זירה ימית חדשה: ההגנה על שדות הגז

 

מדינת ישראל התעוררה בוקר אחד בינואר 2009 וגילתה שהתלונה הנצחית נגד משה רבנו, שהביא אותנו לפינה היחידה במזרח התיכון שאין בה נפט, קיבלה מפנה מפתיע: אמנם בשטח המדינה עדיין אין על מה לדבר, אבל מול החופים שלנו יש מצבורי גז טבעי גדולים מאוד, בעלי ערך כלכלי ניכר. 

צילום: זיו קורן ואהרון לפידות

מדובר במספרים מסחררים: ערך הגז הטבעי שנתגלה בים התיכון, בתחום המים הכלכליים של מדינת ישראל, ובעיקר בקידוחי "תמר" ו"לוויתן" המוגדרים כתגליות הגז הטבעי הגדולות בעולם בעשור האחרון במים עמוקים, מגיע, על פי הערכות שמרניות, לכ־200 מיליארד דולר ויותר במחירים של ימינו. 

כתוצאה מהגילוי, ייצור החשמל בגז בישראל יגיע בעוד שנתיים בלבד לכ־60%, ובעוד שנים אחדות ל־90%. הפוטנציאל בשדות שהתגלו מגיע ל־1,480 מיליארד מטרים מעוקבים (BCM) של גז טבעי, שמהם 470 מיליארד בקידוח הגדול ביותר, לוויתן, וכ־250 מיליארד בקידוח תמר. המון גז, המון כסף. 

מנגד, גם ההוצאות הכרוכות בהפקת הגז ענקיות. עלות קידוח מגיעה ל־100 מיליון דולר, ואין שום ודאות שהוא יעלה יפה. יום עבודה שווה מיליון דולר. אסדה בסדר גודל של תמר (בתצלום) עולה מיליארדים. ההשקעה שנדרשה מהשותפים בקידוח תמר, ובראשם חברת נובל אנרג'י האמריקנית, לפני שיוכלו לראות דולר ראשון כהחזר השקעה, מגיעה ל־3.25 מיליארד דולר. "עסק למקצוענים בלבד", מגדיר ירון זר, אנליסט בכיר בכלל פיננסים, המתמחה בניתוח נושא הגז הטבעי. ועם האוכל יגיע גם התיאבון: הביקוש לגז טבעי בישראל אמור לשלש את עצמו מכ־5 BCM לשנה היום - עד ל־15 BCM ולהתייצב על מספר זה בשנת 2017. 

מול הפיתוי שמייצג האוצר התת־ימי הזה, מאיזה צד שלא מסתכלים עליו רואים בעיות מסובכות, פיזיות, חוקיות, בעיית גבולות והסכמים בינלאומיים; בעיות פיננסיות ומיסוי; סוגיות של הגנת הסביבה; אתגרי הולכה של הגז בצינורות של 100 ק"מ ויותר; צריכה מקומית מול ייצוא; אחסון במתקנים קרקעיים וימיים. ועוד בעיה אחת, שממנה אין שום דרך להתחמק: כל מאות המיליארדים האלה מונחים בים; גלויים לעין כל, חשופים, בלב ים. 

גבולות מריבה

"מים כלכליים" הוא כינוי ישראלי למונח הבינלאומי Exclusive Economic Zone, אזור כלכלי אקסקלוסיבי. במרחק של 23 ק"מ מכל נקודה בחוף עובר קו גבול דמיוני בתוך הים. קו זה תוחם מרחב ששמו "מים ריבוניים". דינו של מרחב זה כדין היבשה שהוא צמוד אליה, וחלים עליו כל החוקים, שתקפים ביבשה, כלומר - הוא חלק אינטגרלי של מדינת ישראל. השטח של המים הריבוניים של מדינת ישראל הוא כ־4,000 קמ"ר. 

מעבר למים הריבוניים, במרחק של עד 200 ק"מ מהחוף (או מחצית המרחק המפריד בין שתי מדינות), יש מרחב נוסף שהוא המים הכלכליים. על פי ההסכמים הבינלאומיים, מותר למדינה לנצל את משאבי הטבע שבמרחב הזה, ובתנאי שלא תסגור את השטח ולא תגביל בו תנועת מטוסים וכלי שיט. היא גם תתחייב להסדיר בו אבטחה, לא תפגע באיכות הסביבה, תנהל את רישיונות הקידוח באופן מסודר ותציג פתרונות למקרה אסון. שטח המים הכלכליים של ישראל הוא 28,000 קמ"ר - גדול יותר משטח המדינה עצמה, שהוא 22,000 קמ"ר. 

