במוצאי שבת, כשמכבי ת"א הגדילה את הפער ממכבי חיפה בצמרת ליגת העל ל־11 נקודות, יענקל'ה שחר חשב בוודאי על הדברים שאמר לנו שלושה ימים לפני כן, שחיפה נלחמת על האליפות. ככל שהעונה מתקרבת לסיומה והפער לא נסגר, הסיכויים שהמשפט שלו יהיה נכון הולכים וקטנים. גם ככה התקשורת כבר הכתירה את מכבי ת"א.
אבל שחר, שועל קרבות ותיק בעל עצבי פלדה, לא מוותר כל כך מהר. רק לפני ארבעה חודשים עוד ליחכה הקבוצה שלו את תחתית הליגה, ועכשיו היא כבר טוענת לכתר. ביום ראשון בערב, אחרי ה־1:4 המרשים על בית"ר ירושלים, הפער ירד שוב ל־8 נקודות, והאמירה שלו חזרה להיות אקטואלית. אם חיפה תנצח את מכבי ת"א בשני המפגשים שנותרו ביניהן, ותגנוב עוד ניצחון באחד המחזורים על חשבון הפסד של מכבי - הקאמבק המופלא יושלם. זו תהיה הפעם הראשונה אי פעם שקבוצה שהיתה במקום הלפני אחרון בליגת העל במחזור התשיעי מטפסת בתוך חצי שנה עד לצמרת וזוכה באליפות. וזו תהיה האליפות ה־12 של שחר עם מכבי חיפה מאז לקח עליה חסות, אי שם באמצע שנות השמונים.
הוא לא אוהב להתעסק ברגשות. נוח לו יותר במגרש הביתי שלו - הכדורגל והעסקים. עדשות המצלמה לוכדות אותו דרך קבע במשחקי הקבוצה כשפניו זועפות ופיו קפוץ; לעיתים גם יסנן מילה או שתיים על שחקן שביצע טעות מרגיזה.
כשאנחנו שואלים אותו אם הוא איש רגיש, הוא לא משיב, רק מפשפש בין הניירות על שולחן העבודה, ושולף מכתב. "זה מאוהד הפועל ת"א ידוע". הוא מקריא: "להפועל ת"א יש אוהד שרוף שהוא כבד ראייה, עיוור למחצה, שמלווה את הקבוצה לכל משחק. החוק בנושא העיוורים והנכים פרוץ לגמרי מבחינת תקנות ההתאחדות, למעט הנגישות לכיסאות גלגלים. לפני כל משחק חוץ מתקשר האוהד לקבוצה המארחת לברר את נושא הכניסה שלו עם תעודת עיוור.
"כשהאוהד התקשר לאחת הקבוצות, ענו לו שהם מכניסים רק נכים ועיוורים אוהדי הקבוצה. כשהוא רצה להיכנס למשחק בית של קבוצה אחרת, הוא שמע את האחראית אומרת במכשיר הקשר לאיש האבטחה: 'אם הוא עיוור, למה הוא בא לכדורגל? ממילא הוא עיוור, אל תכניסו אותו'. לפני המשחק מול חיפה הוא צילצל למשרדים של המועדון. שם הינחו אותו לאן להגיע. איש צוות של המועדון חיכה לו ולמלווה שלו, וליווה אותם אישית עד ליציע של אוהדי הפועל ת"א. אני לא יודע איך תסתיים העונה, אבל מבחינת הטיפול והיחס לבעלי מוגבלויות, מכבי חיפה זכתה באליפות בגדול".
שחר מסיים להקריא, ועיניו נוצצות. "המכתב הזה ריגש אותי. זה המסר שלי. זה החינוך. זאת התרבות שאנחנו מנחילים במועדון: להיות בני אדם. האנשים שלי עשו בדיוק את מה שאני מצפה מהם".
"ידעתי שיש לנו פוטנציאל"
יעקב שחר יחגוג בקרוב יום הולדת 72. דווקא בעונת המאה של אגודת מכבי חיפה, והעונה העשרים שלו כבעלי המועדון, הביצועים של שחקניו על המגרש בפתיחת העונה היו לא חגיגיים בעליל. שחר לא מסתיר את אי הנוחות שלו כשהוא מדבר על ראובן עטר, המאמן שהוא פיטר אחרי תשעה מחזורים וארבעה הפסדים. עטר, בעבר סמל ירוק וכוכב־על, מונה בקיץ כדי להחזיר את האליפות לחיפה אחרי ארבע עונות. במשך שנים הניפו ביציע ג' את הפוסטרים שלו מול עיניהם של המאמנים האחרים, ודרשו משחר: תחזיר את המתולתל הביתה.
"כשהחלטתי לקחת את ראובן, זו היתה החלטה שבאה מהלב וגרמה לי לשמחה בראש. ההחלטה לשלוח אותו הביתה באה מהראש וגרמה לי להרבה כאב לב. האמנתי בו מקצועית, הוא בא עם ניסיון ועם הצלחות בקבוצות אחרות. אבל האג'נדה שהוא בא איתה לא הצליחה. נתַנו לו הרבה זמן. כל מאמן אחר, עם פתיחת עונה כזאת, היה מפנה את מקומו שבועות לפני. אני לא רואה בזה כישלון שלנו או של ראובן".
דיברת איתו מאז?
"הייתי אצלו בבית לפני כמה שבועות", הוא מפתיע. "שתינו יחד קפה. אני יודע שההחלטה שלי פגעה בו, אבל אני מקווה שהזמן יעשה את שלו והוא יחזור לעצמו".
עטר הלך, ואת מקומו תפס אריק בנאדו. מאז כניסתו לתפקיד, בנובמבר, רשמה הקבוצה 11 ניצחונות, שתי תוצאות תיקו והפסד אחד, לבני יהודה.
כששחר מדבר על קרב האליפות, הוא בורר את דבריו בקפידה. "מכבי ת"א לא יותר טובה מאיתנו. בגלל פתיחת העונה שלנו יש להם נקודת זינוק טובה יותר, אבל נילחם עד הסוף. לפעמים זה ברגליים שלך, ולפעמים לא. אשמח מאוד אם ניקח אליפות, אבל לא נכון לומר שאהיה מאוכזב אם לא נזכה. נקודת הפתיחה כשאריק קיבל את הקבוצה היתה נמוכה מאוד, אף אחד אצלנו לא ציפה לצבירת נקודות כל כך מאסיבית מאז. אין ספק, עשינו רצף גדול".
הופתעת?
"ידעתי שיש לנו פוטנציאל של שחקנים טובים ויכולות גבוהות. אלה אותם שחקנים שהיו שם קודם, פשוט היה צריך להפיק מהם יותר. אחרי שנפרדנו מראובן חיפשנו מאמן. היה את העניין עם רן בן שמעון, שלא צלח. אריק היה מאמן הנוער, אהבתי אותו כבר כשחקן. הוא לא היה 'עוד שחקן' שעבר בתחנת הרכבת של מכבי חיפה. הוא גדל בנוער, היה קפטן, שיחק בנבחרת ישראל ולא נתן לכוכבים הכי גדולים של נבחרות שונות לנשום. הוא סמל של המועדון, נכס.
"בנובמבר, ביום שישי לפני המשחק עם סכנין, קבענו שהוא ינהל את המשחק. בשבת קראתי לו. הסתכלתי לו לתוך העיניים. אמרתי לו: 'תגיד לי בצורה ישירה - אתה מאמין שאתה יכול להוביל את מכבי חיפה?' רציתי לראות מה העיניים ושפת הגוף שלו משדרות. ואריק, כמו אריק, אמר: 'זה מוקדם, אבל אני מאמין שכן'. נכנסתי לאימון הבוקר ואמרתי לשחקנים: 'זה המאמן החדש שלכם'. בעיתונים עוד כתבו שרן בן שמעון יהיה המאמן".
איך אתה רואה את אריק לעומת מאמנים גדולים שהיו כאן בעבר?
"היו פה כל מיני מאמנים. רוני לוי, למשל, יסודי מאוד, עושה את האימונים הכי טובים. אברם גרנט מטפל בשחקנים באמנות, וגם בתקשורת. אריק הוא שילוב של שניהם".
נפגעת כשאריק עבר כשחקן לבית"ר ירושלים ולכסף הגדול של גאידמק?
"לא. זה התחיל כשאריק אמר שהוא לא מסתדר עם רוני לוי, שהיה המאמן. אני חושב שהיה אפשר לעשות את זה אחרת, אבל בסוף אני זה שמצא את הדרך לעשות את ההעברה שלו. בשיחה האחרונה שלי איתו אמרתי לו: 'אריק, הדלת שלי תמיד תהיה פתוחה בפניך'. והוא חזר. נכון, לא תיכננו שהוא יהיה מאמן הבוגרים כל כך מהר, אבל זה קרה, והוא מצליח. עד כמה, על זה נדבר בסוף העונה".
"לא חיפשתי להיות בעלים"
לפני 29 שנים התקשר יענקל'ה שחר הביתה. נילי, אשתו, ענתה לו. שחר רצה להתייעץ עם בנו הבכור אור, שהיה אז בן 13 בלבד. אור חזר מבית הספר והחזיר טלפון לאבא.
"אני רוצה להתייעץ איתך אם כדאי להיות ספונסר של מכבי חיפה", שאל האבא. "כן", אמר הבן, "אבל אני אמשיך לאהוב את בית"ר ירושלים". שחר היה עד אז הספונסר של בית"ר במשך שנתיים. בעונת 1993-1992, אחרי שמונה שנים כספונסר של מכבי חיפה, קנה יעקב שחר את הקבוצה.
"לא חיפשתי להיות הבעלים של קבוצת כדורגל. היה לי קשר עם מכבי חיפה דרך צביקה וייצנר, אז יו"ר הקבוצה, שדוד שלו היה מנהל הלוגיסטיקה בחברה שלנו, חברת 'מאיר'. צביקה היה בא, היינו מדברים על כדורגל. היה לקבוצה חוב של כמה מיליונים למס הכנסה, למנהלים לא היה כסף, והם לא רצו למכור רכוש. הם אמרו לי: 'תשלם אתה'. אני אשלם? אמרתי: 'אז אני מקבל קושאן'. שילמתי 2.5 מיליון שקל למס הכנסה, והיו עוד תשלומים למשכורות.
"ברגע שהעברנו את המועדון, אמרנו בחברה שצריך לעשות את זה כמו שצריך. כמו שעשינו עם גופים ועסקים אחרים שבבעלותנו. לא תמיד עמדנו בתקציבים, לפעמים אנחנו חורגים, אבל אנחנו מועדון מסודר. אנחנו לא חייבים כסף לאף מאמן, שחקן או כל ספק או עובד. אני גאה בכך לא פחות מכל האליפויות, הגביעים וההעפלות שלנו לגביע האלופות".
שחר היה למעשה הראשון לרכוש קבוצת כדורגל. עד אז ניזונו הקבוצות בעיקר מכספי האגודות ומחברות מסחריות, שפירסמו את שמן על חולצות השחקנים. הוא זכה עם מכבי חיפה ב־11 אליפויות - שלוש בימיו כספונסר ושמונה בתור הבעלים, לקח ארבעה גביעי מדינה והעפיל פעמיים לליגת האלופות. עד שהוא הגיע, זכתה הקבוצה רק באליפות אחת בודדת - ב־1984.
ב־28 השנים שהוא כאן שינתה הקבוצה את פניה מן הקצה אל הקצה, והפכה למועדון בסטנדרטים אירופיים לכל דבר. בסך הכל עברו תחת ידיו מאות שחקנים ו־13 מאמנים. שחר היה תמיד בוס קפדן, אבל גם קרוב לאנשים שלו. כמעט על כל אחד מהם יש לו אנקדוטה.
"שלמה שרף היה מאמן אצלי. הוא חי את המשחק כמו שאף מאמן לא ידע לעשות. היה לנו משחק, אני חושב בנתניה. ושלמה, כמו שלמה, היה בישיבה הזאת שלו, שהוא כורע, ותולש את הדשא מהמתח. ואז עוד לא היו מקומות מסודרים לשבת, כמו היום. אז אני יושב שם לידו ושומע אותו מגדף ללא הרף את אחד השחקנים שלנו. דברים שהדף לא סובל. ומה קרה? פתאום השחקן הזה שם גול. אז שלמה מסתובב אלי ואומר: 'אמרתי לכם, איזה שחקן מדהים, נהדר, גדול'.
"אלי כהן הוא היחיד שהפסיד ארבעה משחקי בית רצופים. אני מאוד מעריך אותו, בסך הכל, הוא מאמן טוב. את דושאן אוהרין לא פיטרתי. הוא ביקש ללכת פעם, פעמיים, שלוש. כל משחק שסיימנו בתיקו, הוא היה בא אלי: 'מיי פולט, איי גו הום'. בסוף אמרתי לו: 'אוקיי, גו הום'".
גם גיורא שפיגל, אחד המאמנים הכי מוצלחים של מכבי חיפה, שזכה איתה באליפויות ובהישגים רבים, פוטר בכעס רב בשנת 1998, מקץ שש שנים. ברקע היו, בין היתר, מחלוקות אישיות עם שחר. עד היום שורר ביניהם נתק מוחלט. "מאז שנפרדו דרכנו, אני לא מדבר על גיורא", אומר שחר בפה קפוץ.
מבין השחקנים של הקבוצה, מי הכי ריגש אותך?
"קשה לי לומר. אייל ברקוביץ' היה כישרון טבעי בלתי רגיל, עם ראיית משחק נדירה. היה תענוג לראות אותו. הוא ריגש אותי במצוינות שלו, במסירוֹת הנדירות. המשכתי לעקוב אחריו גם כששיחק באירופה, וגם שם הוא הצטיין. היו גם אחרים - ראובן עטר, אלון חזן, אבי רן".
למה לא החזרת את ברקוביץ' לסיים את הקריירה במכבי חיפה? "אני מעדיף לא להשיב על זה".
מה הרגע הכי מרגש שהיה לך עם הקבוצה?
"היו לא מעט. אחד הזכורים לי ביותר היה אחרי המשחק בשטורם גראץ (2002), כשעלינו לראשונה לליגת האלופות. רקדתי שם משמחה. היה אושר אמיתי. והיו הניצחונות על מנצ'סטר יונייטד (0:3, בשנת 2002) ועל אולימפיאקוס (0:3, ב־2002), וגם ה־0:5 על מכבי ת"א (פברואר 1994). ואני אומר לכם, שהקבוצה הזאת שעלתה לליגת האלופות, ששיחקו בה יעקובו ורוסו ופראליה וחרזי ובנאדו וקייסי וז'וטאוטאס, ויצחק שום אימן אותה, היתה הקבוצה הישראלית הטובה ביותר בכל הזמנים".
יותר טובה מזאת של שפיגל ב־1994-1993, שסיימה עונה שלמה ללא הפסד?
"כן. הקבוצה של 93' היתה נהדרת, ושיחקו בה ברקוביץ' ועטר, אבל הקבוצה של שום היתה מנוסה יותר. היא היתה יכולה לשחק בהרבה ליגות באירופה".
מה היתה האכזבה הכי גדולה שלך עם מכבי חיפה?
"ההפסד לרוזנבורג ב־2004. זו היתה יכולה להיות עלייה שנייה ברצף לליגת האלופות, שהיתה מזכה אותנו בעלייה אוטומטית לבתים גם בשנה שאחרי כן, וזה אומר פעמיים 45 מיליון שקל בכל עונה כזאת. הפסדנו הכנסה פוטנציאלית של 90 מיליון שקל. מצאתי את עצמי נוסע לחיפה יום לאחר המשחק להרים לשחקנים את הראש. כולם היו שפופים, הלכתי להרים אותם מהקרשים. נתתי להם דוגמאות של מועדונים גדולים כמו באיירן מינכן, שהפסידו את ליגת האלופות בדקה האחרונה. אמרתי: 'נכנסנו למועדון של הגדולים'".
"יש בתקשורת סכנה"
שוב ושוב הוא מדבר על "הדרך שלי" ו"התורה שלי", ועל התרבות שהשריש בקבוצה. "אני לא מהמתלהמים, לא בתוך המועדון ולא מחוץ למועדון. לכן נותנים לי רספקט. עשרים שנה אני בקבוצה - שמעת אותי אומר פעם אחת שהשופט דפק אותנו?
"אני חושב שצריך לפתח את תרבות הספורט בישראל. זה לא פחות חשוב לי מניצחונות ומאליפויות. אני מחנך את השחקנים, את הצוות המקצועי ואת כל העובדים שלי למצוינות, אבל גם להתנהגות ספורטיבית מחוץ למגרש. יש להם גם חובות בזה שהם במכבי חיפה, לא רק זכויות. וזה לא רק הם. גם האוהדים שלנו, כשהם מגיעים למשחקי חוץ או למשחקים בחו"ל, אני מצפה מהם להתנהגות תרבותית".
הוא מספר לנו את סיפור היריקה כמשל. זה היה ב־1985, בשנת האליפות השנייה של מכבי חיפה והשנה הראשונה שלו כספונסר. "היה לנו משחק ביבנה. המשחק היה חשוב להם מאוד, הם עמדו לרדת ליגה. ניצחנו 0:1, והלכנו לאוטובוס. ואז השוער אבי רן ז"ל עלה לאוטובוס, ומישהו ירק עליו. אבי הסתובב וראה שזאת היתה אישה. אני ישבתי בחזית האוטובוס עם חברי ההנהלה, וכולם התחילו להגיד - 'כשהם יבואו לחיפה, אנחנו נראה להם, אנחנו נראה להם'. אמרתי להם: 'נכון. אנחנו נראה להם איך צריך לקבל קבוצות ואיך מתנהגים, ומה זה תרבות ספורט ויחס הוגן גם לקבוצה יריבה. וזאת התורה שלי מאז ועד היום".
אתה נחשף לתוכניות הספורט ברדיו ובטלוויזיה?
"כן, ויש שם לא מעט דברים מיותרים שאנשים נחשפים אליהם. אני חושב שהמרדף אחרי הרייטינג העביר חלק מהתוכניות על דעתן. לפעמים אתה שומע יותר את הצעקות של המראיינים מאשר את התשובות של המרואיינים. זו תוקפנות מילולית שהיא לא פחות גרועה מהתוקפנות במגרשים. אנשים מבינים מהתוכניות האלה שזאת רמת ההתנהגות, ומרשים לעצמם לעשות כל מיני דברים".
עד כדי כך?
"כן, יש בתוכניות האלה מידה לא מבוטלת של סכנה. כי מספיק אידיוט אחד, אתם יודעים. הייתי מצפה שינצלו את הזמן שיש לרשותם להנחיל פה תרבות, חינוך, ערכים. לא צעקות ותוקפנות".
מה אתה מרגיש כשפרשנים מעבירים עליך ביקורת?
"זכותם המלאה. אתם חושבים שהייתי שורד בכדורגל אם כל כתבה היתה משפיעה עלי? בשנים הראשונות זה אולי השפיע עלי, עכשיו זה כבר מאחוריי. שיכתבו מה שהם רוצים. מי מכיר אותי טוב יותר, הם או אני?"
ואולי גם לך יש חלק בזה? הרי רואים אותך במגרש כאחרון האוהדים - קופץ, מתעצבן, מניף ידיים.
"אני אוהד ספורט. זה שאתם רואים אותי קופץ כל כמה דקות זה לא מזיק לאף אחד. לפעמים אני אומר לעצמי: אני לא מאמין שהשחקן הזה משחק אצלי בקבוצה. ככה אני פורק חלק מהמתח שלי. אני רואה את עצמי אחר כך בטלוויזיה וצוחק. אני חייב להתנקות בזמן המשחק; ככה, כשאני נוסע הביתה אחרי המשחק הכי עלוב והכי מכעיס, אני כבר נקי. אני מכיר כאלה שיושבים באיצטדיון כמו ספינקס, ושבוע שלם אחרי זה הם חולים".
אז יש פער בין יענקל'ה שרוצה לאכול את הדשא והשחקנים לבין שחר, בעל הבית המכובד והתרבותי?
"בבית כן. בוא אלי הביתה ותראה אותי צורח כמו משוגע בכל משחק ספורט. על כל טעות של נדאל או פדרר בטניס אני משתגע. לא יכול לסבול ששחקן ברמה מסוימת עושה טעות של ילד מתחיל. אני פרפקציוניסט. אסור לעשות טעויות שטותיות. אם מישהו לא קולע בצעד וחצי, אני כמעט נכנס לתוך הטלוויזיה מרוב עצבים.
"אני יודע שאנשים חושבים שאחרי המשחק אני נכנס לחדר ההלבשה ותולה את השחקנים. אבל אני נכנס רק לעיתים נדירות. אני יכול להגיד לכם שבפעמים הנדירות שעשיתי את זה ודיברתי עם השחקנים והמאמנים, היתה לזה השפעה חיובית. אם אני לא מוציא את כל המתח הזה במשחק, אני אהיה חולה".
אתה חושב שאתה איש נחמד?
"אני חושב שכן".
בשנה הבאה עוברת מכבי חיפה לאיצטדיון החדש והמפואר, שיכיל לא פחות מ־30 אלף מקומות ויהיה השני בגודלו בארץ, אחרי איצטדיון רמת גן. "מתקנים טובים הם אבן היסוד של הספורט", הוא אומר. "ברגע שנשלים את הכניסה שלנו לאיצטדיון החדש, אני מקווה שזה יתורגם להגדלת מספר הצופים במשחקים".
האיצטדיון החדש צפוי לכלול גם מוזיאון של מועדון הכדורגל מכבי חיפה, שבו יושקעו 6 מיליון שקלים. שחר מתרגש.
"מאה שנים שאגודת מכבי חיפה קיימת, וזה מראה שתמיד עמדו בראשה אנשים שאכפת להם. שהעשייה המתמשכת שלהם, מדור לדור, היא זאת ששמה את המועדון הזה במצב של עשייה מתמדת. ואני לא מדבר רק על כדורגל. במכבי חיפה יש גם כדורסל ושחייה וענפים נוספים, כולם מוצלחים מאוד".
השנה אפילו נתנו לחיפה לארח את גמר הליגה בכדורסל.
"אכן נעשית בחיפה עבודה יפה בכדורסל, אבל אני חושב שמשחק הגמר צריך להיות בהיכל שיכול להכניס הכי הרבה כסף לקבוצות", הוא מפתיע. "אם נוקיה כפול בגודלו מהאולם ברוממה, אז המשחק צריך להיות בנוקיה. לא בכל יום מזדמנת לקבוצות הכנסה כזאת".
מה הרגשת לנוכח תופעות הגזענות בבית"ר ירושלים?
"הגזענות היא רעה חולה, שצריך למגר מן היסוד. אני מקווה שמי שלקח על עצמו לטפל בסוגיה הזאת יעשה עבודה יסודית".
גם הקהל שלכם לא תמיד שקט ואדיב.
"אי אפשר לעקר את הכדורגל מהבעות של שמחה או אכזבה. זה גם לא נכון לעשות. יש פה ושם קללות מיותרות או פרץ של גזענות, שמקומם לא יכירם. כראש מערכת, אני מוקיע התנהגות כזאת ומתנגד לה בכל תוקף".
אתה חושב שיו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, עושה מספיק כדי למגר את התופעה?
"במסגרת הכלים שנותנים לו התקנון והחוק, הוא עושה מה שצריך. מי שצריך לטפל בעניין זה לא ההתאחדות לכדורגל אלא המדינה. אחד הגורמים למניעת אלימות הוא ענישה מרתיעה, ואני אומר לכם: הענישה בארץ רחמנית. המינהלת צריכה לפתור את בעיית האלימות ואת חוסר הסבלנות בין מחנות האוהדים".
מה דעתך על התפקוד של לוזון? לא היית רוצה להיות יו"ר ההתאחדות ולהגשים את החזון שלך?
"מה שהפריע לי בבחירה של לוזון לתפקיד היה העובדה שהוא לא יכול להתנתק מהקשר עם מכבי פ"ת. ליו"ר התאחדות אסור שיהיה קשר כזה. גם לי יש קשר הדוק עם מכבי חיפה, ולכן אני לא אהיה יו"ר. מעבר לזה, הוא עושה בהתאחדות לא מעט דברים טובים - דוגמת קשר עם מוסדות כדורגל בחו"ל, הקמת בית הנבחרות ועוד.
"אני חושב שמי שצריך לעמוד בראש המוסד המכובד הזה צריך להיות אישיות, לאו דווקא עם קשר לכדורגל. אדם שיש לו יכולות ניהול, שיידע להפעיל אנשי מקצוע שיעבדו סביבו. בעולם העסקים מנהלים עוברים מתחום אחד לאחר ומצליחים בשניהם, משום שהם מנהלים טובים".
אז היית מצפה שלוזון יניח את המפתחות?
"אני חושב שזה המודל שאליו צריכים ללכת בתום הקדנציה של לוזון. זאת אחת ההמלצות של הוועדה לשיפור הכדורגל, שבה הייתי חבר".
אתה באמת מאמין שהכדורגל שלנו ישתפר פעם?
"תשמעו, אני לא חושב שהוא כזה גרוע. לא אגיד שהוא מהטובים שיש, אבל גם באירופה יש משחקים שמגעיל להסתכל עליהם. חלק מהפרשנים עושים מהכדורגל שלנו כלום, וזה לא במקום".
"זה עסק משפחתי"
הוא נולד בנס ציונה בשם יעקב שוחטוביץ', בן זקונים לאסתר ולאריה, אחרי האח קלמן ז"ל (שנפטר לפני 19 שנים) והאח אברהם. "נס ציונה היא נוף ילדותי, אני אוהב אותה מאוד עד היום. הוריי לא היו אנשים עשירים, אמא עקרת בית ואבא איש חשבונות, מזכיר ועד המושבה. בית ממוצע, אבל עם הרבה חום ואהבה. גרנו בבית קרקע, אני לא יכול לשכוח את גן הירק ועצי הפרי שלנו ואת התרנגולות בחצר בתקופת הצנע. ההורים חינכו אותנו ליושר ולענווה, להיגיון בריא וליחס למסורת היהודית".
הוא צמח לגובה רב (1.87 מטרים), שיחק כדורגל וכדורסל ("הייתי שחקן חצי פינה"), ובצבא הלך לקורס טיס. "לא רציתי להיות טייס, אבל עברתי את המבחנים. אחרי שנפלתי מהקורס עברתי להיות מדריך ספורט בבית הספר הטכני של חיל האוויר. כשנסעתי עם נבחרת חיל האוויר בכדורגל לשחק בקפריסין, היה מה שנקרא 'דרכון קולקטיבי'. בן־גוריון עמד על כך שלא יהיו קצינים עם שמות לא עבריים. אז מאחר שאברהם אחי שינה את שמו לשחר, אני הלכתי בעקבותיו".
לאחר הצבא החל לאמן כדורסל, ובסביבות גיל 30 הכיר את מי שתהיה שותפתו לחיים. "מישהו ששיחק אצלי כדורסל בנס ציונה עבד אצל מאיר, אבא של נילי. אז יום אחד פשוט פתחתי ספר טלפונים והרמתי לה טלפון. הזמנתי אותה לבוא איתי לערב ריקודי עם בנס ציונה. אני זוכר שבעיקר אני רקדתי, אבל היא נשארה איתי מאז".
הם יחד כבר יותר מ־42 שנה. "טוב לנו. שנינו באנו מבתים חמים, שהיה בהם ערך למוסד הנישואים. בתים שהיתה בהם הרמוניה. נילי חברה קרובה מאוד שלי, שותפה לכל, אני מרבה להקשיב לה. אין לי ספק שללא הוויתורים שלה על שבתות עם הילדים כשהתחלתי במועדון והייתי צריך לעצב אותו, להתמסר כולי - לא הייתי מצליח ככה. עם השנים היא גם התחילה להבין בכדורגל. היא אפילו בודקת את התוצאות. היא באה איתי לגמר הגביע ב־1998, שבו זכינו".
הם מתגוררים ברמת גן כמעט כל חייהם המשותפים. "נילי היא מורה לפסנתר, אבל לפני עשרים שנה למדה משאבי אנוש, ופיתחה בחברה שלנו את כל הנושא הזה".
כששחר אומר "בחברה שלנו" הוא מתכוון ל"קבוצת מאיר", הקבוצה שהקים אביה של אשתו, מאיר קז ז"ל, שמייבאת מכוניות, משאיות ואוטובוסים של וולבו ושל הונדה, ומכוניות יוקרה של יגואר. אחיה של נילי, ישראל, שירש מהאב את עסקי החברה, צירף את נילי ויענקל'ה כשותפים מלאים.
"זה עסק משפחתי מאוד, עם הרבה עובדים ועם הרבה רגישות לעובדים", הוא אומר. שלושת בניו - אור (42), רום (40) ועומר (37) - עובדים בחברה בתפקידים שונים. האיש הקרוב אליו ביותר ("הוא כמו הבן הרביעי שלי") הוא עוזי מור, חשב החברה והחשב של מכבי חיפה.
הבן הבכור שלך אור מעורב מאוד גם במכבי חיפה. יש לך מחשבות על פרישה?
"להגיד לכם שזה עסק משפחתי שחייב לעבור בירושה? אני חושב שיש דברים טובים יותר שהייתי רוצה להוריש לילדים שלי. אבל אף פעם לא חשבתי לעצמי, עכשיו אני סוגר את הבאסטה והולך הביתה. אין דבר כזה. זה עסק שאתה עושה עם ציבור רחב של אוהדים, ויש כאן מחויבות. חוץ מזה, אני מוצא עניין מחודש בכל שנה. תמיד יש את המשחק הבא ואת העונה הבאה, וזה היופי בכדורגל".
לא שאלת את עצמך למה אתה צריך את זה?
"בוודאי. הרי לא הרבה קהל מגיע למגרשים, יש חוסר גדול במתקנים ראויים, וכל הבעלות הזאת על קבוצת כדורגל הופכת להיות לא אטרקטיבית. ואם, נניח, אני רוצה למכור את הקבוצה, אז יהיו לזה קופצים? מילא, אם היו באים חמישה קונים ואומרים שהם רוצים. בסיטואציה הנוכחית אנחנו כאילו 'תקועים עם זה'".
אנשים מזהים אותך ברחוב?
"המון. לא תיארתי לעצמי שהחשיפה האישית שלי תהיה גדולה כל כך. אני לא יכול ללכת ברחוב בלי להצטלם עם מאות אנשים. כשאני עושה קניות בסופר, באים אלי כל הזמן ומדברים איתי. יום אחד עשיתי קניות וניגש אלי מישהו: 'אתה מזכיר לי את ההוא מוולבו'. לא עניתי לו, אבל ההוא מתעקש שאני מזכיר לו את ההוא מוולבו. בסוף לא יכולתי יותר ואמרתי לו, כן, זה אני. אז הוא הופתע מאוד. מה, אתה צריך ללכת לסופר? אז הסתכלתי עליו ואמרתי לו: כן, אני אוהב את הסופר. כיף לי כאן".
המחאה החברתית פגעה במכירות של הרכבים שלכם?
"לא. יגואר אנחנו לא מוכרים בכמויות גדולות, אבל זה לא בגלל המחאה החברתית. והונדה הוא לא רכב מנקר עיניים".
מה חשבת על המחאה?
"שהיא היתה טובה, היתה בזמן, ונמשכה יותר מדי זמן. ברגע שהם ראו שהמחאה הגיעה לכל מי שצריך, היו צריכים לרדת מזה ולהגיד לעוסקים במלאכה - קחו את זה מפה. הבעיה שהם המשיכו, וחלקם הפכו לפוליטיקאים. את זה לא אהבתי".
"לא מת על ריאליטי"
היום שלו מתחיל בשש בבוקר. "פעם הייתי מגיע למשרד בתל אביב על הבוקר, הייתי פותח אותו. היום אני אוכל ארוחת בוקר, קורא עיתונים באיזי, ומגיע לעבודה רק בעשר".
המכונית שלו, יגואר שחורה ונוצצת, שכמותה יש בישראל בודדות, היא אחד הפריטים הבודדים בחייו שאינם ירוקים. על שולחנו שולט הירוק, צבעה של מכבי חיפה: עטים ירוקים, קומקום ירוק, כוסות ותחתיות ירוקות. ביום שגרתי הוא סוגר את המשרד בסביבות שמונה בערב וחוזר הביתה.
מה מרגש אותך חוץ מכדורגל?
"חבל שלא ראיתם אותי אתמול כשצפיתי ב'בית ספר למוסיקה'", הוא אומר. "ראיתי שם ילדה בת 8, והיא שרה מדהים. מאוד התרגשתי מזה". הבן שלו, רום, שנכנס לחדר, לא יכול להתאפק: "הוא חולה על ריאליטי". יענקל'ה בתגובה: "אני לא מת על ריאליטי, אני לא רואה תוכניות בישול, למשל".
יש לו תשעה נכדים, והוא נהנה למנות אותם: "לאור יש ארבעה ילדים, לרום שלושה, ולעומר שניים, והשלישי בדרך. עד לפני שנתיים עוד הייתי מתגלגל איתם על הרצפה, עכשיו אני לא יכול כי נפגעתי בגב כששיחקנו באיטליה מול יובנטוס. נפלתי שם, ומאז יש לי בעיה לא קלה בגב".
הנכדים זה פיצוי על זמן שהחסרת עם הילדים?
"לא הקדשתי לילדים שלי מספיק זמן. עבדתי כל הזמן, הייתי עסוק בעשייה. הקשר עם הנכדים הוא הרבה יותר חזק, זה נפלא עבורי. הם מצליחים להוציא ממני רגשות, וזה נהדר. בשבתות הכל הומה פה, ואני מחכה לזה כל השבוע. אני לא סבא של סוכריות על מקל כל היום. אני אוהב להיות איתם בפארק, לפעמים לוקח אותם איתי למשחקים. לפעמים אנחנו עושים בייביסיטר. אני פשוט אוהב את הילדים האלה".
ליד שולחן העבודה שלו יש כוננית שלמה עם תמונות של הילדים והנכדים. הוא מציץ לעברם ונראה מאושר. לידם, כמובן, שוכנים הגביעים והצלחות. גם כאלה שקיבל מקבוצות אירופיות בכירות אחרי המשחק איתן בליגת האלופות.
יש לך חברים? יש לך שעות פנויות?
"לי ולנילי יש הרבה חברים שאינם מעולם הכדורגל, ויש לנו גם זמן פנוי יחד. אנחנו הולכים הרבה להצגות, מדי פעם לסרטים, ונהנים גם להיות סתם בבית. בשבת בבוקר אני שם לעצמי את הגבעטרון ויוצא לכסח את הדשא. עושה קאנטים שחבל על הזמן, בדשא של המגרש שלנו אין קאנטים כאלה. היום יש לי גם גנן, פעם הייתי עושה יותר לבד".
למי אתה מתגעגע?
"זו שאלה שאפשר לכתוב עליה ספרים. אני מתגעגע להורים שלי, שנפטרו לפני הרבה שנים. אני מתגעגע לאחי הבכור קלמן ז"ל ולהורים של נילי, מאיר וחיה קז, שמאוד אהבתי. כואב לי שהם לא חווים איתנו את הדברים השמחים שקורים לנו, ושהם לא זכו לראות את התוצאות של הדברים היפים שעשינו. שלא לדבר על הכלות המדהימות שהבנים שלי הביאו.
"גם יצחק רבין חסר לי. הכרתי אותו, הוא אהב כדורגל. אפילו דיברנו כמה פעמים על כדורגל. בכלל, אני מתגעגע למנהיגים שיודעים לקבל החלטות".
אתה בוכה לפעמים?
"לא. עם השנים אדם מתחשל, מתחסן. אני גם בן אדם שמפנים דברים".
ושער ניצחון מרגש לא ירטיב לך את העיניים?
"לא. זה חשוב, אבל לא כזה עוצמתי כדי שיגרום לי להזיל דמעה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו