לפני שנה צעד השחקן האיראני נאביד נגהאבן על השטיח האדום, לצד וויל סמית', בבכורה ההוליוודית הנוצצת של "אלאדין", שנערכה בשדרת הכוכבים המפורסמת בלוס אנג'לס. הוא גילם אז את אביה של הנסיכה יסמין, הסולטן של אגרבה, בעיבוד הקולנועי האנושי לאגדה מ"סיפורי אלף לילה ולילה", שהיה להיט גדול של אולפני דיסני, עם הכנסות של יותר ממיליארד דולר ברחבי העולם.
לבקשתו, אני פוגש אותו באתר בנייה באחת השכונות העניות בעברו המזרחי של דאונטאון לוס אנג'לס. מרחק 12 קילומטרים ומיליון שנות אור מהלב של עיר הכוכבים. הפעם נראה נגהאבן שונה לחלוטין מדמותו הססגונית בסרט: עוטה חולצת טריקו קרועה ומחוררת, לובש מכנסי דגמ"ח מאובקים וחגור בחגורת כלים של פועלי בנייה.
"זה פרויקט חיי", הוא פותח את זרועותיו ומציג את הנכס שמולנו: בית בן שתי קומות, המחובר למחסן גדול עם חניה שרכש בכספו. בשנה וחצי האחרונות הוא עמל על שיקום המבנה, לצד פועלים מקסיקנים, כדי להכשירו כמרכז תרבותי קהילתי בשכונת בויל הייטס, המתאפיינת בעיקרה באוכלוסייה היספאנית דלת אמצעים.
"הבית הזה יוכל לאכלס שמונה אמנים שיתגוררו בו, והמחסן יוסב לאולפן צילומים. הרחבה בחוץ תשמש לאירוח קהל, ובצד נתלה עבודות אמנות שייווצרו פה. מקרן בחצר יציג סרטים, ומזנון קטן בסגנון הפיפטיז יציע חטיפים וגלידות. זה יהיה מעין תיאטרון־רחוב קטן, ונוכל לארח פה הרכבי מוזיקה ולהזמין ילדים מבתי ספר בשכונה, שבאף אחד מהם אין לימודי אמנות. עובדים איתי פועלים וגם שני אנשי צוות מהסדרה 'לגיון' שבה שיחקתי".
מ"לגיון", סדרת מדע בדיוני שרצה שלוש עונות והתבססה על דמויות מוטנטים מחבורת אקס־מן של מארוול קומיקס, נתרמו לטובת הפרויקט של נגהאבן שלוש משאיות עמוסות בחלקי תפאורה ובאביזרים, שפורקו בשנה שעברה מהסט עצמו, עם ירידת הסדרה מהמרקע.
את הרעיון לפרויקט החברתי ספג מחוויותיו בעיר. "עברתי ללוס אנג'לס ב־1993, ולא היה לי כלום. גרתי ברחובות, ישנתי על ספסלים בגינות ציבוריות. חלמתי שיום אחד אוכל להקים סביבת מגורים בטוחה שתשמש חממה לאמנים צעירים בתחילת דרכם - דבר שלי לא היה אז.
"והנה, כבר שנה וחצי אני מדלג בין עולם המשחק לבין השיפוצים. כל מה שאני מרוויח - מושקע כאן. תסתכל על המבנה הזה, הכל בא מהמשכורות שלי. בחודשים האחרונים לו"ז העבודה כאן מתעכב בגלל הקורונה, ולכן פתחתי בקמפיין גיוס תרומות באתר Go Fund Me. אני גר בדירה בוואלי, וזה מספיק לי. את רוב הימים שלי אני מבלה ממילא כאן, ואני לרגע לא מתלונן.
"בכל בוקר אני קופץ למאפייה השכונתית, לקנות לחבר'ה מאפים לקפה של הבוקר. באחת הפעמים בעל הבית אמר לי: 'הבן שלי שואל: למה הסולטן מ'אלאדין' עובד בשיפוצים? הוא לא יכול לבקש משאלה מהג'יני שהכל ייבנה מייד?'"
לא מפתה אותך לפנק את עצמך בבית יפה, לנוח על זרי ההצלחה בתחום המשחק?
"אני רואה שחקנים שאין להם אפילו שמינית מהיקף התפקידים שיש לי ברזומה, והם נכנסים לחדר ורק מחכים שיתרפסו בפניהם. אני נחבא בפינה, שומר על שקט. מה שאתה רואה פה - זה החלום האמיתי שלי. אבא שלי נהג לומר לי שבכל פעם שאני מרגיש זחוח וביג שוט, פשוט אשפיל מבט לאדמה שעליה אני דורך. יש המונים שחולמים להיות במקומי. אני אומר תודה שהרגליים שלי דורכות על האדמה, וממשיך להצטנע ולדבוק במטרה".
√ √ √
אחרי ששיחק בעשרות סדרות טלוויזיה אמריקניות, ובהן מהמוערכות ביותר בשנות האלפיים, דוגמת "24", "הבית הלבן", "אבודים", "ויפ" ו"תרגיע", נגהאבן בן ה־56 מככב בסדרה החדשה של כאן 11, "טהרן" (שני, 21:15), שעוד לפני שעלתה השבוע כבר נמכרה לשידור בשירות הסטרימינג של חברת אפל, שהושק בשנה האחרונה.
"טהרן" היא דרמת ביון מותחת שמתרחשת בבירת איראן, במסגרת משימה סודית של המוסד לקראת תקיפה מתוכננת של חיל האוויר הישראלי על מתקני הגרעין. מי שנשלחת לסייע מבפנים, שבוע לפני התקיפה, היא סוכנת מוסד צעירה בשם תמר רביניאן (ניב סולטן), האקרית ממוצא פרסי ודוברת השפה. תמר מחליפה זהות עם אזרחית איראנית שמוברחת מהמדינה, ועד מהרה מוצאת את עצמה מסתבכת בנסיבות חייה, כששורה של תקלות בלתי צפויות מביאה למצוד אחריה מצד הרשויות באיראן.
בסדרה מככבים גם מנשה נוי, בתפקיד ראש המוסד, לירז צ'רכי, כמפעילתה של תמר, והשחקן האיראני־אמריקני שון טאוב, שהופיע בשלל תפקידי אורח בסדרות טלוויזיה דוגמת "NCIS" ו"סקנדל", נוסף על תפקידו בשובר הקופות "איירון מן" - כמהנדס שעוזר לטוני סטארק (רוברט דאוני ג'וניור) בהרכבת חליפת גיבור העל שלו.
נגהאבן מגלם ב"טהרן" את מסעוד טבריזי, איש עסקים איראני ממוצא כורדי, המקורב לאושיות השלטון ובעליו של משרד נסיעות תיירות פנים גדול. בסתר הוא סוכן מוסד ותיק שהכשיר את הקרקע להגעת תמר לטהרן, כשהוא פועל מתוך מניע אידיאולוגי להפיל את משטר האייתוללות ולשחרר את איראן מכפייה דתית.
"באירוע בלוס אנג'לס הכרתי במקרה את אלון ארניה (ממפיקי הסדרה, ישראלי שחי בלוס אנג'לס; ד"כ), והוא זרק לי שהוא עובד על 'טהרן'. כבר שמעתי על הפרויקט קודם, כך שהרגשתי שזה סימן משמיים", הוא נזכר.
"קיבלתי את התסריט ואהבתי אותו מאוד, ואז המשכתי לפגישת סקייפ עם דני סירקין, הבמאי. התלהבתי לגלות שמדובר בסדרה שמאחוריה עומד משה זונדר, תסריטאי העונה הראשונה של 'פאודה', סדרה שהכרתי היטב. מובן גם שסדרה שמתרחשת באיראן נוגעת לי במקום אישי. אבל מעל הכל היה לי חיבור מצוין עם סירקין. בזכות התשוקה והאותנטיות שלו לא יכולתי לסרב להצעה להשתתף. הוא דיבר איתי בפרסית, אחרי שלמד את השפה, ורצה בכל מאודו לשקף בצורה נאמנה את איראן.
"צילמנו בסוף 2019 באתונה, והצוות עשה עבודה מצוינת בניסיון לשוות לעיר את המראה של טהרן שאני זוכר. כמו כן, הרבה שחקנים וניצבים בסדרה היו פליטים מאיראן שמתגוררים ביוון. כל האווירה מסביב היתה נכונה. גם התרשמתי מאוד מניב סולטן. יש לה שקט פנימי, והיא לא נותנת להסחות הדעת של הפרסום להשפיע עליה מקצועית. היא מתוקה אמיתית, היתה נהדרת לכולם על הסט, וגם דיברה פרסית למופת".
איך התחיל, למעשה, החיבור שלך לישראל?
"דרך חברי היקר, השחקן הרצל טובי ('שנות ה־80', 'ישמח חתני'). הכרנו בתחילת שנות האלפיים כששנינו היינו שחקנים מתחילים בארה"ב. הוא גילם את אחי הצעיר בהצגת תיאטרון קטנה שבה שיחקנו, ובעצם הפך לאחד האנשים הקרובים אלי ביותר עד היום. יצא לנו לשחק יחד בסרטים 'אוויר מת' ו'מחיר לחופש' ושמרנו על קשר הדוק. כשהתחלתי את גיוס ההמונים למרכז שלי, הרצל היה אחד הראשונים לתמוך ב־5,000 דולר. הוא תמיד שם לצידי, ואיך אומרים אצלכם? הוא מענטש אמיתי".
ב־2012 הגיע נגהאבן לישראל, להשתתף בחתונתו של טובי, ובעקבות הביקור התחיל לעבוד עם סוכנת שחקנים ישראלית. דרכה קיבל תפקידים בסרט ההוליוודי "משימה חשאית בדמשק", שבו שיחק שוב לצד הרצל, ובסרט הישראלי דובר הפרסית "באבא ג'ון".
"יש מצב שאני האיראני הראשון שיש לו סוכנת ישראלית, ואני מתגאה בזה", הוא מחייך.
√ √ √
ב"באבא ג'ון", של הבמאי יובל דלשד, כיכב נגהאבן בתפקיד הראשי. הסרט זכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר לשנת 2015 ונשלח כנציג ישראל הרשמי לקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב בטקס האוסקר (הוא לא העפיל לשלב הסופי). נגהאבן גילם בו אב למשפחה יוצאת איראן במושב חקלאי בדרום הארץ, שבבעלותה לול תרנגולי הודו. העלילה עסקה בפערי הדורות שבינו לבין בנו בן ה־13 (אשר אברהמי).
בפעם הראשונה שבה נחת בישראל, לחתונת טובי, עוכב, לדבריו, לחקירה של ארבע שעות וחצי בנתב"ג. "זה קרה גם קצת באשמתי, כי לא דאגתי להודיע לחברים שלי, שיכלו לעזור לי לעבור את זה בצורה חלקה יותר. פשוט הגעתי לביקורת הדרכונים עם הדרכון האמריקני שלי, הסברתי שבאתי לחתונה של חבר ושאני לא יודע בדיוק איפה אשהה, כי הוא סידר לי מקום. ברגע שראו בדרכון שאני יליד איראן, וששם אבי מוחמד, ביקשו ממני מייד לגשת הצידה (צוחק).
"נחקרתי כמה פעמים על ידי אנשים שונים, ששאלו אותן שאלות. אני התמוגגתי מהסיטואציה. מעולם לא חקרו אותי ברמה כזו. ולחשוב שבאותה תקופה גילמתי טרוריסט טלוויזיוני מפורסם ב'הומלנד'.
"כשהגעתי לקצינת הביטחון האחרונה, שאישרה לי להמשיך בדרכי, אמרתי לה שאני מקווה שבפעם הבאה העניינים יעברו בצורה מהירה יותר. היא שאלה אותי 'אתה מתכנן לבקר פה שוב?' ועניתי שבעוד שבועיים אחזור לישראל 'to do a shooting' (כפל משמעות: לצלם, אבל גם לבצע ירי; ד"כ). הפנים של הקצינה קפאו. הסברתי לה שאני משחק בגרסה האמריקנית של 'חטופים' הישראלית, ואז נפל לה האסימון שאני אבו נזיר מ'הומלנד'".
אבו נזיר, הטרוריסט מאל־קאעידה בעיבוד האמריקני שיצר גידי רף ל"חטופים" ב־2011, היה אחד התפקידים שפרצו לנגהאבן את הדרך. הוא שיחק בסדרה בשנותיה הראשונות והמדוברות ביותר, לצד קלייר דיינס ודמיאן לואיס, וגם התלווה לדיינס ולמנדי פטינקין בצילומי הפרקים הראשונים בעונה השנייה, שהתקיימו בישראל באביב 2012.
"בנחיתה השנייה שלי בישראל, הפעם לצילומי 'הומלנד', הוזמנתי אישית על ידי הנשיא המנוח שמעון פרס לבקר אותו במעונו. רק לי דבר כזה יכול לקרות. להיחקר ארבע שעות וחצי בשדה התעופה, ואחרי שבועיים להתארח בבית הנשיא. אני זוכר שהתמונה המשותפת שלנו הופצה בכל מקום, וגם באיראן, תחת הכותרת 'עדות לכך שנאביד נגהאבן הוא מרגל ישראלי'. התגלגלתי מצחוק. אני כבר מחכה לתגובה שלהם אחרי שתעלה הסדרה החדשה".
מה אתה זוכר מהמפגש עם פרס?
"הוא היה אדם מקסים, מוקף נשים נהדרות בצוות שלו. סיפרו לי שאמו גידלה אותו, ומשם הוא למד לכבד נשים בחייו. כולן סביבו לא הרפו לרגע, דאגו לו לכל דבר קטן, כאילו רוח אמו עדיין שורה עליו. התרשמתי מזה מאוד. בפרסית יש לנו פתגם: 'גן העדן שוכן מתחת לרגלי אמך'. אם אתה רוצה להגיע לגן עדן, עליך לנשק את האדמה שעליה היא הולכת, ואז השערים ייפתחו בפניך.
"כשבאתי לישראל, והתחלתי לגלות אותה מהר מאוד, הרגשתי שהגעתי הביתה. המנטליות והחום של האנשים הזכירו לי מאוד את המולדת שלי. הישראלים יותר ישירים, פחות מהססים לפנות אליך, לגעת בך, צריכים שהכל יקרה כאן ועכשיו. האיראנים יותר פסיביים ורגועים.
"יש לי געגועים עמוקים לאיראן ולרחובות, שלבטח השתנו וכבר לא נראים כמו שאני זוכר מילדותי. כל ההכפשות ששומעים בישראל ובעולם על איראן - זה בולשיט של פוליטיקאים. העם האיראני לחלוטין אוהב אדם. אני מן הסתם לא אובייקטיבי, אבל אין יותר מדהימים מהאיראנים. אין חום שדומה לזה שמרעיפה משפחה פרסית".
אילו פידבקים אתה מקבל מאיראן?
"אני מקבל המון תגובות ברשתות החברתיות, ויוצרים איתי קשר גם במייל. יש כאלה שרוצים לתרום לפרויקט שלי, אבל לעשות זאת בדולרים מתוך איראן זה מורכב. בחורה אחת יצרה איתי קשר, בהצעה לתרום לי חולצה של נבחרת הכדורגל של איראן עם חתימה של עלי דאי, אחד הכדורגלנים הכי מפורסמים, שגם אימן את הנבחרת. המחווה והרצון הטוב שימחו אותי, אבל אמרתי לה לא בנימוס.
"אני בקשרים עם יוצרים מאיראן, קולנוענים שלעיתים שולחים לי הצעות לתפקידים. אבל גם כשאני מעוניין זה מסתיים מהר מאוד, כי ברגע שהם מגישים את הסרט לאישור - הגופים הממשלתיים לא מוכנים שאשתתף בזה. וזה בסדר, אני מקבל את זה. אמנם אני יכול לחזור לאיראן, אחרי 35 שנה שלא ביקרתי בה, אבל לא בטוח שאצליח לצאת משם שוב".
√ √ √
נגהאבן נולד ביוני 1964 במשהד, העיר השנייה בגודלה באיראן, וכבר בגיל 8 החל לשחק בהצגות בית הספר. הוא הבכור מבין ארבעה ילדים. אביו היה מנהל בנק, אמו ניהלה בית ספר יסודי, ובצל המהפכה האיראנית והתחזקות משטר האייתוללה חומייני, הוא בחר לעזוב את המדינה מייד אחרי סיום התיכון ב־1985.
"אלה היו זמנים קשוחים באיראן. בשנות נערותי המדינה כולה התהפכה והמצב היה משוגע", הוא משחזר, "כנער לא הצלחתי לשתוק, אמרתי את הדברים שאסור שייאמרו, ותמיד מצאתי את עצמי מסתבך. עד שהבנתי שאני לא יכול להישאר שם".
בגיל 20 עבר לטורקיה ומשם לבולגריה, ולבסוף השתקע בדרום־מערב גרמניה, בעיר קייזרסלאוטרן, שם קיבל מקלט. "אחרי תקופה במרכז פליטים עברתי להתגורר בפנסיון בבעלות אישה גרמנייה עם תשעה ילדים, שהכניסה אותי לביתה כאילו הייתי בנה העשירי. כשהוריי באו לבקר אותי היא לא הסכימה שהם יישנו במלון, אלא רק איתנו, באותו הבית".
בגרמניה התקבל לקבוצת תיאטרון מקומית, ובין כוכבי המשחק שהעריץ הוא מונה את ספנסר טרייסי, גרגורי פק ו"המרלון ברנדו של איראן" - בהרוז ווסוגי. בזכות מראהו המזרח־תיכוני התפרנס כדוגמן מסלול בתצוגות אופנה, ובהמשך עבד בשירות יצרנית ביגוד מקומית. כך חסך כסף, עד שלבסוף עקר לארה"ב, כשהוא בן 25.
"הגעתי ללוס אנג'לס עם 400 דולר בכיס, והעבודה הראשונה שלי היתה בשטיפת מכוניות. שילמו לי רק דולר וחצי לשעה, אבל זה לא הפריע לי. כל מה שחוויתי לימד אותי משהו, ומכל אדם שפגשתי לקחתי משהו. כל שיעור שהחיים לימדו אותי הפנמתי, עם פרשנות שלי. כך פילסתי לעצמי את הדרך".
קשיי המחיה בלוס אנג'לס דרבנו אותו להדרים כ־200 קילומטרים, לסן דייגו, שם התגורר כמה חודשים עם משפחת דודו. הוא עבד כנהג מונית, השיק עם נהגים נוספים עסק לשירותי הסעות, ובמקביל השתתף במופעי מערב פרוע לתיירים בתחנת הרכבת הישנה בסן דייגו.
"באותה תקופה הכרתי את אמה של בתי. ניהלנו קשר רומנטי קצר, והיא גילתה שהיא בהיריון. נשארנו יחד חצי שנה ואז נפרדנו, אבל היה לי ברור שאגדל את בתי, נאסים, וגם את בתה של אותה אישה ממערכת יחסים קודמת, כדי שיגדלו יחד כאחיות לכל דבר. כך שהרווחתי בעצם שתי בנות. הגדולה, ולריה־זואי, בת 29, היא רופאת שיניים, ונאסים, בת 25, למדה פסיכולוגיה ותקשורת. היא ניסתה כמה פעמים את מזלה במשחק, אבל לא לגמרי הרגישה שזה בשבילה. היא עדיין מחפשת את עצמה".
מה קורה עם משפחתך שנשארה באיראן?
"הוריי כבר הלכו לעולמם, וגם אחי הצעיר. יש לי עוד אח ואחות, שאיתם אני שומר על קשר טלפוני. אני בודק מה שלומם בתקופה האחרונה, בגלל מגיפת הקורונה והמידע העמום שמגיע בנושא מאיראן. אני מאמין שהעם צריך לקחת את העניינים לידיו, כי האזרחים נתונים למניפולציה שלטונית והמנהיגים מנצלים לרעה את הכוח שבידיהם.
"איראן שאני שומע עליה כיום רחוקה מאיראן שבה גדלתי. האנשים הם אותם אנשים, אבל מאזן הכוחות השתנה. אני מאמין שמי שמצליחים להגיע לאינטרנט ולהיפתח למידע - הם אלו שיביאו את השינוי".
זמן לאהבה יש לך?
"אני בסוג של מערכת יחסים לונג דיסטנס כרגע, אבל לא מעבר לזה. ניהול קשר תובע עבודה וזמן - שאין לי. אני עובר מפרויקט לפרויקט, טס בכל העולם. המסירות שלי כיום בראש ובראשונה היא לבניית הפרויקט החברתי".
√ √ √
הפריצה הגדולה של נגהאבן הגיעה בשנת 2000, כששיחק בסרט הקצר ודל התקציב "Boundaries", שזכה בפסטיבל "סלאמדנס" לסרטים עצמאיים, המתקיים במקביל ל"סאנדנס" ביוטה. מאז הוא עובד קבוע. הוא שיחק בסדרות "המגן", "זהות בדויה" ו"חוק וסדר", וגם בסרטים "מלחמתו של צ'רלי ווילסון", בכיכוב טום הנקס וג'וליה רוברטס; "אחים", עם טובי מגווייר ונטלי פורטמן; "12 לוחמים", לצד כריס המסוורת'; ו"צלף אמריקני", שביים קלינט איסטווד ושהיה מועמד ב־2014 לשישה פרסי אוסקר.
למרות שבאת מהמזרח התיכון, לא מציעים לך רק תפקידי מחבל.
"בשנים הראשונות שלי כשחקן זה היה ככה, אבל אני מאמין שבידינו לשנות את זה. מעולם לא גילמתי נבל ולא פירשתי שום דמות שלי כך. אני מגלם דמויות שמאמינות בצדקת דרכן ונשאר נאמן לבסיס שמוביל אותן. למזלי, קיבלתי בחיי הזדמנויות לגלם דמויות עמוקות ובעלות משמעות.
"בשנים האחרונות הוליווד השכילה להבין שהיא צריכה לצאת מהסטריאוטיפ, להיפתח וליישר קו עם העולם כפי שהוא נראה באמת. יש לה אחריות גדולה להביא סיפורים יוצאי דופן. כילד צפיתי במערבונים והתחפשתי לקאובוי, כך שאני יודע שלסרטים יש השפעה אדירה. אני גאה בדמות שגילמתי ב'לגיון', בז'אנר המדע הבדיוני, וכמובן דמותו של אבו נזיר יקרה לליבי.
"על התפקיד שלי ב'באבא ג'ון', שהיה צעד חשוב קדימה בקריירה שלי, כינו אותי באחת הביקורות 'האיש בעל אלף הפרצופים'. זה כל מה שאי פעם חלמתי שיגידו עלי. מאז אני עוד יותר חדור מוטיבציה לגלם תפקידים מגוונים. אני מקווה שדמות הסולטן שגילמתי ב'אלאדין' תופיע גם בסרט ההמשך המתוכנן. אינשאללה".
עד כמה אתה מעורב בחיי הקהילה האיראנית הגדולה בלוס אנג'לס?
"זאת קהילה גדולה, אבל מבחינת היוצרים שחיים פה, אין קבוצה מחוברת ומאוחדת כמו הישראלים בעיר. תמיד הישראלים הם שמזמינים אותי כשיש פסטיבל סרטים, דואגים למצוא אותי. אני מטבעי צועני, מסתובב תמיד בין מדינות עם תיק גב עלי. בחיים לא הייתי קשור למשהו חומרני שהחזיק אותי במקום מסוים.
"אני נמשך לקשרים עם בני אדם, אוהב לפקוח עיניים ולהכיר באמת. אני רואה את האור שבפנים ועיוור לגון העור, לגזע, למגדר או לדת. זאת גם הסיבה שאני מרגיש מחובר לישראל. בזכות האנשים. אתה יכול לזהות את האדיבות והפתיחות שלכם.
"מבחינתי, זה מעולם לא היה 'אנחנו נגדם'. כולנו גוף אחד. אתה ישראלי, אני איראני - אבל לנפש שלנו אין לאום ואין שיוך דתי. אנחנו שווי ערך זה בעיני זה. אני רק מחכה שבהוליווד ובשאר העולם יבינו זאת לחלוטין, ומשם נצעד כולנו לדרך משותפת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