הגדרת תחום המים הכלכליים היא נושא להסכמים בינלאומיים. "עם קפריסין יש לנו הסכם שנחתם ב־2010 ומסדיר את הגבולות", אומר תת־אלוף ירון לוי, ראש מטה חיל הים. "עם לבנון יש ויכוח קטן על כמה מעלות בפינה הצפון־מזרחית של המרחב. כדי שלא לייצר 'חוות שבעא' (שטח מריבה בין ישראל ללבנון על גבול הצפון) בים, אני ממליץ להימנע מהקמת נקודות קידוח על הגבול". 

גם עם מצרים עלול לצוץ ויכוח קטן סביב קידוחי "שמשון" ו"גל", וכדי לנסות להקדים רפואה למכה הוכנסה כשותפה ב"גל" החברה האיטלקית אדיסון, שפועלת גם במצרים. 

תמר ואנחנו

על סיפון הדוברה של חיל הים, שלוקחת אותנו אל אתר ים תטיס־תמר, פורס אל"מ אילן לביא, ראש מחלקת תכנון וארגון של חיל הים, את מפת האיומים החדשים שחיל הים נאלץ להתמודד איתם, עם כינון הפעילות האינטנסיבית במים הכלכליים. "ראשית, שטח הפעילות שלנו הכפיל ושילש את עצמו, ובתוכו נמצאות עכשיו כמה מטרות אטרקטיביות מאוד לפעילות עוינת. 

"בין היתר, אנחנו עלולים להיתקל בסירות תופת ובאוניות ניגוח; בטילים מסוגים שונים, חלקם, כגון ה"יאחונט", מתקדמים מאוד. אפשר לפגוע באסדה מתחת לפני הים, באמצעות מטעני עומק או צוללנים ואפשר לפגוע בה מן האוויר". 

את רציונל ההגנה על המתקנים ניסח ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אין ספק שהמשאב הזה הוא יעד אסטרטגי שאויבי ישראל ינסו לפגוע בו, ועל כן החלטתי שמדינת ישראל תיקח חלק בהגנה על הנכסים שלה". ועדת ששינסקי (ראו בהמשך) קבעה את גובה השתתפות המדינה בהוצאות האבטחה - 50%. 

האחריות הוטלה על חיל הים. "הזירה הימית הפכה למורכבת מאוד", אומר תא"ל ירון לוי, "בזירה הצפונית, כמו שראינו במלחמת לבנון השנייה (הפגיעה באח"י חנית), חיזבאללה הצטייד ביכולות ימיות ככל שאיראן יכולה לספק. בסוריה אנחנו רואים השקעה גדולה בזירת החוף, בטילי חוף־ים, שבראשם היאחונט. מצרים מתעצמת בכלי שיט מערביים ובצוללות גרמניות, ממש מאותן מספנות שבונות את צוללות הדולפין שלנו. אפילו עזה לא שוקטת על השמרים: על אוניית הנשק שתפסנו במארס 2011, ה'ויקטוריה', מצאנו טילים ימיים מדגם C-704 ומכ"מים, שהיו מיועדים להגיע לעזה".    

האסטרטגיה שבה בחר חיל הים היא הגנה מרחבית. הרעיון הוא שילוב של מודיעין, תצפית, שליטה, נוכחות פיזית וכמובן - תגובה, כדי לייצר מעטפת הגנה לכל האזור. "השפעתו של פיגוע טרור מוצלח היא דרמטית", מזהיר אל"מ לביא. "לא רק הפגיעה הפיזית במתקן, שעלותו מגיעה לסכומים אסטרונומיים, ואובדן ימי עבודה. פגיעה כזאת תעלה את תעריפי הביטוח לגבהים שעלולים לאיים על עצם הכדאיות של הקידוח. המוטיבציה של חברות זרות להגיע לכאן עלולה להיפגע קשות".

חיל הים מבקש להצטייד בארבע ספינות שישמשו עמוד השדרה של ההגנה על מרחב המים הכלכליים. לדברי ראש המטה, "חיל הים מותח את השמיכה הצרה שלו כבר היום. ארבע הספינות החדשות קרויות Offshore Patrol Vessel והן בקלאס של הסטי"לים הנוכחיים, אך מופחתות ביכולות. עלות רכישת ארבע הספינות האלה היא 3 מיליארד דולר. ההצטיידות בהן תיקח זמן: בנייתה של ספינה כזו אורכת כארבע שנים וחצי, אבל בסיומן יהיה בידינו כלי שיט מצוין, חמוש בכיפת ברזל משלנו - טילי ברק, תותח וולקן פלנקס, מסוק ואמצעים נוספים. נוכל לתת מענה מצוין למשימה". 

כ־45 דקות של הפלגה, ובאופק כבר אפשר לזהות את המבנים ה"עכבישיים" של האסדות. ים תטיס קטנה יותר, תמר חדישה וגדולה. אם מסתכלים סביב רואים בקלות רבה את חופי אשקלון וחופי עזה, כמעט באותה מידה של קירבה. המראה הזה מסביר ללא מילים את כל הבעייתיות הסבוכה של ההגנה על מתקני המים הכלכליים. 

שתי האסדות, המצויות במרחק של קילומטר וחצי בלבד זו מזו, יחוברו יחד למוקד פעילות אחד. רמ"ח תואר, אל"מ לביא: "מאגר ים תטיס כבר ריק; תמר היא פלטפורמה, שאליה מחובר צינור הולכת הגז הארוך ביותר בעולם, שמתחיל בקידוח תמר, קידוח תת־ימי בקצה הצפוני של המרחב. אסדת תמר תקלוט את הגז, תנקה אותו, תקטין את הלחץ - ותזרים אותו דרך ים תטיס אל היבשה. עודפי גז יוזרמו אל ים תטיס הריק וייצרו מאגר נוסף של גז". 

כל המערכת הזו תחל לפעול כבר בחודש הבא. "פרויקט תמר הוא פרויקט סגור מכל הכיוונים", מבהיר ירון זר, "המודל הכלכלי שלו ברור, רמת הסיכון נמוכה מאוד - זהו הפרויקט היחיד בארץ שיש בו ביטחון להכנסה לתקופות ארוכות".    

טייקון גז 

בשונה מהבדיחה הידועה על גילוי "סימני נפט", שלא הוביל אף פעם למאגר משמעותי, עניין הגז הטבעי הוא מעשי לחלוטין. להצלחה הזו יש אב ברור אחד - נובל אנרג'י, אחת מחברות האנרגיה הגדולות והוותיקות בעולם, מטקסס. שווי נכסיה של החברה, המבצעת קידוחים ביבשה ובים ברחבי העולם, מוערך ב־17 מיליארד דולר (נובל תקעה יתד בישראל כבר בשנת 1998). 

מאגר ים תטיס (קידוחי "מרי" ו"נועה") התגלה בראשית המילניום על ידי שותפות בין נובל ודלק הישראלית (של יצחק תשובה). מדובר במאגר קטן יחסית (32 BCM), אבל יחד עם הגז שהגיע ממצרים סיפק ים תטיס, מאז שנת 2004, את תצרוכת הגז הצנועה של ישראל, שעמדה על כ־5 מיליארד מ"ק גז לשנה. 

השותפים ראו כי טוב, וב־2006 הגישו בקשה לרישיונות באזור הצפוני של המים הכלכליים. "בתקופה ההיא כל מי שביקש רישיון קיבל", סיפר ירון זר. "נובל ודלק קיבלו כמעט את כל החלק הצפוני. היום המדינה היתה פחות נדיבה בחלוקת הרישיונות. לזכות נובל יש לומר, שהם עשו עבודה מצוינת. הם מיפו היטב את השטח וכתוצאה מכך גילו את תמר, ואחר כך את לוויתן".

נובל הביאה לחופי ישראל את אסדת הקידוח הראשונה במים עמוקים. קידוחי הניסיון החלו ב־2008 ובינואר 2009 התגלתה תמר, ששינתה את כל התמונה, לא רק בגלל גודלו העצום של המאגר, ששינה את מאזן משק האנרגיה בישראל, אלא גם בגלל התזמון - ספקי הגז הקיימים עמדו לקראת סיום פעילותם: מצרים בשל המהפכה האיסלאמית וים תטיס מיצה כמעט את כל הפוטנציאל שלו. 

"כבר לפני שנתיים אמרתי שלא יהיה גז ממצרים", אומר זר, "בזמן המהפכה עקבתי אחרי התקשורת המצרית ויכולתי להגיד בטווח של שבוע מתי יהיה פיצוץ נוסף בצינור לישראל. אבל מעבר לבעיות הפוליטיות, יש גם בעיה מעשית - אין למצרים מספיק גז לייצוא". 

ב־2010 נתגלה מאגר לוויתן. אפילו עבור נובל המנוסה זה היה אירוע מכונן; באתר החברה נאמר כי זהו המאגר הגדול ביותר שגילתה מעולם. ישראל הפכה בן לילה לטייקון גז. הגילוי אילץ את שר האוצר לפעול: מונתה ועדת ששינסקי (בראשות פרופ' איתן ששינסקי), שדנה בגובה התמלוגים שתגבה המדינה מאוצרות הטבע העצומים שנפלו לידיה. ההמלצה העיקרית שלה היתה הנהגת היטל רווחי נפט וגז והיטל פרוגרסיבי, שייגבה רק לאחר החזרת השקעת היזמים במלואה בתוספת 50%, לפני מס חברות. שיעורו הראשוני של ההיטל יעמוד על 20% ויעלה בהדרגה עד 50% בהתאם לגובהם של רווחי היתר. "זהו הישג אמיתי למדינת ישראל", אומר אל"מ אילן לביא, "עד שנת 2040 אמורה המדינה ליהנות מתמלוגים ומחיסכון שיסתכמו בכ־140 מיליארד דולר. תוספת של כ־5% לתל"ג, בהשקעה אפסית". 

זהירות, אכזבה

בסוגיה עד כמה אסטרטגי גילוי מאגרי גז לכלכלה הישראלית, הדעות חלוקות. עוזי לנדאו, שר האנרגיה והמים, אמר למוסף "אנרגיה+" של "הארץ" בפברואר 2013: "התגליות של תמר ולוויתן והפוטנציאל של התגליות האחרות מבשרות על עצמאות אנרגטית". בין השאר, משפיע המעבר לשימוש בגז על תחרות בין יצרני חשמל פרטיים, שאמורים להתחיל לייצר בסוף 2015. 

הגילוי ישפיע גם על עידוד תחבורה בגז; הורדת מחירים במשק האנרגיה (אם כי לא בטוח שתגיע לצרכן הסופי); מעבר לגז בתעשייה - ייצור נקי ו"ירוק" יותר (למרות שסוגיות הקמה של תחנות חוף עבור הגז עדיין במחלוקת עם הארגונים הירוקים, והקמת תחנת קצה בחוף דור נבלמה). מומחים המקורבים לתחום טוענים כי עצם מעמדה הגיאו־פוליטי של ישראל יעבור שדרוג בעקבות התגליות: "מדינות משווקות אנרגיה משפיעות יותר". 

האנליסט ירון זר דווקא מצנן את ההתלהבות. "הגז משפר משמעותית את מצב המשק, אך לא משנה סדרי עולם". גם האופטימיים שבין המומחים לא משווים את השדרוג באיכות החיים לזה של שייח'ים סעודים. נוסף על כך, בקידוחים עתידיים יכולות לצוץ גם אכזבות. לדוגמה, קידוחי שרה ומירה, שהוערכו ביותר מ־180 BCM והתברר שהם יבשים לחלוטין. "שותפות פטרומד, שהוקמה על ידי הכשרת היישוב, השקיעה 200 מיליון דולר מכספי משקיעים בקידוחים, שהתבררו כחסרי ערך", מספר ירון זר ומוסיף: "המבנה הגיאולוגי של קרקעית הים שם פשוט אינו מתאים ליצירת צבר גז".

תוצרת מקומית או ייצוא?

סוגיית המפתח בהיקף ההכנסות מן הקידוחים היא כמה מתוך הגז שיופק - יאושר לייצוא. "אלמלא ועדת ששינסקי", אומר זר, "לא היו מאשרים ייצוא כלל; רק בשל ההכנסות העתידיות שהובטחו על ידי הוועדה - עוסקים בזה". 

הגוף שעליו הוטל להכריע בסוגיה הוא ועדת צמח (בראשות מנכ"ל משרד האנרגיה והמים, שאול צמח), שהוקמה כדי לקבוע כמה מן הגז שיופק יש לשמור לטובת הצריכה המקומית למשך 25 שנה - וכמה אפשר לייצא. מדוע 25 שנה? משום ששמירת הגז לתקופה ארוכה יותר עלולה לפגוע במוטיבציה של היזמים לגלות ולפתח מאגרים חדשים, ולהביא לאובדן הכנסות משמעותי למדינה. 

על פי ההערכות, בשנת 2016 יזדקק המשק להשקעות נוספות בהיקף שינוע בין 10 ל־20 מיליארד דולר, והסיכוי למשוך לכאן שחקן רציני חדש תלוי באישור ייצוא. יתרה מזו, גם שותפות לוויתן הצהירה שאם לא תקבל רישיון ייצוא - היא לא תספק גז גם לתצרוכת מקומית משום שזה לא כדאי לה כלכלית. 

"כאשר רשות ההגבלים העסקיים טוענת שהיא רוצה לשבור את המונופול (במקרה הזה של נובל אנרג'י) בשוק הגז, היא, תסלח לי, מדברת שטויות", כועס ירון זר, "בישראל, כמו בשאר העולם, צריך להתרגל לכך שבתחום האנרגיה יש מונופולים. ברחבי העולם יש בתחום הזה רק מספר מצומצם של שחקנים גדולים מאוד, ומה שהרגולציה צריכה לעשות כאן זה רק לדאוג שלא תהיה השתוללות מחירים. מנקודת מבט היסטורית, צריך להגיד תודה רבה לנובל על מה שעשתה לטובת המדינה בתחום הזה. איני רואה תחליפים מתגודדים ליד השערים שלנו". 

לוועדת צמח שלוש הערכות בסיסיות, שמרניות כולן: 1. לא יהיו בעתיד תגליות גז משמעותיות נוספות. 2. למרות ההערכה כי הפוטנציאל בשדות שהתגלו מגיע, כאמור, ל־1,480 מיליארד מ"ק של גז טבעי, ביססה הוועדה את הערכותיה על 950 מיליארד מ"ק בלבד. 3. ב־25 השנים הבאות השוק המקומי יצרוך 450 מיליארד מ"ק, שעליהם יש לשמור. כלומר - נותרו לפחות 500 מ"ק לייצוא.

ההמלצות של הוועדה, מאוגוסט האחרון, מאפשרות ייצוא גז ומסדירות אותו כך: 1. מאגר המכיל 200 מיליארד מ"ק ויותר, כגון תמר ולוויתן, יורשה לייצא עד 50% מהגז. 2. מאגר בינוני, המכיל בין 100 ל־200 מיליארד מ"ק, יורשה לייצא עד 60%. 3. מאגר קטן, פחות מ־100 מיליארד מ"ק - יוכל לייצא עד 75% מתפוקתו.

המלצות הוועדה חייבות לקבל אישור של ממשלת ישראל, וההמתנה להקמת הממשלה החדשה מעכבת את הפעילות. צ'ארלס דיווידסון, יו"ר ומנכ"ל נובל אנרג'י, צוטט כאומר, שעד אשר דו"ח ועדת צמח יאושר, נובל "לא תוכל לקבל החלטות בנוגע לעתידם של הפרויקטים הגדולים שבהם היא שותפה בישראל". בשפה דיפלומטית ונקייה, הוציא השחקן החשוב ביותר בשוק הגז בישראל כרטיס צהוב לממשלה שלנו. 

עוזי לנדאו מוכן לקבל את המלצות ועדת צמח, אולם גם הוא ממתין להקמת הממשלה: "נמתין לממשלה החדשה ונקבע מדיניות ייצוא. לאחר שנשמור כמות מספקת לצריכה הפנימית, כולל שימוש בגז כחלק מהתוכנית לייצור תחליפי נפט לתחבורה, נוכל לייצא גז גם לשכנים, לירדנים ולפלשתינים. מתנהלים מגעים גם בין חברת החשמל לקפריסין לבדיקת היתכנות להנחת צינור תת־ימי".

ונשאלת גם השאלה מה ייעשה עם הכסף. בזה מאוחדים כל המומחים: "אם הכסף ילך להוצאות שוטפות, לכיסוי חובות או לצרכים קואליציוניים, חבל על הזמן. זה יהיה אסון". אם, לעומת זאת, תוקם קרן לטובת הדורות הבאים, שתרכז את כספי התמלוגים לצורכי פיתוח - מדינת ישראל תרוויח בגדול. 

ועוד לא אמרנו מילה על עתודות הנפט, שנמצאות, לפי כל ההערכות, מתחת למאגרי הגז המדוברים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו