פרופ' יעקב (יאשה) גרובמן
דיקן הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון
ממתכנני בניין החוג ללימודי הסביבה ע"ש פורטר באוניברסיטת ת"א. לשעבר נווט קרב בחיל האוויר
פרופ' יאשה גרובמן, קריסת הלבנייה בבתי הזיקוק בחיפה היא סמל לסוף עידן האנרגיה הישנה והמזהמת, ותחילתו של עידן האדריכלות הסביבתית והירוקה?
"לא בהכרח. לדעתי קריסת הלבנייה היא סימן לבעיית התחזוקה בארץ. איזשהו אות לבחון מחדש את האופן שבו אנחנו מתחזקים מבנים".
אולי זו עשויה להיות נקודת ציון בדרך לפינוי מוחלט של בתי הזיקוק, או שמא צעד בדרך לשימור ולשיפוץ אחד מסמליה התעשייתיים והאדריכליים של העיר?
"אני סומך על כך שמספיק ארגונים בדקו את זה, ושיש מספיק הוכחות לכך שהמפעל הזה מזהם וצריך לעשות איתו משהו; הקריסה לא בהכרח קשורה לכך. חוקים וניטור יש לנו, אבל האופן שבו אנחנו מממשים את החוקים והתקנות הוא עדיין בעייתי. מחשבה לטווח הקצר של כוחות פוליטיים וכלכליים לעיתים גוברת על מה שטוב לנו ולילדינו לטווח הארוך".
הכוחות האלה הפכו מבנים מזהמים ומונומנטליים מן הסוג שאנחנו מדברים עליו לסמלים של עיר.
"אני חושב שמבנים מהסוג הזה, בולטים ומונומנטליים בקנה מידה אחר, ובגיאומטריה מיוחדת, מהווים איזשהו אתגר לבנייה - ולכן חלקם הפכו להיות סמל של עיר. בנוגע לעוד מבנים מהסוג הזה שהפכו לסמל של עיר, אין משהו מוכר יתר על המידה.
"יש מבנים תעשייתיים שהוקמו לצורך ירידים כמו למשל אייפל, קשת השער בסנט לואיס שהוקמה כדי להיות איזשהו אירוע, אטרקציה. אבל אפילו בחיפה יש סמלים מושכים הרבה יותר - כמו המקדש הבהאי, אזור סטלה מאריס, רחוב בן־גוריון, אפילו ממגורות דגון, גם הוא מבנה בקנה מידה חסר פרופורציות, אבל כזה שיש בו איכויות אדריכליות טובות יותר בהשוואה ללבניות".
נשאלת השאלה - מה עושים עם מבנים שכאלה?
"זה דיון. בדרך כלל קיימת נטייה לשמר, לשפץ אותם, לעשות בהם שימוש חוזר. הושקעו במבנים האלה המון אנרגיה ותכנון רב, וגם בבנייה נעשה שימוש בחומרים רבים. ההריסה והפינוי שלהם בדרך כלל יהיו יקרים, לכן אם אפשר - כדאי לשפץ אותם, ויש דוגמאות רבות לכך בעולם: למשל מוזיאון טייט בלונדון, שהפך להיות פופולרי. אם תסתכל על תחנות רדינג, חדרה - בעתיד הלא רחוק יגיעו לטכנולוגיה שתייתר חלק גדול מהן או חלקים מהן. ואז, פעמים רבות מדובר בחללים מעניינים, שיכולים ליצור אדריכלות של ישן מול חדש, המשכיות, נוסטלגיה וכבוד לעבר - וזו צריכה להיות נקודת המוצא בתכנון מבנים כאלה. בנוגע ללבנייה, אני לא יודע אם היא בעלת פוטנציאל שכזה. היא התמוטטה גם בלי שנעשה בה שימוש, ולא בטוח שצריך להשקיע כסף בשחזור שלה".
מגדר ומגדלים
עוד דוגמה לסוג של שימור ולעיתים שינוי ייעוד היא תחנת הכוח "קופנהיל" בקופנהגן, שהפכה למעין פארק שעשועים. אתה סבור שטרנד הקיימות ההדוניסטית יגיע גם לישראל?
"בקופנהגן בנו על גג תחנת הכוח מסלול סקי מלאכותי, והעשן תוכנן לצאת מהארובה בצורת טבעות. זה הלך לכיוון של שימוש חוזר. העידן שבו בנינו דבר שנועד לשרת רק פונקציה אחת עבר מן העולם: בין שזו תחנת כוח ובין שזה אצטדיון כדורגל או כל מבנה תשתית אחר. אלה מבנים שתופסים המון שטח שעושים בו שימוש רק בשעות מסוימות, וביתר הזמן הם למעשה פיל לבן.
נקודת מוצא הנדסית פשוטה. הלבניות לאחר הקריסה // צילום: מישל דוט קום
"הצפיפות בעולם, ובמיוחד בארץ, היא כזאת שמחייבת מחשבה של תכנון הטרוגני, תכנון רב־שימושי שבו קיימת סינרגיה בין השימושים המתועשים של מבנים, לשימושים אחרים - אזרחיים ואחרים. בעולם אתה רואה דוגמאות למגרשי כדורגל שהם גם מרכזים מסחריים. היום בערים הגדולות באירופה בונים חניונים עם תקרות גבוהות מהסטנדרט, כדי שבעתיד יהיה ניתן להפכם למגורים, אחרת לא ניתן יהיה לעשות בהם שימוש נוסף. בארכיטקטורה יש שתי גישות - תכנון באופן אידיאלי לפונקציה, כך שלמעשה המבנה יהיה מותאם לפרק זמן מסוים, או יצירת תכנון גמיש וגנרי יותר, כך שבבוא הזמן ניתן יהיה לעצב אותו לדבר אחר".
עוד בעניין העיצוב - הזכרת את הארובות בחדרה, רדינג וכמובן מגדלי הקירור בחיפה. מהיכן הגיעה הצורה הפאלית של חלק מהמבנים הללו, והאם היא קשורה רק לאופן שבו יש לטפל ביצירת תנאי בעירה או קירור?
"בעיניי, בלבניות דווקא יש משהו נשי, יותר מאשר פאלי. מבנה פאלי הוא בדרך כלל צר וגבוה, בשעה שהלבניות הן יותר רחבות ועגולות. זה כמובן עניין אישי, כל אחד יכול לראות מה שהוא רוצה בדבר. אבל אני לא חושב שמבנה מונומנטלי חייב להיות פאלי, להפך. הדגש הוא על פונקציונליות. גם הארובות בחדרה הן פתרון פונקציונלי לצורך של העלאת עשן הכי גבוה שאפשר. הצורה היא עגולה, משום שזו תבנית זולה ופשוטה יותר ביחס לתבנית המרובעת והיקרה יותר.
הפכה לפארק שעשועים. תחנת הכוח קופנהיל בקופנהגן // צילום: Max Mestour and Amelie Louys
"מבנה הלבניות, לדוגמה, נועד לקרר וצריך ליצור הרבה שטח פנים, וצורת עיגול או סוג של ארובה הם פתרון אופטימלי לכך. מה שיפה במבנים האלה הוא שאין להם יומרות אדריכליות, הם מאוד פונקציונליים, פשוטים בבנייה שלהם, ומנסים לענות על הפונקציה שלשמה הם נוצרו".
זה גם חלק מהקסם שלהם.
"נכון. זה סוג של מבנים שיצאו מנקודת מוצא הנדסית פשוטה - ואדריכלים, לפחות מודרניסטיים, יודעים להעריך זאת. גם הגודל והמונומנטליות של המבנים האלה מעוררים הערכה, כפי שאמרתי, והם מעוררים הערכה בעוד מובן: כיצד ניתן לנצלם לפונקציות אחרות, זו הערכה מסוג אחר - שמתייחסת לפוטנציאל הגלום בהם. יש פרויקטים של סטודנטים שמנסים לקחת מבנים כמו ממגורות דגון או רדינג, ומנסים להתאימם לעירוב שימושים עירוני".
מבחינה פסיכולוגית – כיצד בטון, ברזל ופלדה הנישאים מעל סביבתם משפיעים על הלך הרוח של תושבי העיר? איזו אווירה מבנים כאלה יוצרים לטעמך?
"מבנים פאליים כמו האייפל, אובליסקים למיניהם או הקשת בסנט לואיס, אלה מבנים שמעוררים כבוד, הערכה ונוסטלגיה. הם מצביעים על יכולת התרבות שלנו להתגבר על כוחות המשיכה, ליצור מבנים שבלתי אפשרי היה לעשות אותם קודם. אגב, רבים מהמבנים שסימלו פעם הוכחת יכולת, לעיתים של תרבויות או מדינות, מוחלפים במגדלים שמיוצרים באופן פרטי. הסימבולים משתנים מכאלה שמקורם תרבותי, לסמלים שמקורם כלכלי".
המעבר הזה בא לידי ביטוי בעיצוב ובאופן הבנייה.
"במבנה שנוצר מנקודת מוצא כלכלית, בניין מגורים או בניין משרדים - הפן האדריכלי, לפעמים, פחות חשוב. במבנים ציבוריים אפשר לראות יותר רגישות לסביבה הבנויה, וקיימים מקומות שבהם בנייני ציבור השפיעו על עיר ומשנים אותה: מוזיאון גוגנהיים של פרנק גרי בבילבאו, שיצר את אפקט בילבאו, שבו מוזיאון שינה עיר שלמה, האופרה באוסלו של משרד האדריכלים סנואטה, שהפכה לסימבול של העיר; ואפשר ללכת אחורה - למשל לאופרה בסידני של יורן אוטזון. מבני הציבור האלה לרוב מסמנים את רוח הזמן בארכיטקטורה, בשיח האדריכלי וברוח האדריכלית".
בארץ אתה מזהה מבנים שהשפיעו על התרבות, החברה?
"אני לא חושב שבקנה המידה שציינתי, אבל אפשר לדבר על הבניין החדש של מוזיאון תל אביב, על יד ושם. יש רצון בארץ לייצר מבנים מהסוג הזה, לפעמים הם מוצלחים יותר ולפעמים פחות".
יותר הליכה, פחות פשיעה
המבנים האלה אמורים להשתלב באופייה של העיר. מנגד, מדברים על הבעייתיות של מתחמים סגורים במרכזי ערים, ככאלה שמונעים זרימה. האם אנרגיה ירוקה תוכל לשים סוף גם למתחמי אנרגיה שניצבים במרכזי ערים ולהפוך ערים לזורמות יותר?
"אני לא מכיר הרבה מתחמי אנרגיה ענקיים במרכזי ערים. יש מתקנים שהיו מחוץ לעיר והעיר הגיעה אליהם, והיום ודאי שלא בונים מתקנים כאלה במרכזי ערים, זה לא משהו שיאושר בשום ועדת תכנון בשום עיר. אבל יש דוגמאות למבנים שהעיר הגיעה אליהם והפסיקו להיות שימושיים: שרונה בתל אביב, למשל, שמקריה הפכה לפארק ולמבני מסחר ומגורים. הגישה המקובלת בעולם היא לנסות לא לבנות מבנים גדולים שמיוחדים רק לתשתית, אלא לחפש סינרגיה".
משמעות הסינרגיה הזו היא ליצור ערים שיש בהן עירוב שימושים ועירוב אוכלוסיות.
"עיר טובה שעובדת היא הטרוגנית מבחינת שימושי הקרקע והאנשים שגרים בה, אין בה שכונות לעשירים מאוד ושכונות לעניים מאוד, אנשים עובדים קרוב למקום מגוריהם, זו עיר שמתבססת על הליכה ונסיעה באופניים, ולא על מכוניות; זו עיר שיש בה מפגשים חברתיים גדולים יותר, ואנשים לא גרים אך ורק עם האנשים שדומים להם. כך יוצרת העיר פלורליזם, פתיחות וחיי רחוב - בניגוד לחיי מכוניות, מעלית והגעה לדירה".
ההטרוגניות והנגישות שאתה מתאר מביאות לרווחה נפשית גבוהה יותר, לירידה באחוזי הפשיעה.
"עיר שמבוססת על הליכה, על שהייה בחוץ, על עירוב שימושים וחללים, היא עיר שבה יש נראות יותר גדולה, עיר שבה יש אחריות חברתית הדדית יותר גדולה, ומן הסתם יש פחות פשיעה. ערים שמבוססות על מתחמים ענקיים סגורים, על סגרגציה מבחינת אוכלוסייה, נסיעה במכוניות ואפס קשר חברתי - הן ערים שבהן יש אנשים בתחתית הסולם מבחינה חברתית וכלכלית, והם אלה שיותר קל להם להגיע לפשיעה. העיתונאית והסופרת ג'יין ג'ייקובס כתבה על זה רבות בשנות ה־60: איך לתכנן ערים שבהן המדרכות והגשרים בין אנשים ייצרו תרבות עירונית טובה ופתוחה יותר.
האובליסק בכיכר קונקורד בפריז // צילום: אי.אף.פי
"אז כשאדריכל נכנס לפרויקט, הוא חושב כיצד ליצור סינרגיה בין מקומות. אנחנו מנצחים על תחושות, יוצרים דרמה, אפשר לדבר על זה במונחים של מוזיקה - היכולת של האדריכל לשלוט על תחושות האנשים בעזרת הסיפור התלת־ממדי של חללים וחומרים. רק שהכלי שלנו הוא לא מוזיקה, אלא חללים".
"עירוניות טקטית במוקד"
שני נושאים בוערים כיום בתחום האדריכלות הם אופי המגורים העתידי והזדקנות האוכלוסייה, שלמעשה משנה את האופן שבו עיר נצרכת. אילו מגמות אתה רואה בארץ ובעולם באשר להתמודדות עם בעיות אלה?
"יש לי ביקורת גדולה על הבנייה למגורים בארץ, שלמעשה יוצרת ערי ושכונות שינה, כאלה שאין מה לעשות בהן. כלומר, מבנים שבהם הקשר בין הדיירים נמוך יותר - אנשים נכנסים לחניה, למעלית ועולים הביתה. זה קורה בשתי רמות - ברמת תכנון הבניין וברמה האורבנית. רשויות עירוניות ותכנון, אפילו ברמה של משרד השיכון, צריכים לעשות בעניין שינוי גדול.
מוזיאון גוגנהיים בילבאו // צילום: רויטרס
"קח שכונה בצפון ת"א או ברמת השרון. לקבלן אין תמריץ לבנות דירות קטנות, זה לא משתלם, ורק אוכלוסייה מסוג מסוים יכולה לקנות דירות כאלה. אם ברמה העירונית והארצית יוגדר שיש ליצור תמהילי דירות, חללי עבודה וציבור - אופי הבניין והשכונה ישתנו לחלוטין. כשאנחנו גרים בבניינים עם אותם אנשים כמונו, זה עלול ליצור השפעות שליליות על החברה הישראלית ברמת יכולותינו לקבל את האחר. באירופה כבר רואים ערים ושכונות מהסוג שציינתי, והעולם הולך לכיוון הזה".
וגם לכיוון של בנייה ירוקה.
"האתגר שלנו הוא ליצור הבנה בקרב האוכלוסייה לחשיבות הבנייה הירוקה למגורים. החזון שלי הוא שאנשים יבדקו את צריכת האנרגיה בבניין או בדירה, בדיוק כפי שבודקים זאת ברכב או במכונת כביסה. 40% מהאנרגיה העולמית מתבזבזים על כל הקשור בבנייה. יש מספיק מחקרים שמראים שבנייה ירוקה היא לא יותר יקרה, והיא יכולה לחסוך בסופו של דבר 50% מכמות האנרגיה שצורכים מבנים, לפי התקן הישראלי, למשל, בהשוואה לבניין רגיל. זה עניין של תודעה ציבורית".
במקביל לבנייה הירוקה יש לכם עוד קורונה להתמודד איתה.
"הקורונה היא סמן ימני. היא הראתה לנו את החשיבות של מה שנקרא עירוניות טקטית, שבמסגרתה יש להפוך ערים להרבה יותר נגישות - מבחינת הליכה, רכיבה באופניים, מפגשים לציבור".
ערים נאלצו להגיב באופן ממוקד נוכח המשבר.
"בפריז, למשל, סללו בתוך חודש 50 ק"מ של שבילי אופניים, וניתן לראות השפעה מיידית של המהלך על כמות האנשים שנוסעים באופניים בפריז. בערים אחרות באירופה עושים דברים דומים, מרחיבים צמתים על מנת להאט את התנועה וליצור יותר מקום להולכי רגל, יוצרים מקום לאנשים כדי שיוכלו לעמוד בצורה יותר פזורה מול מרכזי שירות ציבוריים, לדוגמה בתי חולים".
אצלנו נראה שהכל מסורבל יותר.
"זה לא פשוט מבחינה רגולטורית וגם מבחינת התחבורה הציבורית, שהיא עדיין לא מספיק מפותחת. אבל בעזרת הבנה של מקבלי ההחלטות, והבנה שנושא הציבוריות הטקטית הוא חשוב, וניתן לעשות בו שימוש באופן מיידי יחסית ככלי לפתור את אתגרי הקורונה - יש מקום לאופטימיות זהירה".
להצעות ותגובות: Ranp@israelhayom.co.il
