הֶפרֵשים / איתן נצ'ין
מוזר לכתוב דברים האמורים להיכתב בנֵכָר - ממיטת נעוריי בצפון ישראל. ללב מחלחלת הרגשת הונאה, והדעת אומרת: כמו סיפור שקורה במקום שאינך אמור להיות בו. כך הרגשתי גם ביום שישי האחרון, כשיצאתי מביתי לשדה התעופה. הייתי מהוסס. בדרך דמיינתי את השדה כמבנה שומם, ובו רק עובדים בחליפות הגנה, שבודקים חום. את המטוס דמיינתי ריק, את אנשי הצוות - לוטשים עיניים חשדניות. אבל בד בבד ציפיתי לשחרור המיוחל. שבוע שלם הפלגתי בדמיונות על האנשים בישראל שחזרו לרחובות ולים, לברים ולמסעדות. הארץ המובטחת מעולם לא נראתה מבטיחה יותר.
בעיצומו של חלום בהקיץ, בלימה המונית. נחיל מפגינים ענקי חסם את השדרה השישית. זה היה יום הזיכרון לעבדות השחורים, שבימים טרופים אלה קיבל משמעות חדשה. עמדנו, השעון תקתק ועלתה במוחי המחשבה שלא אספיק לטיסה. תחילה הוקל לי: לא אצטרך לעבור את המסע המוזר שנרקם בראשי. המשפחה תבין, כמובן - אלה זמנים לא רגילים. אבל יחד עם ההקלה גם נעצבתי שלא אזכה לראות בקרוב את המשפחה, שאיאלץ לשוב לדירה בברוקלין ולהודיע: ״ניסיתי״. ופתאום תזוזה, ההפגנה התפוגגה, המונית שעטה. כשנכנסתי לטרמינל, הרגשתי השתפרה פלאים. זה לא שדה הבלהות שדמיינתי. הצוות נראֶה רגוע, הבדיקה בביטחון עברה כהרף עין, הנה אנו כבר ממריאים, שורת כיסאות לעצמי, סדרות טלוויזיה מטופשות, וגם ארוחת ערב דלוחה כמיטב המסורת. בגובה 30 אלף רגל העולם מוסיף להסתובב למרות הכל.
כשנחתנו, ניתרתי מהכיסא, מוכן להיכנס לטרמינל, לעשות בדיקת קורונה ולהמתין לתוצאות - שיתירו לי לראות את אחיותיי, לשוטט בתל אביב ובחיפה, וללכת לים. אבל ברגע שראיתי את האור בקצה המסע, נעצר העולם. ״אנחנו לא מקבלים בדיקות נוגדנים״, אמר הבחור בשולחן הקבלה. ״אתה צריך להישאר בבידוד ביתי עד שתקבל שתי בדיקות שליליות, או שבועיים". "היתה לי קורונה והחלמתי", אמרתי. לשווא. התעצבתי. אפילו בשיא המגיפה בניו יורק לא כפו בידוד.
אבא שלי חיכה לי מחוץ לטרמינל. נסענו על כביש החוף, וכל הדרך הסתכלתי בים. טסתי 10,000 קילומטרים, ושני קילומטרים יפרידו בינינו במשך שבועיים. במקום לישון אצל חברים פרקתי מזוודות בחדר ילדותי.
אני שכוב לי במיטה בחדר שגדלתי בו, שבו חלמתי על העתיד, במקום שעוזבים כשגדלים. הפרשי השעות בין ישראל לניו יורק גדולים יותר משבע שעות. הם הפער בין מי שהייתי למי שאני היום, המרווח בין מי שאני כאן ועכשיו למי שאני בדמיוני מדי יום. איפה אתה, כשאתה במקום שאינך אמור להיות בו? והאם העולם נעצר או אולי מתחיל לסוב לאחור?
בימים הקרובים, בשבועיים הבאים, אשוב ואשאל את השאלות האלה. כרגע אין לי כוח לדוש בהן. השעה 03:45 לפנות בוקר, והג׳ט לג נותן בי את אותותיו, במיטת נעוריי.
איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents" ו"האינדפנדנט".
תרבות הביטול היא השחור החדש / מירנה פונק
ברלין, יום ראשון, 21.6.20, 6:42 בערב
מאחר שלא "בדקתי" (checked, כמו שאומרים באנגלית עכשווית) את הפריבילגיות שלי כמו שצריך, בימים האחרונים מצאתי את עצמי "מבוטלת" (canceled). בידי קבוצה של נשים גרמניות, שרצו לשחק קצת בפורנו־קורבנוּת.
אני אישה יהודייה בגרמניה, וגדלתי בברלין המזרחית. ילדה להורים גרושים, שאביה עזב את גרמניה המזרחית בצורה לא חוקית. אחרי זה החשיבו אותי לבתו של אדם שנמלט מהמדינה, ובגיל 17 עזבתי את הבית. התחלתי לעבוד כמלצרית, ובמקביל לעבודה בשלוש משמרות לילה שבועיות עשיתי את בחינות הבגרות, אפילו שלהוריי לא היתה תעודת בגרות. חוויתי אנטישמיות, נידוי חברתי ואלימות, ואחרי שהצלחתי לחסוך כסף כתבתי את הרומן הראשון שלי. בלי הוצאה. בלי קשרים. הבאתי ילדה לעולם, נהייתי לאֵם יחידנית, כשאני חיה בדירה שכורה, ומאז אני עובדת במשרה מלאה נוסף על עבודתי כסופרת. אני, אפשר לומר, מיעוט בצורות שונות: יהודייה, אישה, אמא, מזרח־ברלינאית, הורה יחידה, בת למעמד הפועלים.
למרות הביוגרפיה הזאת, מעולם לא תפסתי את עצמי כקורבן לנסיבות חיי. גם לא כקורבן לשיטות החברתיות השונות שטבעו בי חותם ישיר ועקיף. לכל אחד נתונה האפשרות להחליט אם יש לו מושג חירות דטרמיניסטי דווקא, או מושג חירות שכולל בתוכו, כדבר מובן מאליו, בחירה חופשית. בכל מקרה, מושג החירות שלי הוא בעצם דֵי יהודי. חירות בשבילי היא הכרה בגבולות ופעולה במסגרתם. הרי בסופו של דבר, סיפור בריאת העולם מציין הרבה פחות תפיסה עוינת לאישה, תפיסה מיזוגינית, או אשמה אינהרנטית של האישה, דווקא מסמן את הרגע הראשון של הבחירה החופשית. האם אני נשמעת ומצייתת או שאני מתנגדת ואוכלת מהפרי האסור.
ועכשיו, בימים האחרונים מאות נכדות גרמניות של נאצים קראו לבטל אותי, לא משום שהתגליתי כהכי לא "מוערת" - כסוּפֶּר unwoke – כשאני מחופשת לאינדיאנית במסיבה, גם לא משום שהשתמשתי במילה האסורה, שמתחילה באות n, בהתייחס לשחורים, או שכתבתי שיר על אונס או שהשתמשתי במילה "הומו" כעלבון. לא־לא, כל זה לא קרה, אלא רק לקחתי לעצמי את הזכות, שנטלתי ממושג חירות יהודי, ולא הגדרתי את גידול הבת שלי כעבודה, והצבתי סימני שאלה כלליים על הפמיניזם המטריאליסטי. בפוסט באינסטגרם.
בתגובה לזה, הנשים האמורות חטפו עצבים והטיחו בי שאני קפיטליסטית לבנה פריבילגית, התירו את דמי וביטלו אותי במדיה החברתית ואפילו במאמרים בעיתונות. הן קראו להחרים אותי, ויצרו קשר עם המעביד שלי בדרישה לפטר אותי. כלבות עשירות, שהסבא־רבא והסבתא־רבתא והסבא והסבתא שלהם דאגו לרדיפה, לרצח ולהחרמת הרכוש של חלקים מהמשפחה שלי וחלקים מהמשפחות של החברים שלי. נשים, שהמשפחות שלהן עשו כסף מהסבל של אחרים.
להתנהגות שלהן יש, כמובן, מסורת גרמנית ותיקה. הן אוהבות חֲרָמוֹת ושונאות את החירות. הן אוהבות מנהיגים רודניים, ומשליכות על המדינה את המשאלות הילדותיות שלהן, שמבחוץ ידאגו להן ולצורכיהן. הן בטוחות שחייבים להן משהו. שיהודים חייבים להן משהו. יש להן תפיסה מגוחכת לגמרי של אימהוּת, ירושה מהסבתות הנאציות שלהן, והן רוצות שהמדינה תיתן להן פרס על החלפת חיתולים. ובכל מקרה: המדינה, השיטה, החברה, הפוליטיקה, הכלכלה - כולן רעות ולא הוגנות. הנשים האלה מטילות את עצמן על האדמה ביבבה ובזעקה ובקללה, וזוקרות אצבע מאשימה כלפי האליטות, שמונעות מהן להיות מאושרות. בתוך כך הן שוכחות שהמשפחות שלהן תחבו לכיסים את הזהב, הכסף ויצירות האמנות של מיליוני יהודים, כדי להשיג את הנס הכלכלי הגרמני.
אבל זה לא מניא אותן מללהק את עצמן לתפקיד של מיעוט נזוף ומקופח, אף על פי שהן חיות באחת הארצות העשירות ביותר בעולם, ומכירות בעיות אמיתיות רק ממסך הטלוויזיה. Fucking Germans!
מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
על נייר הטואלט / גלית דהן קרליבך
אנשים־אנשים ברחובות. בדרך בית לחם, לצד הבית, ראיתי גבר שהעלה בחבל סל מזון אל מרפסת בקומה השלישית, שבה ישב חברו. "הוא בבידוד", הסביר האיש, "עכשיו חזר מחו"ל ונתקע שבועיים, במקום שיעשו בדיקה כמו במדינה נורמלית".
"למה אתה לא משאיר לו את האוכל מחוץ לדלת?"
"הוא מטפס הרים וחובב אקסטרים, זה מעסיק אותו", נימק האיש וקרא, "יורם, שבור ימינה, ימינה!"
נזכרתי בְּחבר, ב', בן כ־50, חובב אפוקליפסות, שחי בחרדה תמידית. אילו חולקו דיבידנדים על פחדים, ב' היה היום עשיר מופלג. הפעם האחרונה שהוא נראה בחוץ היתה בתחילת פברואר. חזרתי אז ממסע הרצאות בסטוקהולם, ו־ב' הסכים לפגוש אותי בפארק המסילה רק מפני שיצא להצטייד בנייר טואלט בסופרמרקט החביב עליו. פברואר, מי זוכר, היה בימי טרום קורונה. ב' פתח את הבגאז' של המכונית והציג בפניי ערימות־ערימות של חבילות גלילים. "למה כל כך הרבה?" שאלתי. הוא יידה בי מבט קשה. "סוף העולם מעבר לפינה, ואת... את שואלת למה כל כך הרבה?" זעק והחריד מתנומתם זוג זקנים בספסל הסמוך. "בכל ספרי המדע הבדיוני אין זכר לנייר טואלט. חשבת על זה?"
"אין זכר לעוד דברים", הספקתי למלמל לפני שהכריז שהוא טס הביתה, מי יודע בכמה חיידקים נדבק במקום המזוהם הזה, כשעשרות אנשים חסרי אחריות פולטים עליו פחמן דו־חמצני.
בחודשים שחלפו מאז לא הזדמן לי לדבר עם ב'. ההיחשפות למצבו של השכן האקסטרים - "הוא קנה לתקופת הבידוד אופני כושר וכל הזמן מדווש עליהם", סיפר האחראי על סל המזון - עוררה אותי מתרדמתי. החלטתי לסור לביתו של ב'.
עטיתי כפפות, ארבע מסיכות על הפנים, מטפחת לשיער ובגדי מיגון ששאלתי משכנה, רתכית מוסמכת. חנוטה בשריון האבירים החדיש עליתי לדירה של ב' בקטמונים. נקשתי על דלתו. ב' לא ענה. נקשתי חזק יותר, הלוך וקוש. לבסוף הופיעה בחדר המדרגות דיירת בבניין, ששאלה: "את ל־ב'?" הנהנתי. היא אמרה, "איך הוא נראה בכלל? יש לנו נזילה מהקיר המשותף והוא אף פעם לא עונה".
"טוב, אם יש מישהו שישמח לטפל בעובש, ב' הוא לא האיש". השכנה חזרה לדירתה, ואני המשכתי במלאכת הנקישה. הנקישות במקצבים שונים על הדלת האטומה עוררו בי נעימוּת משונה. ו־ב' בשלו - לא פתח.
חזרתי הביתה. כמה אנשים ברחוב מחאו כפיים. במרפסת הבידוד, השכן החדש התפרע על אופני הכושר וזימר בקול שירים. כשהתפזרו האנשים, הוא שִלשל אלי פתק: "אני מחכה לערב בשביל לצאת לטיול אסור. את באה?"
"אין לי זמן", צעקתי אליו. דילגתי לדירתי, לקחתי גיטרה ויצאתי שוב אל ב'. הבניין שלו היה חשוך כולו. התיישבתי מתחת לחלון של ב' והתחלתי לנגן אוסף של שירי חרדה, שזכרתי שאהב מאוד בילדותו. פתחתי ב"תה עושה סחרחורת" וקינחתי בשורות "אך איני יודעת מה קרה, אי אבדה הדרך הברוכה".
מתוך הדירה, מעבר לחלון, נשמע רעש של גרירת רגליים. שעטתי לדירתו של ב'. חשתי בו עומד בצידה האחר של הדלת הנעולה, דרוך, מציץ בעינית. "ב', אני יודעת שאתה שם", קראתי.
"אני בבידוד!" זעק.
"למה אתה בבידוד?" החזרתי אליו זעקה. "אם אתה לא יוצא עכשיו, עוד תחטוף בְּדידוּזֶרְיוֹזיס."
"מה זה?"
"תפתח קודם". הוא פתח את הדלת לאט. נעצתי כף רגל בין הדלת למסגרת, לפני שיתחרט. "אני לא מבינה איך אדם שקרא את המילון השלם להיפוכונדריה קלאסית, לא יודע מה זה בדידוזריוזיס. זאת מחלה קשה שתוקפת אנשים שאף פעם לא יוצאים מהבית".
על פניו של ב' הופיעו סימני מצוקה. הוא חכך בדעתו. "שיעור המתים מהמחלה הזאת..." אמרתי. "בסדר, בסדר, אני בא", הוא אמר, "אבל רק בשביל לקנות נייר טואלט ולחזור".
גלית דהן-קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר
צילום: גל חרמוני
נופלים ונוסקים / יונתן שגיב
סטוק ניואינגטון, לונדון, 22.6.2020
תעלת שיט עטורת עצים וגשרים קטנים חוצה את מזרח לונדון, ואתמול נפלתי לתוכה. זה היה בוודאי מביך פחות אילו יכולתי להאשים בנפילתי את החשודים המיידיים בסביבה, כמו רוכבי אופניים קצרי רוח, אימהות גאוותניות שמדהירות עגלות, או להק ברבורים אנטיפתיים; אבל האמת היא שאני עצמי צעדתי במכוון היישר לתוך המים הירקרקים, שאטימותם המנצנצת בשמש היוקדת שכנעה אותי, מעל לכל צל של ספק, שבאספלט עסקינן. האירוע, התברר, היה משעשע במיוחד מנקודת התצפית של רביד, צבי חסין־הקורונה ויורם המפוזר, שבאותו רגע עלו על גשר - אמנם מרוחק מה, אבל ממשי לגמרי - ולמשמע ה"ספלאש" סבו לאחור ולא ראו אלא כוס קפה טייק אוויי צפה על פני המים, עזובה וגלמודה, באין סימן לאדם שדקה לפני כן אחז בה בבטחה והטיח בפניהם בהתנשאות שהם סתם עושים עיקוף מיותר.
לאחר שהגחתי המום מהמים, התיישבנו על סכר במרכז התעלה. ספגתי באצילות סבב בדיחות מוצדקות, פרסתי את הבגדים הרטובים ובהיתי בקנאה בשלושה שמולי, בגדים יבשים לגופם וקפה מהביל בידם. "זאת התקופה המשוגעת הזאת", ניחם אותי צבי, "אי אפשר להתרכז, אי אפשר לדעת מה יהיה שבוע הבא. בטח הסתכלת בנייד". הבהרתי שהנייד היה בכיס, ומייד קיללתי, שכן לפתע הבנתי: מילא הקפה, אבל האייפון נפל חלל.
"אתה לא בפוקוס בגלל הטיסה לארץ בְּשישי", אמר יורם, והסכמתי איתו. גם בזמנים רגילים, תמיד לפני טיסה לארץ הרגשתי שאני מתפצל בין שתי המדינות ולא קיים באף אחת, לא כל שכן בתקופה הנוכחית, שבה אין לנו מושג מה יהיה בשדות התעופה, בטיסות ובבידוד הצפוי לנו, ורביד ואני מתהלכים בפארקים בלונדון כצמד פושעים שנידונו למאסר עולם ונפרדים לשלום מהחירות המתוקה שחוו כעניין מובן מאליו.
"ואולי בנפילה הזאת יש משהו סמלי", הפלגתי, "לחזרה המקרטעת לשגרה מעוּותת, בצעידה קדימה מתוך ציפייה למצוא קרקע בטוחה - רק כדי לגלות ששוב שקענו במים מטונפים בתעלה. זה כמו שהשבוע נסענו לסוהו לראות איך החנויות נפתחות, ובמקום לגלות מחדש את השגרה שאבדה, התברר שרחוב אוקספורד מרוקן, שהחנויות אוסרות למדוד בגדים ושבתי הקפה לא מאפשרים להשתמש בשירותים, וככה בסוף התחבאתי בתוך שיח, והשתנתי בפארק". "זאת פרשנות יפה", העיר רביד, "אבל בתור בנאדם שכל יום שוכח איפה הוא שׂם את המפתחות, ואיבד בשנתיים האחרונות ארבעה קינדלים ודרכון, אולי פשוט קבעת שיא חדש בפיזור נפש". עשיתי לרביד פרצוף. הוא בעט בי, וחייך. השמש טיפסה בשמיים. הבגדים התייבשו ברוח החמימה. צבי ויורם אמרו שהם צריכים לחזור לעבודה. רביד הושיט לי יד והלכנו לקנות מסיכות. הבד שלהן נעים, אז יש סיבה לקוות שלא ניחנק מהן בטיסה.
.
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)
צילום: Mark Blower