להשיב יהודים לעיר העתיקה

הנה פיסת היסטוריה ירושלמית פחות ידועה, אבל תמיד רלוונטית: בתרצ"ו (1936) עזב היהודי האחרון את הרובע המוסלמי של העיר העתיקה. בכך בא הקץ הזמני לכ־120 שנות התיישבות רצופה במקום. 

בשיא תפארתו (ראשית המאה ה־20) מנה היישוב היהודי ב"רובע המעורב" (כך כונה אז הרובע המוסלמי) כ־5,000 נפש. על פי רישומיו של יהושע ילין, 75 מתוך 287 החצרות בעיר העתיקה שהיו בבעלות יהודית, שכנו אז מחוץ לרובע היהודי. מהידוענים בני התקופה ההיא, שהתגוררו שם היו אליעזר בן יהודה; ישראל דב פרומקין; ראובן ריבלין, סבו של נשיא המדינה הנושא את שמו; ויוסף נבון, אביו של הנשיא החמישי, יצחק נבון. היישוב הזה ננטש ונכחד בפרעות תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט.

באותה תקופה שקע גם הרובע היהודי אל סופו הזמני. בראשית המאה ה־20 התגוררו בו 15 אלף יהודים, אך שנים של רעב, קשיים כלכליים, תנאי תברואה ירודים, פרעות ומצור דלדלו את אוכלוסייתו - ערב עזיבת הבריטים את הארץ במאי 1948 - עד ל־1,700 נפש בלבד. מאוחר יותר הוא נפל במצור.

הסיפור ההיסטורי המעט נשכח הזה רלוונטי היום, מכיוון ש־53 שנה לאחר שחרור ירושלים, נדרשת פרופורציה ובעיקר הנמכה של האופוריה בעקבות העברת שגרירות ארה"ב לירושלים וההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל: הקרב על עתידה המדיני של בירת ישראל רחוק מהכרעה. סמלי ריבונות, חשובים ככל שיהיו, לא יקבעו את גורל העיר, אלא העובדות בשטח - אלה שקיימות, וגם אלה שאינן קיימות. 220 אלף יהודים אמנם חיים כיום בשכונות החדשות במזרח ירושלים, במעגלים מצומצמים ורחבים סביב העיר העתיקה. אלא שבסופו של דבר, ההכרעה תיפול בנקודה שהיא "הכי ירושלים"; בגרעין הפנימי של העיר ההיסטורית; בירושלים העתיקה שבין החומות. ושם - מה לעשות - מצבנו אינו מזהיר.

רק כ־13 אחוזים מכ־35 אלף תושבי העיר העתיקה הם כיום יהודים - בהשוואה לכ־35 אחוזים בראשית המאה שעברה. כ־3,000 מהם מתגוררים ברובע היהודי וכ־1,500 ברבעים האחרים, בעיקר ברובע המוסלמי. בראשית המאה ה־20, כאמור, היה מספר היהודים באזורים הללו גדול פי ארבעה והגיע לכ־20 אלף. מדינת ישראל שבה לאחר 1967 רק אל הרובע היהודי, אך לא אל שאר חלקי העיר העתיקה. זו היא "פרצה הקוראת לגנב" - פרצה הקוראת לחלוקה.

את מלאכת ההתיישבות בתחומי העיר העתיקה שמחוץ לרובע היהודי הותירה מדינת ישראל בידי עמותות אידיאולוגיות ויחידים, שביובל השנים האחרונות עשו עבודת קודש והשיבו למקום מאות יהודים ועשרות מוסדות תורה וחינוך, אולם זהו עדיין מפעל של "התגנבות יחידים", ללא עוצמה ותקציבים ממשלתיים, כפי שהיה ראוי.

מפעל ההתיישבות ברובע המוסלמי שילם לאורך השנים מחיר דמים על אחיזתו שם. הטרור פגע בו לא פעם ולא פעמיים. זהו מפעל התיישבות ציוני הרואי לא פחות מזה עטור התהילה והפרסום של עיר דוד מדרום להר הבית. 

דור שני ושלישי של גיבורים אלמוניים נוטע כאן מחדש את שנדמה היה רק לפני 80 שנה שהיה ולא ישוב. המפעל הפחות ידוע הזה מחפש "אבא", אבל ממשלות נתניהו שמרו מרחק וסייעו לו רק במעט. מאז ממשלות אשכול וגולדה, שניסו לגאול בתים ואדמות באזור זה באמצעות אגף "איגום" שהפעיל מנהל מקרקעי ישראל, לא נרשמה כאן מעורבות ממשלתית משמעותית.

הנה אפוא משימה בעלת חשיבות קריטית לרב רפי פרץ, השר החדש לענייני ירושלים, שמכיר היטב את רובעי העיר העתיקה - שינוי כיוון פעולתה של הממשלה בעיר העתיקה שמחוץ לרובע היהודי ומציאת הדרך ליישב ולהשיב לשם הרבה יותר יהודים ממה שנעשה עד כה. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו