דלת דירתו של סבא יעקב נפתחת, ובכניסה עומדים בתו עליזה ובעלה אורן, שלא ראו אותו כבר שבעה שבועות. רגע לפני שהם נכנסים, הנכד גל, בן ה־16, שהתגורר עם סבא שלו בחודשיים האחרונים ולא ראה את הוריו, מבקש מסבו לא להתקרב, עד שהוא מוודא שהוריו עוטים מסיכות.
כשהם נכנסים, וחיוך ענק של געגוע ממלא את החדר, סבא יעקב כמעט מתפתה לחבק אותם, אבל ברגע האחרון מתעשת ומושיט להם את מרפקו. במשך שבועות ארוכים לא עבר איש את פתח הדלת, גל דאג ששום דבר לא יסכן את בריאותו של סבו בעת התפרצות הקורונה. גם עכשיו, כשההנחיות כבר מתירות להיפגש עם בני משפחה, הוא עדיין מודאג. מסתובב סביב סבא יעקב, דואג לכל צרכיו, מגונן עליו.
אחרי כמה דקות ניגש גל למטבח, להכין לסבא שלו תה עיראקי, כפי שלמד ממנו. יעקב מקרב את הכוס אל פיו ופורץ בצחוק. "אחרי חודשיים שאתה אצלי, שכחת שאני שותה עם סוכרזית?". גל כובש חיוך של מבוכה וקם להביא לסבא את הסוכרזית.
גל אוחנה נראה כמו כל נער בגילו. הוא לובש מכנסי ספורט אפורים וחולצת טריקו שחורה, שיערו קצת התארך בחודשיים האחרונים. בימים כתיקונם הוא מחלק את זמנו הפנוי בין הפלייסטיישן לבין החברים בשכונה באשקלון וחוג אמנויות הלחימה MMA, שהוא כל כך אוהב. אבל מרגע שהוטל הסגר, בחר גל לעבור לגור עם סבא שלו, מרחק כמה רחובות מביתו, כדי להקל עליו מעט את הבדידות.
מאז שסיפורו נחשף בדף הפייסבוק "שרשרת אנושית של מעשים טובים", גל לא עומד בכמויות האהבה שמורעפות עליו, כולל סלסילות שי שנשלחות לביתו של הסב, ובטלפונים המפרגנים - למשל, משר החינוך הרב רפי פרץ, שאף הגיע לבית של סבא יעקב כדי להעניק לגל תעודת הוקרה.
"ההורים שלי תמיד חינכו אותי לערכים של כיבוד אב ואם, סבא וסבתא", הוא אומר בגאווה. "אמא תמיד אמרה שבשביל משפחה עושים הכל, ואם צריך, גם נלחמים עד טיפת הדם האחרונה. בשבילי ההחלטה לעבור לגור עם סבא, כדי שלא יהיה לבד, היא רגילה לגמרי, אני לא רואה בה משהו יוצא דופן".
אתה מכיר הרבה בני נוער שהיו עוברים לגור עם סבא למשך חודשיים, כשאי אפשר לצאת?
"אני לא יודע. אבל כשסבא או סבתא זקוקים לעזרה, ברור שאגיש להם אותה. זה נראה לי כל כך רגיל, שאפילו לא סיפרתי לכל החברים שלי. עכשיו כבר כולם יודעים".
"אני לא מופתע מהנכד שלי", מוסיף סבא יעקב. "הנתינה הזאת, הלב הגדול שלו, הם חלק מהתכונות שלו. אם אחוז קטן מבני הנוער יעשו את מה שגל עשה למעני, זה יהיה רווח נקי למדינה ולחברה".
***
יעקב שקורי (89) הוא אב לארבעה, סב ל־13, וסבא־רבא של נינה בת החודש, שנולדה במהלך הסגר, ושאותה עדיין לא הספיק לראות. הוא צנום וזקוף קומה. הוא נולד בבגדד לסלחה ושלום. אמו עבדה במשק בית, ואביו היה שרת בבית ספר. השנה היתה 1931, ובעיראק גברו אז גילויי השנאה נגד יהודים.
"היינו 150 אלף יהודים בתוך 5 מיליון ערבים", הוא מספר. "גרנו בשכונות של יהודים, אבל תמיד היתה תחושה של פחד. אבל היו גם ערבים שחיינו איתם בשכנות טובה.
"כשהייתי בן 5, אבא שלי נפצע מזכוכית שנכנסה לו לרגל. זה גרם לו לזיהום בדם, עד שנפטר. בגיל 15 כבר יצאתי לעבוד, כדי לדאוג לאמא שלי ולשלושת אחיי הצעירים. לבית הספר הייתי הולך אחר הצהריים".
ב־1941, כשיעקב היה בן 10, החמירה הגזענות נגד היהודים. רשיד עאלי אל־כילאני, פוליטיקאי עיראקי פרו־נאצי שלימים כיהן כראש ממשלת עיראק, ביצע ניסיון השתלטות על הממשל, וזה הוביל להסתה פרועה נגד היהודים ולהתרת דמם. "אנשים וילדים נחטפו מבתיהם ונרצחו. בכל בוקר היינו קמים ורואים גופות ברחובות.
"בערב שבועות, אווירת האלימות והשנאה כלפי היהודים היתה כל כך חזקה, שבתוך 24 שעות נרצחו יותר מ־200 יהודים, והם נקברו בקבר אחים. עד היום אני זוכר איך המורדים דוהרים על סוסים ברחובות, כשהם אוחזים ברגליים קטועות של תינוקות. באותו ערב הפורעים הגיעו גם לבית שלנו, ולמזלנו הצלחנו לברוח.
"בתוך ההמולה איבדתי את אמי, שני אחיי ואחותי. דודה שלי התחפשה לערבייה ויצאה לחפש אותי. בזמן הזה החביאה אותי בביתה משפחה ערבית ידידת המשפחה. כשהתאחדתי עם אמי, נשארנו לגור בבית שלהם עוד חודש, עד שהרוחות נרגעו. אחרי הפרעות והביזה לא נשאר לנו בית לחזור אליו, ונאלצנו לבנות אותו מחדש.
"היה ברור אז שזו סכנת חיים להישאר בעיראק. שנה לאחר מכן החלה העלייה הבלתי־לגאלית, אבל זה היה מאוד מסוכן.
"יצא אז חוק בעיראק, שקובע שכולם צריכים להתגייס לצבא. מגיל 10 הייתי צריך ללכת בכל יום לבית הספר כשאני לבוש במדי צבא, והמורים התנהלו כמו קצינים. פעם אחת, כשחזרתי מהלימודים, אזרחים מלאי שנאה עלו לאוטובוס שנסעתי בו ופשוט התחילו לירות על כולם. רק בנס יצאתי מזה. את אחות של אמא שלי תפסו ברחוב ורצחו. גם בתה בת ה־20 נרצחה".
ב־1950, כשיעקב היה בן 19, התירה ממשלת עיראק את יציאתם של יהודים מהמדינה. ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט ארגנו את "מבצע בבל", ויעקב ומשפחתו עלו סוף־סוף ארצה.
"הגענו לארץ בטיסה דרך קפריסין. כשנחתנו, אמרו לנו שאנחנו יכולים לבחור בין קריית שמונה, באר שבע ואשקלון. מאחר שאני הייתי ראש המשפחה, כולם הסתכלו עלי כדי שאחליט. לא שמעתי על היישובים האלה. שאלתי מה יש בקריית שמונה, אמרו לי 'הרים'. לא רציתי להגיע לשם. שאלתי מה יש בבאר שבע, אמרו לי 'מדבר'. גם לשם לא רציתי להגיע. ככה הגעתי לאשקלון".
***
הוא למד עברית באולפן והתגייס לחיל הרפואה. עבר קורס של עזרה ראשונה, ובהמשך הפך למדריך בקורס. כשהשתחרר, השתלב בעבודה בהנחת הצינורות של המוביל הארצי. בשנת 1955 עבר לעבוד בחברת "סולל בונה", שם התחיל כעובד פשוט והתקדם עד תפקיד של מנהל עבודה. בעשר השנים האחרונות שלו בחברה כיהן גם כיו"ר ועד העובדים. בסוף שנות ה־90 פרש וקנה חנות מכולת, שבה עבד ביחד עם בנו.
את אשתו ג'ולייט הכיר יעקב ב־1954, כשאחותו התחתנה עם אחיה. ב־1959 הם נישאו, והביאו לעולם שלושה בנים ובת - שלום (59), רוני (58), אבי (55) ובת הזקונים עליזה (50), אמו של גל. רוני הוא היחיד בין הילדים שלא נשאר באשקלון, אלא בחר לעבור לשדרות.
"הבית של הוריי היה בית מיוחד עם אנרגיות חיוביות", מספרת עליזה. "הוא היה פתוח לכל מי שרצה לבוא, והיתה בו נתינה אינסופית. הזוגיות שלהם היתה בשבילי מודל לחיקוי, הם היו כמו רומיאו וג'ולייט. הכל עשו ביחד. הוא קילף את הירקות, והיא בישלה. היא כיבסה את הבגדים, והוא תלה על החבל.
"זה לא היה בית שיש בו מיליונים, אבל כלום לא חסַר לנו. תמיד היה שפע. אמא שלי היתה תמיד הראשונה שמתנדבת לעזור, בשמחות או באבל, וככה גדלנו. זה המודל שראינו יום־יום מול עינינו, וכך גם גידלתי את ילדיי".
לימים נישאה עליזה, מזכירה באקדמיה לסיעוד בבית החולים ברזילי באשקלון, לאורן אוחנה (52), שהיה אז שוטר ביחידת האופנועים. הם הורים לרז (23), ניר (21) וגל.
"שלושת הילדים שלי גדלו אצל הוריי, על הברכיים של אבא שלי", היא מחייכת. "גל הוא בן הזקונים שלנו והנכד ה־12 של אבא שלי, שהעניק לו הרבה חום ואהבה. בחצר הבית היתה נדנדה גדולה, שאבא שלי בנה, והוא היה מעביר שם שעות רבות, כשגל יושב על ברכיו. הוא היה מאכיל אותו על הנדנדה הזאת, מספר לו סיפורים ומשחק איתו".
גל: "אחרי הגן או בית הספר הייתי הולך לבית של סבא וסבתא ואוכל איתם ארוחת צהריים, ונמצא עם סבא עד שאמא היתה חוזרת מהעבודה. גם את ארוחות שישי וארוחות החגים היינו אוכלים ביחד".
עליזה: "גל גדל להיות ילד רגיש לסביבה ולמצוקה של אחרים. לפעמים הוא היה חוזר מבית הספר עצוב ומספר על ילדים שמציקים לילדים אחרים. זה היה קשה לו מאוד. תמיד שיבחתי אותו על הרגישות שלו. בשנה שעברה הוא התנדב ללמד כדורגל בכיתה הטיפולית בבית הספר שלו.
"אם גל רואה חיה פצועה או חיה שמתעללים בה, זה יכול להרוג אותו. את המחויבות האישית שלו הוא בחר לעשות בכלבייה של 'תנו לחיות לחיות'. לפני כמה חודשים, כשמנהל הכלבייה סיפר למתנדבים על אדם מבוגר שעבר ניתוח ושלא יכול להוציא את הכלבה שלו לסיבובים, גל מייד התנדב לעזור, ועד היום הוא מוציא אותה לסיבובים שלוש פעמים בשבוע".
האב אורן: "גם אני גדלתי בבית שבו כבוד ונתינה היו ערך עליון, אז היה ברור שגם גל יהיה כזה. הוא קיבל את הערכים האלה מכל הכיוונים. הוא היה רואה אותי נוסע בכל שבוע לאמא שלי בבאר שבע כדי להוציא אותה למסעדה או לקניות, ואין ספק שזה משפיע. השכנים שלנו מטורפים עליו. אם הוא רואה שכן עם סלים, הוא מייד מציע לסחוב אותם בשבילו. גם האחים שלו הם כאלה".
***
ההחלטה לעבור לגור אצל סבא התגבשה אצל גל ביום רביעי, 18 במארס, כשבחדשות דיווחו לראשונה על החמרה בהגבלות היציאה מהבית בעקבות נגיף הקורונה, שמאיים במיוחד על בני הגיל השלישי.
עליזה ואורן ישבו בסלון ביתם וחשבו מה לעשות עם סבא יעקב. אמנם יש לו מטפלת, שבאה אליו בכל יום לכמה שעות בבוקר, אבל לכולם היה ברור שהמצב מחמיר. מאחר שהמטפלת חוזרת בכל יום למשפחתה, ואין דרך לדעת עם מי היא באה במגע, הם ביקשו ממנה לא לבוא. היה ברור גם שאי אפשר להשאיר את יעקב לבד לזמן רב.
גל: "שמעתי את ההורים שלי מתלבטים מה לעשות. האפשרות להביא את סבא אלינו נפסלה, כי אמא שלי והאחים שלי יוצאים בכל יום לעבודה, ואי אפשר היה לייצר בית סטרילי. הבנתי שמדובר בתקופה בעייתית, וסבא שלי כבר לא צעיר. אף אחד לא ידע כמה זמן הסגר הזה יימשך.
"חמש דקות אחרי שההורים שלי התחילו לדבר, נפל לי האסימון. הודעתי להם שאני רוצה לעבור לגור עם סבא. הוא נתן לי כל כך הרבה כל החיים, שנראה לי טבעי שברגע שהוא יצטרך אותי, אני אהיה שם בשבילו. זה המעט שאני יכול לעשות עבורו".
איך ההורים הגיבו?
"בהתחלה הם היו בשוק. אבא חשב שזה יהיה סוג של גימיק, שאני אורז מזוודה והולך, ובתוך יומיים כבר אחזור הביתה. אף פעם לא עזבתי את הבית ליותר מימים ספורים. כולם היו בטוחים שלא אחזיק מעמד יותר משבוע. בכל זאת, זה לא פשוט להיות סגור בתוך דירה בלי לצאת ממנה הרבה זמן.
"הייתי עם סבא כמעט חודשיים בדירה שלו, בלי לצאת, וזה הפתיע גם אותי. מה שעזר לי זה שאני מאוד סתגלן. ברגע שקיבלתי החלטה, ידעתי שאני הולך איתה עד הסוף".
עליזה: "הסתכלתי עליו בהלם ושאלתי אותו: 'אתה מבין שאם אתה נכנס, אתה לא יוצא? לא אלינו, לא לחברים ולא לשום מקום?' הוא הסתכל עלי ואמר: 'אני מבין'".
עוד באותו ערב ארז גל מזוודה וביקש מאחיו שיסיע אותו אל סבא יעקב. הסב היה מופתע.
"גל אמר לי שהוא בא להיות איתי כדי שלא אהיה לבד בגלל הקורונה. אמרתי לו שהמטפלת אמורה לבוא בבוקר, והוא אמר: 'סבא, ביטלנו אותה. מעכשיו אף אחד לא נכנס לפה, אני אהיה איתך כל הזמן ואדאג לכל מה שתצטרך'.
"חשבתי שאחרי כמה ימים יימאס לו, הרי מה יש לו לעשות איתי בדירה כל כך הרבה זמן לבד, בלי החברים שלו ובלי המשחקים שהוא אוהב? אבל הוא היה נעול על זה, ואי אפשר היה להזיז אותו. בכל כמה ימים הייתי שואל אותו: 'אתה לא מתגעגע הביתה?' והוא פשוט ענה: 'לא, אני נשאר פה איתך'".
***
אחרי הלילה הראשון בביתו של סבא, התעורר גל למציאות שונה מזו שהוא מכיר. מבן הזקונים שכולם דואגים לו, הפך בן־רגע למבוגר האחראי. הוא בישל את מרבית הארוחות, שטף כלים, תלה כביסה ושמר על סבא בזמן המקלחת, שלא יאבד את שיווי המשקל וייפול.
בשעות הבוקר הוא גם נאלץ לתמרן בין מטלות הבית לבין הלימודים המקוונים של הכיתה שלו, כיתה י' בבית ספר מקיף ד'. הוא ידע שהוריו ואחיו נמצאים במרחק כמה רחובות משם, אבל אין לו שום דרך להיפגש איתם.
יעקב: "כשאשתי נפטרה לפני חמש שנים היה לי קשה מאוד, אבל ידעתי שאני חייב להרים את עצמי, כדי לא להיות לנטל על אף אחד. החלטתי למכור את הבית הגדול שבו גרנו ולקנות דירה קטנה יותר בשכונה אחרת. מאז, כבר שנים שיש לי סדר יום קבוע, והרדיו הפך להיות החבר הכי טוב שלי.
"אני קם בשש ורבע בבוקר, הולך למטבח להכין כוס תה, ואחר כך מניח תפילין ומתפלל. גל עוד ישן בשעה הזאת. הוא היה מתעורר ב־8 בבוקר כדי ללמוד. בזמן שהוא למד, אני התיישבתי בסלון ליד הרדיו שלי, והייתי מקשיב לכל הרשתות, בעיקר לתוכניות ברשת ב'. בסביבות 11 בבוקר גל היה עושה הפסקה מהלימודים ומכין לנו ארוחת בוקר מאוחרת".
גל: "סבא היה ילד בעיראק, ולסבא וסבתא שלו היתה קצבייה. מאז שהיה ילד, ריח הבשר הטרי הפריע לו, ועד היום הוא לא יכול לראות או להריח בשר. כשהייתי איתו, אמא שלי לימדה אותי בטלפון איך מכינים אורז, תבשיל אפונה וגזר, שקשוקה, תבשיל חצילים. עם החביתות הסתדרתי לבד.
"כשהיינו מסיימים לאכול, סבא היה מקשיב לתוכניות הרדיו שלו, ואני חזרתי לשיעורים המקוונים. בסביבות 12 וחצי הוא היה הולך לישון שנת צהריים, ואני הייתי רוחץ כלים ויושב בסלון מול הטלוויזיה. סבא לא אוהב טלוויזיה, ויש לו רק את הערוצים הבסיסיים.
"בכל יום חמישי המטפלת של סבא היתה עושה קניות בסופר, שמה את השקיות במעלית, ואני הייתי לוקח אותן משם ומסדר בארונות. בימי שישי אחי רז היה בא עם כפפות ומסיכות, את סבא היינו מכניסים לחדר, וביחד היינו מנקים את הבית".
חסַר לך משהו?
"האמת היא שלא. זה מדהים איך אפשר להתרגל להכל, ובתכלס, לא צריך כל כך הרבה. בערוצי הטלוויזיה יש תמיד תוכניות ריאליטי שאני אוהב, כמו 'האח הגדול' ו'הישרדות'. הדבר היחיד שחסַר לי קצת זה הפלייסטיישן, אבל לא היה טעם להביא אותו, כי האינטרנט אצל סבא מאוד איטי. יכולתי להגדיל את חבילת הגלישה, אבל העדפתי שלא, כי אז הייתי כל הזמן משחק ומדבר עם חברים, ומאבד את המטרה שבשבילה באתי - להיות עם סבא שלי.
"מה שכן, יש בבית של הוריי בית גידול לתוכים, ולקחתי איתי לסבא תוכון קטן וגוזל של תוכי מזן דררה, כדי שיהיה לי במה להתעסק. את הגוזל הייתי צריך להאכיל בכל שלוש שעות עם מזרק.
"אחר הצהריים היינו משחקים משחקי קופסה. גיליתי שסבא ממש אוהב לשחק דומינו, שש־בש ורמי קלפים. בהתחלה הוא תמיד היה מנצח אותי, אבל עכשיו, כשאני כבר יודע לשחק טוב, אני נותן לו פייט".
היתה ביניכם חלוקת תפקידים?
"בגדול עשינו הכל ביחד. סבא היה מכניס את הבגדים למכונת הכביסה, ואחר כך תלינו אותה ביחד במרפסת. לפעמים אמא היתה מכינה את האוכל שסבא אוהב ומשאירה לנו ליד הדלת. בגלל שכיבדתי את סבא, וידעתי שהוא לא אוהב בשר, ביקשתי ממנה שלא תשלח לי שום דבר בשרי. רק בשבועיים האחרונים קצת נשברתי, ובימי שישי היא הביאה לי שניצלים ומטבוחה".
גיליתם משהו חדש זה על זה?
יעקב: "אני ממש גידלתי את גל, כך שאני מכיר אותו טוב מאוד. השהות ביחד רק חיזקה את הקשר בינינו. גל היה מצלם אותנו ביחד בטלפון עם כל מיני תוספות מצחיקות".
גל: "סבא, קוראים לזה סנאפצ'ט. האמת היא שהפתיע אותי שהוא זרם עם השטויות שלי. יש לו חוש הומור, והוא צעיר מאוד בנפשו. לפעמים, כשישבנו בסלון, הוא היה מספר לי כל מיני סיפורים מהילדות שלו בעיראק. את רובם לא הכרתי. היום אני מצטער שלא כתבתי הכל".
היו רגעי משבר?
"היו רגעים שהיה לי קצת קשה ומשעמם. במיוחד בשעות הערב, כשסבא נכנס לישון כבר בשעה 19:30, או כשהיה לי יום עמוס בלימודים והייתי מבואס. אלה היו רגעים שבהם חשבתי לחזור הביתה. גם ההורים שלי אמרו לי כל הזמן שזה בסדר גמור שאחזור, ושהם ימצאו פתרון אחר. אבל כשהבנתי שהמשמעות היא שסבא יישאר לבד, התגברתי".
***
ביום שישי האחרון, כשהוחלט על הקלות במגבלות, שכוללות גם ביקורים של סבא וסבתא, גל התלבט מה לעשות. הוא נקרע בין הרצון להישאר עוד קצת עם סבא יעקב לבין הרצון לחזור הביתה, לשגרה.
במוצאי שבת הוא החליט, בעידודם של הסב ושל הוריו, לחזור הביתה. "המחשבה להשאיר את סבא לבד, אחרי שהייתי איתו כל כך הרבה זמן, לא פשוטה לי. אני מרגיש שזאת האחריות שלי לדאוג לו. מצד שני, ידעתי שבשבוע הקרוב כבר אצטרך לחזור ללימודים, וסבא אמר לי שביום ראשון בבוקר המטפלת שלו חוזרת לעבודה, ושאני יכול להיות רגוע".
גל ארז את המזוודה, נתן לסבא חיבוק ענק וחזר הביתה עם הוריו, שבאו לקחת אותו. "אבא הבטיח לי שבכל יום הוא יכין לי סטייק, עד שאגיד לו שהשלמתי את כל החוסרים של השבועות האחרונים", הוא צוחק.
הגעגועים לסבא תקפו מייד כשחזר הביתה. "בלילה הראשון היה לי ממש קשה להירדם. כל הזמן חשבתי על סבא. ביום ראשון בבוקר התקשרתי אליו כמה פעמים כדי לבדוק מה איתו. רק כששמעתי שהכל בסדר, נרגעתי. ההורים שלי אמרו לי שאני צריך לחזור לחיים שלי, ושסבא לא לבד, כי כולם איתו".
כבר ביקרת את סבא מאז?
"אני מפחד, כי אני כבר מסתובב בכל מיני מקומות ונפגש עם חברים. אבל אין לי ספק שבתחילת השבוע הבא אקח את האופניים וארכב אליו. אין כמו סבא בעולם, ואני מקווה שכולם יבינו את זה וידאגו לסבא ולסבתא הפרטיים שלהם".
יעקב: "אני מקווה שהסיפור של גל ושלי יהווה השראה לאחרים וישפיע עליהם. אני מניח שאם במשרד החינוך היו יוזמים פרויקטים שמקרבים את בני הנוער למבוגרים, כחלק מהחינוך לערבות הדדית, הסיפור שלנו לא היה כזה חריג".
michali100@gmail.com
