"הבנתי שהזמן אוזל, זה עכשיו או לעולם לא"

קל לי לקבל החלטות. אני עושה טבלה בראש ומחשבת בשניות: בעד ונגד, כדאי או לא. העולם שלי עשוי ממשוואות, תנו לי דילמה ואתן לכם פתרונות.

אבל את ההחלטה הזו לקח לי שנה לקבל, אפשר לומר שנתקע לי האקסל. וגם עכשיו, כשאני בתוך זה, קשה לי לעכל.

לכל הטורים של מעיין אדם >>

הכל התחיל בתכנית הבוקר, חברי לפאנל הוא מנהל בית חולים ליולדות. פרופסור יריב יוגב שמו, נסיך ברמות. מיום שהכרנו הוא מציק לי להקפיא ביציות.

בהתחלה הייתי המומה, זה צבט לי את הלב. הוא לא מאמין שאקים משפחה כמו כולם? ככה הוא חושב? מה בי לא בסדר? סיבה להיעלב.

הרי יש להליך הזה תדמית שאף אחת לא רוצה, עדות לכך שהגעת בידיים ריקות לשלב ה"אין ברירה". "זכות" השמורה לרווקות על גבול הבלות, אלו שפספסו את חלון ההזדמנות.

אלו שכולם סביבן הקימו משפחה למופת, והן בשישי מחפשות איזה דייט, ובזמן שאחרות עושות אהבה, הן מזריקות הורמונים לעצמן במיטה. אלוהים כמה זה דפוק, להקפיא ילד במקום לתת לו חיבוק.

מישהי סיפרה לי שהיא הלכה להקפיא רק בתום השבעה. שבעה על החלומות שהיו לה להקים משפחה רגילה.

מה לי ולדבר הזה פרופסור יקר?! אני רק בת 33, זה מוזר. בגיל 40 אולי אקח את זה בחשבון. יש לי זמן, נכון?

נניח שתביאי תוך שנה ילד ראשון. בת כמה תהיי כשתרצי את השני? ומה הסיכוי שלך להספיק עוד אם תרצי? תחשבי. את יודעת, היריון בגיל מבוגר לא תמיד בא בקלות, יקירתי.

שעון ביולוגי הוא מושג עם המון משמעות רגשית, אבל יריב פירט לי אותו ברמה המעשית. גילים, מספרים, אחוזים, סיכויים מול סיכונים. מדם ליבו הוא דיבר, מניסיון עם מטופלות שלא הגיעו בזמן המתאים.

נשים רבות נכנעות להליך הזה בסוף שנות השלושים, כי בדיוק כמוני, הן לא רוצות להשלים. לא עם התדמית ולא עם השנים. אבל זה מאוחר מדי ברוב המקרים. כמות הביציות נמוכה, כל אחת מהן פחות פורייה. הן נתנו את מיטב כספן, את גופן ואת נשמתן, וברגע ההפשרה - החלומות נשארו במגירה.

כבר שנה שאני סורקת את הנושא במסרקות ברזל, זה עולה הון, לעזאזל. אבל גיהצתי אתמול את האשראי ואמרתי תודה לאל. כי אלוהים יודע מה יהיה. אולי אחלה? ומתי אכנס להיריון? ומה יהיה אחרי הילד הראשון? ואם ארצה עוד בגיל 40? מקסמתי את הסיכויים. הרי אם זה היה בחינם, כולם היו עושים.

אחזיר את ההשקעה כשיסיימו הנדסת מחשבים :)

אז הסרתי מעצמי את הרי האשמה, את הפחדים, את הבושה, הקפאתי את הזמן ושרפתי את הגישה: לא הרגתי את החלום שלי ולא ישבתי שבעה, להפך - נתתי לו אוויר לנשימה.

את המסע שלי אני מתעדת, גם בצילום וגם בכתיבה, בתקווה גדולה שרווקות בגילי יצטרפו לחגיגה. יש עוד המון על מה לדבר בעניין, נתראה בטור הבא ❤

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו