"הבן של כולנו": כשמיכאל בן זיקרי ז"ל הפך למיתוס

דרום אשקלון, שכונת וילות ישנות ומתחדשות, גן עדן לשיפוצניקים ומרעיפי רעפים. במקום לריב, יזמות עברית הופכת מגדל קידוח של חברת מקורות לכיכר תנועה, הוסיפו שתי מריצות מעץ ולפתע הכל נראה כפסל סביבתי, ושאבתם מים בדרום. 

שלטים מבטיחים חידוש גדול לתושבים, "סעו ביציאה הצפונית החדשה של העיר", 25 דקות לתל אביב, בלי פקקים. כמה כסף מושקע כדי לקדם דבר שאי אפשר בלעדיו.

קריינית אוטומטית מכוונת את הדרך, בצד הכביש "המזנון של פופי" עומד סגור. בימי משבר העצמאים ואנשי התרבות, למי יש מיליגרם פנאי לחשוב על הקיץ האבוד של הילדים? מה שאמור להיות חוויית ילדות מעצבת, ים, ארטיק ושיטוט טוב ברחובות הקיץ, נעלם כלא היה. ילדים ספורים עם מסיכות על הפנים ברחובות, בבתים הרבה ילדים עם מסכים מול הפנים. קיץ וירטואלי חם.

מיהו צדיק?

בקצה הגבעה עומד בית כנסת נאה ומטופח - משכני שמעון, על שם ר' שמעון חזות הצדיק. מילה מעניינת, צדיק, מהו הדבר אשר מצדיק את התואר? פרישות מן העולם? התמסרות לעשיית הטוב? הצדקה פנימית למעשה לא הגיוני? 

גבר ממוצא רוסי מזהה את מבטי המחפש. "באת לבית של הגיבור?" הוא מסמן בראשו אל הבית במורד הרחוב. בריזת ים חלשה חומקת מהחוף בין הבניינים, מסמלת בקלישות ריח מלוח את הטרגדיה הצורבת שהתחוללה בסוף השבוע שעבר, לא רחוק מכאן, בחוף זיקים. הטרגדיה שקשרה את היישוב הבדואי חורה שבנגב המערבי לבית האבלים של משפחת בן זיקרי־בריגה, באשקלון, שם יושבים שבעה גרושתו וילדיו, ובאשדוד, שם מתגוררת חלי איטח, אלמנתו. 

מיכאל בן זיקרי ז"ל // צילומים: האני גדיר, דויד פרץ 

בתקשורת מיעטו בפרטים: גבר הציל ארבעה מטביעה וטבע למוות. אחר כך כבר ידענו שמדובר בארבעה בני משפחה בדואית, שניצלו בידי גבר יהודי. לגבר קראו מיכאל בן זיקרי ז"ל, והמשפחה הבדואית היא משפחת אל חא'רם מחורה. אני מתלווה למשלחת של נשים בדואיות מיישובי הנגב העושה את דרכה לנחם את בני משפחתו של בן זיקרי. 

"אני לא מבינה למה זה צריך להיות עניין", אומרת גדיר האני, פעילה חברתית מבאר שבע. "אם הם לא היו בדואים, זה לא היה סיפור חשוב שארבעה ניצלו? ואם הוא לא היה יהודי, זה לא היה חשוב שיש גיבור כזה? ואם אינשאללה הוא היה נשאר בחיים? אז זה לא היה סיפור חשוב? במקום שנזכור כל יום שכולנו רק בני אדם, צריכים להיות כאלו מקרים ואסונות כדי שנבין שאנחנו כאן יחד? בני אדם". 

המשלחת יורדת מהמיניבוס. שמונה נשים בדואיות, עטויות מכף רגל ועד ראש בבדים שחורים וצבעוניים. "אותנו אל תצלם", מבקשות המבוגרות. בבית ליד עין תלוי שלט בחירות שבו מרן מבטיח שש"ס זה הפתק שלך ליום הדין, יוצא אתיופיה מטאטא את נשורת הקיץ של העץ מהרחוב, הוא מעיף בנשים מבט, וחוזר לעיסוקיו.

כוחות ההצלה באגם // צילומים: האני גדיר, דויד פרץ 

שלום בריגה, חמיו לשעבר של מיכאל, מקבל אותן בערבית לבבית. "זו הבת שלי, ואלו הילדים של מיכאל", הוא מציג את המשפחה בפניהן. 

"אותך אני מכיר מהטלוויזיה, אני רואה אותך הרבה, אני עוקב", הוא אומר להאני. "אתה יודע שאני לא זאתי שעושה את גשם, גשם מטפטף..." גדיר מוודאת, "לא, לא", הוא צוחק בפנים מוארות, "אני יכול להבחין ביניכן, לא כל הערבים אותו דבר".

"זו ההוכחה שאנחנו אחים"

שיפא אלסאנע, מנהלת מחלקת הרווחה בלקיה, גייסה נשים מפורום הנשים של היישוב, ארגנה מיניבוס ויצאה לנחם. ניכר שזה לא בשביל הפרוטוקול. המקרה נגע בהן וזה חשוב להן לבוא ולהגיד את זה בפני המשפחה. "חשוב לנו כנשים בדואיות להגיע ולנחם גם את האלמנה והמשפחה אחרי האירוע שבו איבדה משפחת בן זיקרי את בנה. אנחנו הסתכלנו במיכאל בפנים שלו שפרסמו אותו ומדובר באדם טוב, שעושה טוב לאנושות, וזה ההוכחה שאנחנו אחים, ואין צבע להיות אדם כבן אדם, ואין לאום ואין שפה שבה צריך לדבר כדי להיות בן אדם, המעשה של מיכאל זעזע את כולנו, ריגש אותנו, הוא לא חשב פעמיים כשהוא הציל את האישה והילדים, אנחנו הולכים לעשות כל מה שאנו יכולים כדי שיזכרו אותו, שיהיה זכרו של מיכאל ברוך, אללה ירחמו, אנו משתתפות בצערכם הקשה כמשפחה, מיכאל הוא הבן שלכם, אבל עכשיו הוא הבן של כולנו". 

בריגה מספר בערבית לנשים הבדואיות על המפעל שניהל, שבו עבדו פלשתינים מעזה לצד יהודים מכל העדות, ונזכר איך אשתו למדה נהיגה ברפיח. "פעם", הוא נאנח, "אם השיתוף פעולה עבד בעבר, אין סיבה שלא יעבוד היום", אומרת גדיר. השיחה קולחת סביב שולחן האבלים בעברית ובערבית. מפתיע כמה הטבעיות שבה מתנהלים הדברים לא מפתיעה כלל. אלו הרגשות שגואים כגלי החוף, מחפשים מילים בשפות דומות שיודעות את עומק הכאב, מבפנים, אך גם יודעות לנחם בכוח החיים. 

הנשים מבקשות לראות את התמונות, לדעת יותר ולהכיר. העצב נקווה בקצה עיניהן החומות, הן מבקשות מבנות המשפחה שיספרו על האיש שמיכאל היה, על הגיבור הפרטי שלהן, על מי שהיה עוד לפני שנהיה גיבור. מיתר הבת מספרת על האבא שאהב את הים, ועל החיים לצידו, על איש חייכן שתמיד נתן בפנים מוארות ובחפץ לב. 

מודעת האבל // צילומים: האני גדיר, דויד פרץ 

אני מדפדף באלבום התמונות המשפחתי שמונח על השולחן. מיכאל הילד הקטן ברחובות אשקלון, מיכאל בן ה־13, ילד בר־מצווה בשנות השמונים. משקפיים גדולים, שיער מפוזר, הנער קורא בספר התורה, מעט נבוך בתמונה המסורתית שבה הוא מניף את הנר עם ההורים, ובסוף אלבום הבר־מצווה, כמסמן את עתידו, רצף של תמונות שבהן מצטלם מיכאל על רקע הים שכה אהב, הים שנתן והים שלקח. 

"אנחנו הולכים לעשות את כל המאבק שהאגם הזה יפסיק ודי", אומרת אלסאנע, "הבטחנו לאלמנתו שנעשה כל שביכולתנו כדי שלא יהיה עוד דבר נורא שכזה, שלא יחזור עוד מוות שכזה".

המשלחת נפרדת, בריגה מלווה אותן החוצה. רוצים להצטלם יחד, להחזיק את החיבור הזה עוד רגע לפני שישובו איש ואישה למעגלי חייהם. בדרך חזרה, אני מדבר עם גדיר ומבין את הטרגדיה של האגם בזיקים לעומק. "נשים בדואיות לא אוהבות להיות בחוף", היא מספרת לי, "שמה מסתכלים עליהן, עם הבגדים נכנסות ויוצאות, ככה מוזרות, באגם לא מסתכלים, אז אפשר לטבול עם הקטנים, בצד, בשקט, וזה מה שהמשפחה עשתה". 

דבריה של גדיר מהדהדים את דבריו של אב המשפחה שניצלה, ג'מיל אלח'רם, שמספר בווידאו עד כמה גדול היה המעשה של מיכאל. "הילדים היו עם בת הדודה, דווקא באגם, כי שמה לא מסוכן כמו בים. מי ידע שבאמצע האגם המתעתע יש בור והמים סוחפים מטה, אל הקרקעית העכורה. הילדים התחילו להיסחף וכך גם בת הדודה שמשגיחה אחריהם. בשלב הזה ג'מיל צעק: 'הילדים שלי טובעים', והחל לצלול ולחפש, המים כבר סחפו את הילדים פנימה, מיכאל מגיע יחד עם חלי ובבהילות הוא צולל עם האבא למצוא את הילדים שנסחפים למצולה, הוא צולל ומוציא את מחמד ומייס, מוסר אותם לאב, שמרחיק אל חוף המבטחים, ואומר לו ששריהאן עוד מתחת למים. 

"הוא נכנס בפנים והוא מחפש ולא מוצא, והוא חוזר, ועוד פעם נכנס ולא מוצא ולא מתייאש, ורק בפעם הרביעית הוא אומר: 'ראיתי משהו שם למטה'. מיכאל חוזר לצלול ושב מהצלילה החמישית, כשהפעם שריהאן בידיו, הוא מסר לי אותה, הוצאתי אותה לחוף ועשיתי לה החייאה". כשג'מיל מסתכל לראות היכן המושיע, הוא פשוט נעלם מתחת למים. 

"בדואים? לא הייתי מציל"

בדרך חזרה, כביש 6 דוהר דרומה יפהפה וחדש בין הרים ויערות. קשה להאמין שזה הדרום העמוק. בקצה הכביש ההמולה שוקקת, מחלף ענק הולך ונבנה ובקרוב ישחרר את הפקקים למרחקים של צומת שוקת השבורה. 

אני קורא בפייסבוק את דבריו של חביס אל־עטאווה, ראש מועצת חורה: "הסופר גבריאל גרסיה מארקס כתב: 'הפעם היחידה שמותר לאדם להסתכל על אדם אחר מלמעלה, היא כאשר הוא עוזר לו לקום'. משפחת בן זיקרי היקרה, ליבם של תושבי חורה כולה איתכם, אנו מחבקים אתכם ומרכינים ראש בעקבות מותו של מיכאל - גיבור אמיץ ואדם ערכי, שקפץ ללא היסוס כדי להציל אמא וילדיה, ושילם מחיר כבד מכל. ומבלי שעניין אותו דתם, מוצאם, נטייתם, ומבחינתו בראש ובראשונה היו בני אדם שיש להצילם". "למה שלא תקראו כיכר על שמו?" הציע אחד הגולשים בתגובה לפוסט. "תראה את זה", אומרת לי גדיר, "אחד הגולשים קרא לו 'השאהיד מיכאל הגיבור והאמיץ'", היא אומרת וכבר שומעת את השאלה שלא נשאלת, "שאהיד זה חלל", היא מסבירה, "גם מי שנהרג בעבודת בניין, נקרא שאהיד העבודה"... 

אחד המגיבים אומר שאם היה יודע שהם בדואים לא היה מציל אותם, עשרות משתיקים אותו, כמה קל לזכור אותו, כמה קל לשכוח אותם. 

חורה אחר הצהריים, ישראליות קיץ מפוחדת מקורונה, גם פה הרבה ישראלים לא משגיחים, אישה עטויה בגדים מרגל ועד ראש גוררת עגלת קניות אל הרחוב, כשהיא רואה את המסיכות על פני כולם היא נזכרת ששכחה את שלה, רצה הביתה להביא ושמה אותה על החיג'אב. 

הכל כאן פועל במהירות הצל על המדרכה, יש זמן, והוא ים־תיכוני, בוהק ונוגה. איטי, עצוב ומתוק כאבטיח. המלהק השמימי ליהק את גיבורי המחזה שהועלה בפנינו ודייק בבחירותיו, הנה האב וילדיו החיים, הנה האלמנה ועצבונה, הנה הסב, בתו ונכדיו, הנה מקהלת הנשים הבדואיות. כולם אנשים טובים בדרך, וממש בסופה הנאלם, דמותו של מיכאל בן זיקרי שבמעשה רגע הופקע מחייו הפרטיים והפך טרגדיה ים־תיכונית לאפוס גבורה מארץ ישראל החדשה, הטובה והנוכחת. זו שמושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת. 

אני מביט בכבישים הנבנים בכניסה לחורה, וחושב על הילד הישראלי שיום אחד ייסע בכיכר מיכאל בן זיקרי, וישאל את אבא שלו על שם מי נבנתה הכיכר, והאב יספר לו איך שלפני שנים רבות, היה גיבור ישראלי, מיכאל בן זיקרי, זה שנולד לצד הים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו