"מצב הרוח היה מרומם כמו ביריד כפרי", תיאר מירון בנבנשתי, סגנו של ראש עיריית ירושלים טדי קולק, את המראות ברחובות ירושלים המאוחדת אחרי 1967. "יהודים וערבים שוחחו בערבית רצוצה, באנגלית ובתנועות ידיים". רגע אחרי שהחומות בשטחי ההפקר הופלו, היה "המגע האנושי מנומס, ביישני קמעה, חסר איבה... נתבדו כל החששות מיום האתמול מפני סכנות המפגש הפתאומי".
באותן שעות שבהן - כפי שהגדיר זאת המשורר חיים גורי - "מאה מגה־טון ציפייה וגעגועים התפוצצו לנגד עינינו", ניהלו שרי "ממשלת הליכוד הלאומי" (כך כונתה אז ממשלת האחדות שקמה לפני המלחמה) דיונים קדחתניים לקראת קיבוען בחוק של העובדות החדשות שנוצרו בשטח. הם ראו מולם חלון הזדמנויות שבמהרה ייסגר. "בירושלים", תיאר "שגרירנו" באו"ם גדעון רפאל את אותן השעות מזווית הראייה שלו, "שררה אווירה של עכשיו או לעולם לא".
שני המצבים הנפשיים שתיארו בנבנשתי ורפאל, הובילו כעבור ימים אחדים להחלטה ההיסטורית של ממשלת אשכול, לאחד את שני חלקי ירושלים, להחיל את הריבונות הישראלית על מזרח ירושלים ולהגדיל משמעותית את שטח העיר.
כמו היום, ערב ההחלטה על החלת ריבונות ישראלית בבקעת הירדן וביישובים היהודיים ביהודה ושומרון - גם באותם הימים, לפני כ־53 שנה - הקפידה ממשלת ישראל שלא לכנות את ההחלטה - "סיפוח". המינוח המשפטי המוקפד היה "החלת החוק, המינהל והשיפוט של מדינת ישראל" על שטחי מזרח ירושלים.
להקפדה ההיא, אז, כבימים אלה ממש, היו טעמים הסברתיים, אבל גם נימוקים ענייניים: סיפוח, הסבירו שרי ממשלת הליכוד הלאומי ב־1967, פירושו לקחת שטח שאינו שלך, פעולה שאסורה על פי הדין הבינלאומי. בניגוד לירדן שסיפחה לשטחה את מזרח ירושלים ב־1950 (מהלך שהוכר על ידי שלוש מדינות בלבד), אנו "מחילים את החוק, המינהל והשיפוט הישראלי" על שטחי מזרח ירושלים, שאותם תפסנו לצורך הגנה עצמית, לאחר שהותקפנו מאותם שטחים.
לוי אשכול // צילום: לע"מ
שתי ההחלטות, זו שכנראה צפויה להתקבל כאן על ידי הממשלה בראשות הליכוד וכחול לבן בעוד יותר מחודש, וזו שהתקבלה אז על ידי ממשלת מפא"י וגח"ל (גוש חרות־ליברלים), הן דומות אך גם שונות, וללא ספק היסטוריות ומשנות פני עתיד.
התנ"ך הדמוגרפי
הנה תחילה המספרים: על הפרק עומדת עתה - החלת ריבונות על 50% משטחי C, שהם מיליון ו־750 אלף דונם - כ־30% משטחי יהודה ושומרון. בתוך השטח הזה משתרע כיום השטח הבנוי של ההתנחלויות על פני 1.5% משטחי יו"ש (87 אלף דונם), כאשר תחום השיפוט הכולל של ההתנחלויות מגיע ל־537 אלף דונם, קצת פחות משליש מהשטח שמתוכנן להיות מסופח. רוב השטח שיסופח נמצא בבקעת הירדן שמיושבת בדלילות, והוא מוגדר כרצועת הביטחון המזרחית של ישראל.
לפני 53 שנה המספרים היו צנועים בהרבה: ישראל החילה ריבונות על 70 אלף דונם בלבד, שנחשבו ועדיין נחשבים לאיכותיים פי כמה - שטחי ירושלים המורחבת - שבה העיר העתיקה והמקומות הקדושים - לב הסכסוך הלאומי והדתי בינינו לבין הפלשתינים.
למרות הפער העצום בגודל השטח, הפעם - כך על פי הצהרות רה"מ נתניהו - לא תוחל הריבונות על הערבים שחיים בשטחי C, וכפרים כעוג'ה שבבקעה לא ייכללו במפה. הם ייוותרו מובלעות פלשתיניות בשטחי הריבונות הישראלית. לעומת זאת, ב־1967 ישראל החילה את ריבונותה ללא מעקפים וצירפה לתחום ירושלים כ־65 אלף תושבים ערבים, שבחלוף יובל שנים הפכו לכ־350 אלף והקטינו את הרוב היהודי בבירה מכ־74% לכ־60% בלבד היום. אז הוחל החוק על שטחים שבהם חיה רק אוכלוסייה ערבית. כיום מדובר על שטחים שבהם חיה בעיקר אוכלוסייה יהודית, כחצי מיליון תושבים.
לא ברור אם נתניהו יביא את ההחלטה על החלת הריבונות רק לממשלה או גם לכנסת, כפי שנעשה ב־67' // צילום: דודי ועקנין
התנ"ך של המדיניות הישראלית בשאלת "הסיפוח" וגבולותיו, כבר ב־1967, היה פחות או יותר: מינימום ערבים ומקסימום שטח. התנ"ך של המדיניות האמריקנית בשאלת הסיפוח וגבולותיו מאמץ את נקודת המבט הדמוגרפית של ישראל, אך קובע ש־70% מהשטח ייוותר בידי הפלשתינים לטובת מדינתם העתידית.
ד"ר אמנון רמון ממכון ירושלים למחקרי מדיניות, מחבר הספר "תושבים, לא אזרחים" (בהוצאת המכון), שחקר את מהלכי "הסיפוח" ב־1967, מציין שלפחות על פי הפרסומים עד כה, אנשי הצבא והביטחון מעורבים הפעם בקביעת מפת הריבונות באופן מינימלי בלבד.
רבים מהם, לדבריו, אף מתנגדים למהלך, בעוד ב־1967 הדרג הצבאי היה דומיננטי מאד בשרטוט המפה. אז הוביל את התכנון בתוך המטה הכללי של צה"ל, האלוף רחבעם זאבי ומתוך הממשלה - שר הביטחון משה דיין. כיום מובילים את שרטוט המפות מנכ"ל משרד רה"מ רונן פרץ ושגריר ארה"ב בישראל, דיוויד פרידמן. ב־1967, מזכיר רמון, היתה ההחלטה קונצנזואלית בהרבה מאשר היום. "אחרי הכל מדובר היה בירושלים החצויה שאוחדה לכאורה, בכותל ובעיר העתיקה שחזרנו אליהם".
הבדל בולט נוסף, שגם רמון מבקש להתייחס אליו, נעוץ כאמור בעובדה שהחלת הריבונות הפעם מדלגת על האוכלוסייה הערבית שבתחום "המסופח" ולמעשה מותירה אותם כמובלעות בתוך השטח הישראלי.
רמון מעיר ש"שרי גח"ל של ממשלת הליכוד הלאומי, ובראשם מנחם בגין, התנהלו אז באופן שונה מבחינה ערכית. הם הבינו שלא ניתן ליצור שני מעמדות של תושבים. האוכלוסייה במזרח ירושלים קיבלה מעמד של תושבות, שזה אמנם לא אזרחות מלאה, אבל ודאי שלא התעלמו מהם, כפי שלכאורה, מתכוונים להתעלם מהם כיום. בגין", מעריך רמון, "לא היה מקבל כיום מעקף אנטי־ליברלי מהסוג שמותיר באותו תא שטח שבו חל החוק הישראלי, שני מעמדות שונים של אוכלוסייה".
לצד ההבדל הבולט הזה רמון מוצא דמיון בערפל הקרב שקובעי המדיניות המרכזיים, אז והיום, מפזרים סביב המהות, המפות ותוכני ההחלטה הצפויה.
ואכן, ניסיונות לשוחח עם שרים בממשלה ולהבין מהם כיצד תיראה המפה, מה יהיו סידורי הביטחון, כיצד יתנהלו יחסי הגומלין בין התושבים הערבים והיהודים, היכן יעברו דרכי הגישה ליישובים היהודיים, ואילו היקפים של בנייה ישראלית יתאפשרו בתחומי השטח שעליו תוחל הריבונות - נתקלים במשיכת כתף. השרים מודים שפשוט אינם יודעים; שהם אכן שרויים בערפל כבד.
אי־ודאות וציפיות
גם ב־1967 שרר ערפל דומה. הרוב המכריע של השרים דווח על גבולות הריבונות החדשים, רק זמן קצר לפני קבלת ההחלטה. רובם לא הכירו את השטח והמפה. הם לא ידעו, למשל, שבהצבעתם הם מצרפים לירושלים גם את מחנה הפליטים שועפט.
רמון מוצא קווים משותפים גם "בדרך שבה ממשלת נתניהו, כמו ממשלת אשכול בשעתה, דואגת לחשק את עצמה קודם קבלת ההחלטה, ובונה בציבור, או בחלק ממנו, ציפייה גבוהה מאוד למהלך החלת הריבונות, באופן שבו כמעט לא ניתן לנהוג כבר אחרת, ולסגת מהמהלך".
ואכן, גם ב־1967 היתה מערכת הציפיות של הציבור גבוהה מאוד, מעט בדומה למערכת הציפיות של הימין וחלק מהמרכז כיום. כשבועיים לפני שנחתמו דיוני "הסיפוח" אמר השר יוסף ספיר כי נדמה לו "שהעם כבר החליט, לגבי ירושלים לפחות, כי זה דבר שנוגע בנימי נפשו".
ראש הממשלה אשכול סיפר על אדם שבעת אחד מסיוריו, הכניס ראש למכוניתו ואמר: "אם תחזירו חלק מהשטח ששחררנו - אני עוזב את הארץ". לשר המשפטים יעקב שמשון שפירא, מעיד עוזי בנזימן בספרו "ירושלים - עיר ללא חומה", אמר ידיד - "אם תחזירו את ירושלים, דמכם בראשכם".
ערפל, אז והיום. רמון
האם ניתן להקיש מהדרך המשפטית שבה יצא אל הפועל המהלך לפני 53 שנה, גם על הדרך שבה נתניהו מתכוון להוציאו אל הפועל עתה? ייתכן.
בממשלת אשכול התנהל ויכוח שייתכן שנהיה עדים לו גם הפעם, בין חקיקה ישירה ומהירה שתקבע סיפוח מפורש, לבין צעדים מנהליים בלבד. רק ארבעה שרים בממשלת מפא"י־גח"ל תמכו בחקיקה מהירה ומיידית: ישראל ישעיהו, מנחם בגין, ישראל גלילי וזרח ורהפטיג. אשכול הצטרף אליהם מאוחר יותר ובגין חזר בו. הוא חשש שסיפוח רשמי של ירושלים יתפרש כוויתור על יהודה ושומרון, והעדיף את הדרך המנהלית.
ורהפטיג תבע לכלול ב"ירושלים הרחבה" גם את קבר רחל, שככל הידוע נכלל עתה במפות הריבונות שהאמריקנים והישראלים מגבשים יחדיו. משה חיים שפירא הסתפק בצירוף הר הצופים, העיר העתיקה "ואולי קצת יותר מזה". בגין תבע באותם ימים לספח את כל שטחי יו"ש. יגאל אלון ביקש לבחון את סיפוח בקעת הירדן והר חברון.
החוקים החדשים הובאו לאישור הכנסת ביום 27.6.1967, בהליך מהיר ומיוחד. לחברי הכנסת לא הועבר סדר יום. הצעות החוק חולקו להם רק עם פתיחת הדיון. אשכול וחלק ניכר משריו לא השתתפו בדיון, כדי שלא לעורר הד בינלאומי רחב. הכנסת דנה בחוקים במשך שעתיים. ועדת החוקה דנה בהם במשך שעה וחצי נוספות. רוב גדול של חברי הבית אישר אותם. למחרת יצא הצו מטעם הממשלה שקבע את גבולות השטח "המסופח".
שטח השיפוט של ירושלים גדל פי שלושה. הוא כלל נוסף על 6,000 הדונמים של עיריית ירושלים הירדנית גם קרקעות משטחי השיפוט של עוד 28 כפרים מצפון, מדרום וממזרח לקו החלוקה. על השטחים הללו הוקמה לימים שרשרת של שכונות יהודיות שבהן חיים כיום כ־220 אלף יהודים. כולם דיברו אז על "סיפוח" מזרח ירושלים, אבל פורמלית ומבחינה משפטית, זה לא היה סיפוח, אלא צירוף שטחים. כך כנראה יהיה גם הפעם.
תחילה התקבל חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט, ושולב בו סעיף שקבע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו". אחר כך, ב"צו קביעת השטחים" - לפי אותו תיקון - ציוותה הממשלה כי השטח של ארץ ישראל, שמתואר בתוספת, נקבע בזה כשטח שבו חלים המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה.
רק ב"תוספת לצו" פורט קו התיחום של השטח המסופח, אך אפילו בחקיקת הסיפוח לא נזכר שמה של ירושלים, אף לא ברמז. פירוט קו התיחום, גילה לימים מירון בנבנשתי, לא נעשה על ידי מפה אלא על ידי אזכור קווים דמיוניים בין נקודות ציון.
הממשלה הקפידה להימנע מלהשתמש במונח "סיפוח". בהודעות הרשמיות דובר על איחוד או איחוד מחדש. להצעה לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט, נוסף גם החוק לתיקון פקודת העיריות, שהסמיך את שר הפנים, לפי שיקול דעתו, להרחיב בהכרזה את תחומה של עירייה פלונית על ידי הכללת שטח שנקבע בצו.
ההתפתלות הזאת יועדה כל כולה להקטין את אקט "הסיפוח" בעיני העולם. אמנון רמון מגלה בספרו, שערב אישור החוקים בכנסת, הוציא משרד החוץ בירושלים חוזר לכל נציגויות ישראל בעולם. הן הונחו להצניע ככל האפשר את הסיפוח של מזרח ירושלים.
בהנחיות הודגש שיש להציג את הצעד לגבי ירושלים, לא כאקט מדיני־היסטורי, אלא כהכרח מעשי, כמיזוג מוניציפלי, כמעשה שנובע מרצון לנהל את העיר באופן תקין. ממש כך, מעריכים שרים בממשלה, תתנהל החלת הריבונות גם הפעם. היא תוצג כאקט שנועד להחיל את החוק הישראלי על שטחים שבהם מתגוררים בעיקר יהודים כבר יותר מיובל שנים, ולהכפיפם לחוקי מדינת ישראל, כפי שראוי.
ועוד הבדל בולט: הפעם, לפחות עד הבחירות בארה"ב, ניצב מאחורי נתניהו והמהלכים להחלת הריבונות (על פי תנאי תוכנית המאה) ממשל טראמפ. ב־1967 ארה"ב היתה נגד המהלך, אך נתנה לישראל להבין שלא תטרפד אותו.
משלחת האו"ם התנגדה
ביולי הקרוב צפויה התנגדות של מרבית מדינות העולם והאיחוד האירופי להחלת הריבונות. ב־1967, התרשם רמון במחקרו, התנהל הדיון תחת החשש מלחץ אמריקני־סובייטי משולב, דוגמת זה שהכריח את ישראל לסגת מחצי האי סיני בתום מבצע קדש. השרים, אומר רמון, היו נתונים אז לא רק ללחץ בינלאומי, אלא גם ללחצי המשלחת הישראלית לאו"ם - תשעה חברי המשלחת, בראשות שר החוץ אבא אבן, השגריר באו"ם גדעון רפאל ושישה חברי כנסת שייצגו את רוב סיעות הבית.
כל חברי המשלחת הזאת המליצו פה אחד לדחות את חוקי "הסיפוח", אבל אשכול חשש אז מבושת פנים, לאחר שהתקשורת כבר הוזמנה לסקר את ישיבת הכנסת שבה עמדו להתקבל צעדי הסיפוח. כדי להתגבר על חששות שריו, יזם אשכול שיחה עם שר החוץ אבא אבן בניו יורק. הוא שמע ממנו הערכה שהחלטת כנסת לאשר את החוק תהיה מכה "אך נדע להתמודד". כך, במילים אלה ממש, שכנע אשכול את שריו להצביע בעד המהלך.
53 שנה אחרי, לא ברור אם נתניהו יביא את ההחלטה על החלת הריבונות רק לממשלה או גם לכנסת, כפי שנעשה ב־1967. בממשלה יש רוב דחוק למהלך. בכנסת, הרוב כנראה יהיה גדול יותר וגם ימינה וישראל ביתנו צפויות להצביע בעד.
בינתיים, מסתבר - לפחות על פי חלק מהדיווחים - שארה"ב הקשיחה את דרישותיה מישראל תמורת החלת הריבונות. חברים במועצת יש"ע ששוחחו עם שרים, מאשרים דיווח של העיתונאי חגי הוברמן משבוע שעבר, ולפיו ארה"ב דורשת מישראל להחליט שקווי הריבונות שיתחמו את 30 האחוזים משטח הגדה יוגדרו כגבול מובהק; שישראל תתבקש להצהיר מראש שהיא מוותרת על דרישותיה העתידיות לגבי שטחי C שעליהם לא תוחל הריבונות.
גורמים מדיניים בירושלים אומרים שהדיונים בין ישראל לבין ארה"ב טרם הסתיימו. הם מציעים שלא לקפוץ למסקנות נמהרות מדי, ולהמתין בסבלנות, עד שתצויר המפה הסופית ויגובש הנוסח הסופי של המהלך שיובא לאישור הממשלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו