כזו שתלויה בייצור שנעשה בארצות אחרות. פעם היינו גאים בייצור ישראלי, היום אפילו החקלאות פונה ליבוא. המשבר הנוכחי חייב להאיר את עינינו, להחזיר אותנו להיות ארץ יצרנית".
היא מדברת בנגינה אלגנטית, יודעת שאין להחליש כוחן של מילים בצעקה. ועולה מתוך הדברים הילדה שהיתה, שלא אהבה את בית הספר. שרצתה שיניחו לה לקרוא, לצייר, לברוא מחדש את הבגדים של סבתא ואמא ככה שיתאימו עבורה, הילדה שעיצבה פוסטרים שאותם מכרה בבתי תה ובחנויות נייר. ב־1970 כתבו בעיתון על "נערת השלום", כרזה שעיצבה חיילת מחיל האוויר, דורין פרנקפורט שמה, ומוצגת בגלריה בלונדון.
מה שהרשים את האנגלים לא הספיק לדורין, שחשבה שהיא לא מספיק מוכשרת, ואחרי הצבא נסעה ללמוד אופנה בצרפת. הכסף שהרוויחה ממכירת הכרזות הוא שמימן את הלימודים ואת חיי הדוחק בפריז. כשחזרה, היתה בטוחה שתמצא עבודה בקלות כמעצבת, אבל סצנת האופנה, שהורכבה ברובה מעסקים משפחתיים, לא התלהבה מזרים. אז היא מצאה עבודות בייצור, התנסתה כמעט בכל תחנה בתהליך של בריאת הבגד. רכשה מיומנויות בצמר ובעור, הגיעה אל נקודת הפתיחה עם ארגז כלים מגוון ויוצא דופן.
במקביל, יצרה בלי סוף, בעיקר עם חברים. אומרת שבניגוד לעצה הרווחת, היא מאמינה בלעבוד עם חברים. לפעמים שילמו לה משהו, לפעמים לא. בשביל הפרנסה היא שימשה בכל התקופה הזו אסיסטנטית של צלם האופנה בן לם. בתקופה הזו עיצבה, בין השאר, תלבושות לסרטים של איתן גרין וג'אד נאמן, בגדים ללהקות בת שבע ובת דור, ללהקת תיסלם ולקליק, לשולץ האיום, לשלום חנוך ב"חתונה לבנה". התפרסמה כמלבישת האירוויזיונים, האישה שיצרה את הדימוי הוויזואלי ליזהר כהן עם "אבניבי", לגלי עטרי וחלב ודבש עם "הללויה", לאבי טולדנו עם "הורה" ולעפרה חזה עם "חי". "לבגדים באירוויזון יש כוח מניפולטיבי. הם חלק מהאמירה. כשעפרה עלתה לשיר את 'אני עוד חי' על הבמה במינכן, אני, בלי לצאת בהצהרות, הלבשתי אותה בלבן, צבע של תקווה ושלום, ואת הרקדנים סביבה הלבשתי בבגדים צהובים. הצבע של הטלאי".
ב־1983 פתחה עם מרגיט את המפעל והפסיקה לעשות בגדים בהזמנה. "כמו איזה שתי עמות, לקחנו הלוואות, רק דבר אחד לא הבאנו בחשבון: שאין לנו מספיק לקוחות". המאזנים נראו רע כשמשקיע אנגלי בא עם הצעה שיבואו ללונדון, ודורין החליטה להמר. ב־1985 היא פתחה חנות בקובנט גרדן, שאותה עיצב חבר שלה, רון ארד. 11 שנים היתה על קו תל אביב־לונדון, יצרה, הציגה ומכרה - בהתחלה לאנגלים, אחר כך לעוד מדינות באירופה, ומשם לארה"ב. חודש פה וחודש שם, בלי להפסיק לרגע את הייצור בארץ. "ניהלתי חיים חצויים, מעניינים ומתישים, מגובה בצוות מופלא".
ב־86' פגשה את דריוס סמית, צייר בריטי, וקשרה את חייה בחייו. ב־91' הוא היה לאבי התאומות שלה, האחת קיבלה שם עברי, קמיע, והשנייה שם וולשי - קיאן. כל המאמצים של אמא דורין להניא את קיאן מהכוונות ללכת ללמוד עיצוב אופנה בשנקר לא הועילו, והיום היא מעצבת נעליים ותיקים עבור החברה. "היא ידעה שנהיה מאחוריה, אבל לא האמנתי שתצליח. טעיתי. היא טובה. טובה מאוד". אני שולחת מבט אל השולחן שבו יושבת קיאן, שיער אדמוני ארוך, עור חיוור, נראית כמו פיה שברחה מהסרטון של "דיור", ולרגע רואה אותה ילדה קטנה, משחקת בחללים האלה עם אחותה, נושמות ריח בדים וגיר שצרב בהן יצירה. קיאן לעיצוב וקמיע ללימודי אמנות בבצלאל ומשם לתואר שני באוניברסיטה העברית. ב-1996 החליטה דורין להתבסס בארץ. סגרה את החנות בלונדון והשתקעה ברמת גן. הקשר עם דריוס נפרם. כמה שנים אחר כך, כמו שהבטיחה לה מגדת עתידות, היא פגשה גבר גדול עם פנים עגולות. הצלם מיקי קרצמן. מאז הם יחד, כבר 20 שנים חיים בדרום תל אביב, לא רחוק מהמפעל.
אנחנו יושבות במשרד שלה, מסביבנו תלויים הבגדים מהקולקציה החדשה "נומה עמק", שהחלה לצאת בימי הקורונה ומגיעה לסיום רק בימים אלה, בינינו שולחן גדול ובקבוקוני אלכוג'ל. מאחורי דורין ציור בהרבה כתומים, שצויר בבאלי, והיה תלוי בבית של אבא ואמא. אבא אדי ניהל את חברת התעופה TWA, אבל דורין אומרת שהיו לו יותר מדי פספורטים מהנדרש לתפקיד. הוא נולד בווינה, וברח ממנה ב־1938. "לצערנו, הוא היחיד שהצליח להינצל. סבא שלי היה מהנדס גשרים בצבא האוסטרי, ולא חשב שיוציאו אותו להורג".
אביה הגיע לארץ בעליית הנוער תחת השם אדוארד וולטר פרנקפורט, נשלח לקיבוץ גבעת חיים, שם הודיעו לו שמהיום שמו דודי. שם שנשאר בקיבוץ כשהחליט לעזוב אותו. את אשתו, נאווה בית־אלי, הוא פגש כששניהם עסקו בזיוף סרטיפיקטים עבור ההגנה. סבא של דורין, ישראל אונטרמן, בא ממשפחה דתית. אחיו, איסר יהודה, יהיה לימים הרב הראשי לישראל. הסבא יצא בשאלה ושינה את שם משפחתו לבית־אלי. "היום קשה לדמיין את זה. שני אחים מהלכים בשדרות רוטשילד. האחד בכובע בורסלינו ובז'קט פשתן, והשני עם שטריימל וקפוטה".
במחשב שעל שולחן המשרד שלה אצורים תצלומים שצילם הסבא בתל אביב של אז. רחוב ביאליק, בשנים שבהן עוד התהלך בו המשורר עצמו, שם היה הבית הראשון של סבא וסבתא, והם, בשביל להכניס עוד כמה גרושים, השכירו חדר על הגג לזריצקי הצייר. והנה רחוב אנגל, שאליו עברה המשפחה, ובית ספר גאולה, שבו למדה אמא שלה, עושה את הדרך במורד רחוב שינקין, שהיה מכוסה אז בעץ. אמא של דורין, נאווה, שהיתה מורה לאנגלית וממייסדות "עלם", הלכה לעולמה לפני שלוש שנים. אביה הלך לעולמו לפני חודש, "בלב שבור נפרד מארצו אהובתו".
דורין היא הבכורה מבין ארבעת הילדים של נאווה ואדי, שהביאו ילד לעולם בכל חמש שנים. "זה היה בית פתוח, שהטיף להכלה באופן מוחלט. אף אחד לא עשה עניין אם מישהו הביא הביתה בן או בת זוג מעדה אחרת או מתפיסת עולם אחרת. המרכז היה תמיד מי הבן אדם". בגינת הבית גידלה אמא שלה עצי פרי, בשדות שמסביב אפשר היה לשמוע את קונצרט החרקים, לשנן ריח פריחות וחריקת קוצים ברוח. כל אלה, כמו הצילומים של סבא, הלבוש היקי של אבא, משוררים, הרמב"ם, עמק יזרעאל, הטקסטיל שהביאו איתם עולי אתיופיה, גרוזיה וערב - כולם חלק ממגרש ההשראות שלה. "מעולם לא הייתי מעצבת קוסמופוליטית, גם לא כשעבדתי באנגליה. אני ים־תיכונית".
היא משוכנעת שההצלחה שלה בחו"ל באה דווקא מהמקומיות שלה. הצלחה שהתחילה הפוך, מחו"ל לישראל, שאליה חזרה אחרי שכבר כיכבה במגזינים כמו "ווג" ו"אל". "הבנתי שלא מתחשק לי שהקריירה שלי תהיה תלויה בהצלחות מבחוץ. יש משהו בייחודיות שתלויה במקומיות, אנשים מתחברים ליצירה שבאה ממקום כזה. אני מסתכלת על כל הצילומים המפולטרים, והם נראים לי כמו דימויים משמימים. אני חושבת שדווקא עכשיו, אמנות, ככל שתהיה מחוברת לקהילה, תצבור כוח. אני אוהבת את הארץ, את האנשים, את הקולות, ואת זה שחם ככה בקיץ. כמו ספוג, אני מקבלת השראה ממזרח וממערב, יוצרת עתיד מהעבר ומהמורשת שלנו, וזה לא עבר של מגזר אחד. הוא שזור ביחד כמו מקרמה. יהודים וערבים, אשכנזים וספרדים, זו המדינה. ככה גם נראה הרכב העובדים פה, שהם בני כל העדות והמגזרים. או שאנחנו נעשה מהגיוון הזה הצלחה, או שניכשל בעוד מלחמות יהודים".
ב־1948, רגע לפני המלחמה, אביה כתב מכתב לאמה, שהיתה אז בארה"ב. הציע שיבוא אליה ויינשאו שם, כי הוא מוטרד מאי השקט בארץ. "לא הערבים מפחידים אותי", כתב, "ממלחמת אחים אני חושש".
"אבא שלי בא מווינה, מהמשפחה הכי פריבילגית", היא אומרת, "ואיזה השפלות הוא חטף בגבעת חיים. איזה לעג חטפו פה אנשים שעברו שואה. איך קראו לכל בחורה יפה שבאה מרוסיה בתחילת ה־90 זונה. איך נטשו עולים מצפון אפריקה בעיירות פיתוח. מדינת מהגרים זה קשוח, אבל כל כך הרבה שנים היה אפשר לתקן". היא מהיוצאים להפגין. מאמינה גדולה בכוח המצטבר של הפגנות, כולל של זו שהתקיימה במוצאי השבת האחרונה, שעליה היא אומרת שלפחות הצליחה לאחד לרגע כמה סקטורים. "כשאנשים יוצאים להפגין, זה אומר שהם עדיין לא איבדו תקווה. כי הדבר הכי חריף שקרה כאן הוא שבזמן קצר איבדנו תקווה ואיבדנו גאווה. וזה חוצה מגזרים. בזה כולנו יחד.
"אנחנו לא צריכים להסכים שימשיכו לשסות אותנו אחד בשני. לכולנו יש אותה מטרה - שיהיה פה טוב. מה זה צדק חברתי? אני משתגעת מההגדרה הזאת. אתה לא יכול להיות צודק חברתית, אתה צריך להיות טוב ומיטיב. וזה לא משנה מה אתה חושב על גבולות הארץ. אני לא עושה תחרות עם אויבים שלי מי רע יותר. אני רוצה להיות טובה יותר. אני רוצה להיות יפת נפש. זה אחד המושגים הכי יפים בעברית, אני לא מבינה איך הפך לביטוי גנאי. ההורים שלי נתנו כל כך הרבה לארץ הזאת, איך אפשר להגיד עליהם בוגדים רק כי הם אנשי שמאל? אני רואה מסביב רצון לצאת מסטיגמות חשוכות, והוא מפעים".
ממה את הכי פוחדת?
"מזה שלילדים שלנו לא יהיה אופק. כשאומרים 'חארטה', גוזלים מהם את האופק. אני פוחדת ממצב שבו לא אוכל לדאוג לעובדים שלי. שלא נתנהל בתבונה ובשקיפות, עם מחלה שלא עומדת להיעלם. הקורונה נשארת, ואנחנו עם הנהגה שמנותקת ממחשבה על עתיד, שמתעסקת רק בנראות. אין אסטרטגיה עתידית, אין יד מכוונת, אנשים כבר לא מאמינים לאף אחד. החלטות תמוהות על מה סוגרים ומה נשאר פתוח".
את פוחדת שתצטרכו לסגור את המפעל לגמרי?
"אני לא יכולה לחשוב במושגים כאלה. אני אדם אופטימי, הימרתי על כל מה שיש לי. אני מאמינה שאם נחשוב שלום, יהיה שלום. אם נחשוב על עתיד, יהיה עתיד".
ב־2001 הוציאה דורין פרנקפורט באופן חד־פעמי קולקציית מצעים מכותנה צפופה, כבדה, שיוצרה בארץ במפעל שגם הוא נסגר בינתיים. מי שרכש אותה אז מברך אותה עד היום. את חוסנו של הבד, את נעימות השינה. והיא בכלל לא אוהבת לישון. השינה משעממת אותה.
"לפעמים אני מתעוררת ואומרת לעצמי, אוף, רק אמצע הלילה וצריך להמשיך לישון. אני אוהבת את הלילה ואת איך שהוא עוטף את העולם. כמו זלדה, גם אני החלטתי בליבי להקדיש כל ערב רגע אחד ליופי הזורח. ויש בי גם את המחשבה הזאת שעוד מעט יבוא בוקר, ויהיה יפה יותר. גם עכשיו, בימים כאלה. אני מסתכלת על מה שקורה, ואני באמת חושבת שהמון דברים טובים ייצאו מזה. אנשים יבינו מי סופר אותם ומי לא, ומה חשוב באמת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
