לו רק היה הדבר אפשרי, היה מן הסתם ההוגה והפילוסוף ד"ר מיכה גודמן, מהמרתקים שבין חוקרי המחשבה היהודית בדורנו, "מטיס" לכאן מן העבר את גיבורי שלושת ספריו הראשונים: הרמב"ם, רבי יהודה הלוי ומשה רבנו - כדי שכולנו נאזין לחוכמתם על רקע השתנות העולם והאנושות בעת מגיפת קורונה. גודמן (45) עסק במנהיגים הללו רבות בעשור האחרון, העמיק בהגותם ובמורשתם והצליח בסגנונו הבהיר להנגישם לציבור הישראלי. אלא שפגישה דמיונית שכזאת אפשרית כמובן רק דרך כתביהם, וגודמן הוא מתווך מצוין.
"משה", מעריך גודמן, "היה דורש מאיתנו ברוח המסורת היהודית לקחת עימנו מהימים הללו אל השגרה העתידית, את תחושת השבריריות וחוסר האונים, שאפיינה בתקופתו שלו את מצבו של 'עם העבדים'; לזכור לעת הזאת גם בשנה הבאה ולא לשכוח, כמה חסרי אונים, בורים ומוגבלים מבחינת ידיעותינו היינו וכיצד היינו תלויים האחד בשני".
גודמן סבור כי ההכרה והזיכרון של כל אלה גם אחרי שהקורונה תסתלק מאיתנו "היא חלק מהרפואה של המגיפה הזאת. הרמב"ם שקידש את התבונה, אך גם הכיר במגבלותיה, הכשיר אותנו במובן זה לעידן הקורונה, שהרי תמיד נחיה ביקום שאין לנו הבנה מושלמת ומוחלטת שלו. המדע יודע הרבה, אבל אינו כל יכול - זו מסקנה רמב"מיסטית לחלוטין. 'מורה נבוכים' מהמאה ה־12 מורה לנו כיצד לחיות עם מבוכה, ובעידן הקורונה הרי כולנו נבוכים, והיצירה הגדולה הזו מקבלת רלוונטיות מחודשת. גם רבי יהודה הלוי, שהיה רציונלי, הכיר במגבלות התבונה".
הנדידה של גודמן בין המגזרים בישראל - דתיים וחילונים, שמאל וימין, ועכשיו גם יחסי אדם וטכנולוגיה (הוא כותב ספר חדש בנושא זה) - נסמכת לא רק על ההווה אלא נעוצה בתובנות שמקורן בהיסטוריה רחוקה. יחד עם ראש השב"כ לשעבר, יורם כהן, הוא מנסח עתה את "דבר הקונצנזוס הישראלי" - כך לדבריו - בסוגיית יחסינו עם הפלשתינים. ספרו, "מלכוד 67'", ניסה להוריד את הישראלים מ"אשליית השלום וסופיות הסכסוך", אך גם מ"חלומות הסיפוח". גודמן מעדיף חלופה חלקית, בלתי מושלמת בהגדרתה, אך ריאלית פי כמה להבנתו, ש"תוכנית המאה, בהתאמות פוסט־קורוניות, יכולה להתכתב עימה". אבל עכשיו זמן מגיפה, ובביתו שבכפר אדומים גודמן מתמקד ב"שיעור הענק" שהנגיף העניק לאנושות.
"המסורת היהודית אתגרה תמיד את בניה ובנותיה לחוות את המציאות בשתי פרספקטיבות שונות, מקבילות ולעיתים מנוגדות. הראשונה - כבני אדם, והשנייה - כיהודים", הוא אומר. "כבני אדם - הסיפור המכונן שדרכו אנו חווים את העולם הוא שאנו ברואי האל, וחלק ממשפחת האדם שנברא בצלם. כיהודים - הסיפור המכונן שלנו הוא יציאת מצרים והגאולה הלאומית. אנו פטריוטים לאומיים שרואים עצמנו מחויבים לכל יהודי בעולם ברמת המשפחה, הקהילה והלאום.
"האתגר היהודי", הוא סבור, "דורש מאיתנו חיים בשני הממדים: להיות גם בני אדם אוניברסליים והומניסטיים וגם יהודים פרטיקולריים, לאומיים ופטריוטים. זה לא בהכרח מנוגד, אבל זה לא תמיד מסתדר יחד. אחדים מחבריי הטובים, שמגדירים את עצמם כקוסמופוליטיים וכאזרחי העולם ומרגישים אמפתיה לכל בני האדם, נוטים להיות נבוכים מההשתייכות הלאומית שלהם ולדלל את תחושת הפטריוטיות שלהם. מצד שני - ככל שאתה יותר פטריוט, וקשור יותר לשורשים הלאומיים שלך - התחושות האוניברסליות שלך מידלדלות. באה המסורת היהודית ודורשת ממך להתגבר על המלכוד הזה: שבת מופיעה פעמיים בתורה; פעם כ'זכר למעשה בראשית' ופעם כ'זכר ליציאת מצרים'. חז"ל מורים לנו: 'זכור ושמור בדיבור אחד' ומנסים ללכד את שני הנרטיבים. זהו אחד האתגרים היהודיים הכי גדולים שפעם אחר פעם אנו נכשלים בו - החיבור של אוניברסליות ולאומיות".
"להתקרב בזכות הביולוגיה"
בעת הקורונה, אומר גודמן, התרחש פלא גדול שבו אנחנו מצליחים לחולל דבר שבעבר חשבנו שהוא בלתי אפשרי: "הפחדים שלי הם אותם פחדים של אנשים בלונדון ובברזיל וברמאללה וביריחו. אנשים מכל העולם חווים את אותן אמוציות, פוחדים את אותם פחדים. בעת משבר אנחנו רגילים לפחד מעמים אחרים; הקורונה היא מהפכה שבה אנו מפחדים יחד עם עמים אחרים. זה לא 'אנחנו נגד העולם' - שהיא תחושת החירום הקלאסית שלנו. בקורונה זה 'אנחנו יחד עם העולם'. זו שעת חירום ששמה אותנו יחד עם כלל האנושות ומאמנת אותנו בהרחבת האמפתיה שלנו כלפי כל בני האדם. אידיאולוגיות אולי מפרידות בינינו, אבל הביולוגיה מאחדת אותנו. אנו חלק ממשפחת העמים".
והפטריוטיות נפגעת?
"ממש לא. בדיוק להפך. יותר מאשר בעבר, לאנשים יש כיום תחושה של סולידריות לאומית גבוהה. הקורונה שברה את תחושת סכום האפס בין אוניברסליות ללאומיות. היא נותנת לנו לחוות את שני הצדדים של הזהות שלנו - ישראלים ובני אדם בעת ובעונה אחת - שמור וזכור בדיבור אחד".
הסוציולוג והפילוסוף פרופ' שמואל טריגנו, בראיון במוסף זה לפני כחודש, דיבר על "סוף הגלובליזציה", ועל כך ש"הקורונה מכריחה את כל הארצות לשוב למדינת הלאום, לגבולות, לסגר, על התחזקות הזהות הקולקטיבית של כל עם ועם".
"ברמות מסוימות זה נכון, אבל אני מדבר על תחושות מחוללות זהות, וברמה הזאת אנו חווים את אותן תחושות יחד עם שאר העמים. ברמה של תחושות, זו סופר־גלובליזציה. ההיסטוריון פרופ' בנציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה, ראה בחיבור של לאומיות וסולידריות בין עמים את הרעיון המכונן של הרצל וז'בוטינסקי; ארגון כל היהודים במסגרת מדינת לאום, ללא פרישה מן האנושות, אלא תוך התמזגות במשפחת העמים, והנה זה קורה לנו עכשיו: אנו ישראלים פטריוטים שמרגישים חירום יחד עם האנושות ולא נגדה, כפי שכמעט התרגלנו. זה שיעור ייחודי ונדיר. לרגע אחד השתחררנו מהבינריות".
מה עשתה לנו הקורונה בממדים של זמן ומרחב?
"חלק מהטבע האנושי זה להכחיש את הטבע האנושי. אנשים נוטים להכחיש את המגבלות של עצמם. הציביליזציה המערבית המודרנית פעלה כדי לבטל את המגבלות של המרחב. פעם האמירה ש'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו' היתה תשובה לשאלה 'מי אתה?' ולא - 'היכן אתה?' הגלובליזציה הפרידה בין מקום לבין זהות. היא התיימרה לקבוע שהאדם שייך לכל מקום. הקורונה החזירה את הגלגל לאחור. האדם הוא שוב תבנית נוף מולדתו. היא הזכירה לנו שאנו מקומיים. לי אישית, בוטלו בזו אחר זו ארבע הרצאות בחו"ל ואחר כך שתי הרצאות בארץ, ולבסוף, כמו כולנו, צוויתי על בידוד חברתי בביתי. חזרתי להיות 'מקומי'".
"מכשיר יעיל שימנע הידרדרות". הצגת "תוכנית המאה" בוושינגטון // צילום: אי.פי
רבים התרשמו, מזכיר גודמן, ש"הציביליזציה המערבית היא תרבות שמכחישה את המוות ואת הסופיות, לא כטענה תיאולוגית אלא כחוויית חיים: אנו מרגישים שלא בנוח עם המוות. מרחיקים את הזקנים מעינינו. תולים פוסטרים גדולים עם תמונות אנשים צעירים. אנו חברה שמעריצה ומאדירה נעורים. גם האינפלציה בגירויים טכנולוגיים, שמאפיינת את דורנו, היא חלק מההשכחה של הסופיות שלנו. זו הסחת דעת תמידית מהמצב הקיומי האנושי".
ואז מופיעה המגיפה.
"ולפתע אנחנו עומדים מול המוות, ומפחדים שאנשים שאנו אוהבים ימותו. חברות מתחילות לקרוס, ואנחנו נחשפים מחדש למציאות של סופיות. הקורונה סודקת את מנגנוני הכחשת המוות שלנו. היא מעמידה מחדש מול עינינו את הארעיות של קיומנו כאן, ומזכירה שאנחנו בני המקום ושיש תפוגה לקיום שלנו. היא מעמידה את האנושות מול האנושיות של עצמה. אני מאמין שזהו שיעור ענק נוסף, כי הרגע שבו אנו עומדים מול האנושיות שלנו; הרגע שבו אנו מגלים מחדש שאנו נעולים בזמן ומרחב ולא יכולים יותר להכחיש את האנושיות שלנו - הוא גם הרגע שבו אנו מבינים מחדש שזמננו כאן קצוב; שלזמן ולמקום יש הרבה יותר משמעות מזו שהענקנו להם קודם לכן. ההבנה הזאת היא מנוע אפשרי לצמיחה מחודשת של רוחניות ומוסריות".
"הזיקנה אינה התחתית"
גודמן מדבר גם על שיעור שלישי חשוב, שקשור לציבור החרדי. "העובדה שמיעוט בחברה החרדית הגיב באיחור לקורונה הביאה - לפחות בשלב הראשון - לשיעור נדבקים ושיעור מונשמים גבוה מקרב החולים בקרבם", מציין גודמן, "המציאות הזאת כידוע עוררה זעם והעירה את כל השדים האנטי־חרדיים שנמצאים בחלקים מסוימים של החברה הישראלית, אבל לצד מה שנחשב על ידי מבקרי החברה החרדית כחולשה אני דווקא מבקש ללמוד על חוזקה שלהם.
"קראתי לאחרונה שני ספרים על החברה החרדית, של בני בראון ושל חיים זיכרמן, וליקטתי משם שלושה מאפיינים חשובים של החברה הזו - צייתנות לגדולי הדור, שמרנות קיצונית והתנגדות לחדשנות ושינויים וגם מאמץ אדיר להסתגר מישראל המודרנית".
לכן, מבאר גודמן, כששואלים מדוע החרדים הגיבו מאוחר לקורונה - זו קודם כל הצייתנות. "הרב קנייבסקי אמר, ורבים צייתו לגדול הדור. זה שהם הגיבו לאט לא צריך להפתיע איש. זו חברה שכאידיאולוגיה - משתנה לאט, 'חדש אסור מן התורה'. האינטואיציה שם הפוכה לזו של אנשים מודרניים. החרדים מקדשים חוסר דינמיות. הישן הוא קדוש. לבסוף, ישנה גם ההסתגרות מהישראליות. כשההנחיות להתנהלות שונה, התנהלות של חירום, מגיעה מאותה חברה שכל השנים החרדים מסתגרים מפניה, קשה הרבה יותר לבצע את אותן ההנחיות. החברה החרדית נפלה במקרה זה קורבן לשלושת היסודות שהיא דבקה בהם כבר שנים רבות".
אבל עכשיו מבקש גודמן "להוסיף קומה למבט על החברה החרדית. השאלה היא לא רק איך מבקרים את הקהילה החרדית, השאלה היא גם מה לומדים מהחברה החרדית", וטוען לפרדוקס כפול ומרתק של הקהילה הזאת. "הפרדוקס הראשון - החברה שמקדשת את הישן והעתיק היא החברה הכי צעירה בישראל; והפרדוקס השני - החברה הלא־חרדית, היותר מזדקנת, מקדשת ומעריצה נעורים. פעם, כשצעירים רצו לשדרג את הסטטוס שלהם, הם התלבשו כמו מבוגרים. היום החברה המערבית מתנהלת הפוך - מבוגרים מנסים להתלבש ולדבר כמו צעירים כדי לשדרג את הסטטוס שלהם. לעומת זאת, החברה החרדית מתנהגת אחרת. למרות היותה צעירה היא רואה דווקא במבוגרים ובזקנים את המודל הנערץ. התרבות החרדית לא רואה בגיל 20 את פסגת החיים, כמו בתרבות ההמערבית. הפוך: היא רואה בגיל 80 את פסגת החיים".
גודמן טוען שחברה שמעריצה ומקדשת נעורים, משלמת מחיר פסיכולוגי, שכן בהכרח היא יוצרת חוויית זמן רגשית ודיכאונית. "הרי אחרי גיל 20, בכל יום שעובר - אתה מתרחק מהשיא. לעומת זאת בחברה החרדית, בכל יום שעובר אתה מתקרב לשיא, ולא מתרחק ממנו. היסטורית - על רקע התפיסה החרדית של 'התמעטות הדורות', שרואה את דור ההווה נמוך יותר מדור הענקים וה'גדולים' של פעם - החברה החרדית עוברת תהליך של ניוון, שכן היא מתרחקת מהעבר הקדוש, אבל ביוגרפית - החיים שלה הם של התפתחות וצמיחה, כי הזיקנה בראייתה היא הפסגה ולא התחתית".
"תקופה למורה נבוכים". הרמב"ם // צילום: GettyImages
כל התובנות הללו, מודה גודמן, גורמות לו "לקנא בחברה החרדית. העובדה שהחברה הזו מעריצה ומכבדת זיקנה - זו נקודת זכות ענקית בעיניי. אני רוצה לנצל את הקורונה לא רק בשביל להעביר ביקורת על החרדים, אלא גם כדי ללמוד מהם. לכל שבט יש שיעור ללמד אותנו, והקורונה אכן אתגרה את החברה המערבית באחת הנקודות החלשות שלה, והכריחה אותנו להקריב למען אוכלוסיית הזקנים שהיא בסיכון. זו תזכורת חשובה".
המגיפה הנכיחה את המדינה בחיינו. לפתע התברר שכאשר אדם חולה, זה אינו עניינו הפרטי בלבד.
"אותי מטרידה האפשרות שכאשר נביט לאחור ונשאל את עצמנו מה למדנו מהתקופה הזאת, נגלה שככל שהמדינה היתה יותר סמכותנית - כך היא התמודדה טוב יותר עם המגיפה, וככל שהחברה היתה יותר חופשית - היא כשלה בהתמודדות עם המגיפה".
עם זאת, הוא מעריך ש"הפיתוחים הטכנולוגיים והתרופות והחיסונים למגיפה יבואו מהחברות הפתוחות והמשוחררות. סביר שחברות סמכותניות יצליחו למנוע יותר נזק וסביר שחברות פתוחות הן שימצאו את הפתרונות. זו עסקת חליפין בין חירות לביטחון. לכאן ולכאן. לחיות בדמוקרטיה זה להעז לחיות עם הרבה פחות ודאות, כדי ליהנות ממתנת החירות. לכן, כשאנשים מפחדים, הם מוכנים למסור חירויות לשלטון, כדי להשיג עבור עצמם יותר ביטחון. מבחינה זו, ההיסטוריה של מדינת ישראל היא פלא. למרות מצב החירום שבו היא נמצאת מראשיתה, היא עדיין שומרת על זכויות אזרחיה במידה לא מועטה. בהקשר של הקורונה אני מודה שאיני אוהב את אפשרויות המעקב הדיגיטלי אחרי הפרט. הדיבידנד הבריאותי של המעקב הזה לא מצדיק את הסכנה שיש בו לחירות".
"למנוע שני אסונות"
גודמן, עמית מחקר במכון הרטמן ומרצה בתוכנית אלול של "בית פרת - מדרשה ישראלית" (שאת ניהולה העביר לפני שלוש שנים לענת סילברסטון), נולד להורים אמריקנים - גרי גודמן ומגי לאב. אמו היתה קתולית בעלת שורשים אינדיאניים משבט הצ'יקה סאווה. היא התגיירה ועלתה לישראל עם אביו לאחר מלחמת ששת הימים. הוא גדל בירושלים, ובעשור האחרון פרסם את חמשת ספריו ("סודותיו של מורה הנבוכים", "חלומו של הכוזרי", "הנאום האחרון של משה", "מלכוד 67" ו"חזרה בלי תשובה") שעוררו הדים רבים.
ביוני 2014 זכה גודמן (יחד עם המוזיקאי אהוד בנאי) בפרס ליבהבר לעידוד הסובלנות הדתית, מטעם מכון שכטר למדעי היהדות. הוא מקיים דיאלוג ושומר על קשר עם הענף הקתולי של משפחת אמו היהודייה. פעם הבהיר, בתשובה לשאלה, כי כאשר הוא מתבונן במשפחה הרחבה שלו, כל מי שמספר לו שרק בגלל שהם לא יהודים הם נחותים מיהודים, נשמע לו נלעג: "הם אנשים טובים, רגישים, עדינים, קדושים, יראי אלוקים".
עוד הוא מעיד כי הוא "חש שדת במינונים קיצוניים מוציאה את הרע מהאדם. וחוסר מוחלט של אמונה לא מוציא את הרע מהאדם, אבל גם אין לו אפשרות ללחוץ על הכפתורים הטובים שהדת לוחצת עליהם. אז אני מאמין בדת במנות קטנות. באפשרות לא להוציא את המפלצת מהאדם ובעת ובעונה אחת לעדן וללטש אותו, להוציא ממנו את הטוב שבו".
בימים אלה הוא עוסק גם בסכסוך הישראלי־פלשתיני, כהמשך ל"מלכוד 67" שכתב. "אחד המאפיינים של החשיבה שלנו מול הקורונה", קושר גודמן בין הסכסוך לבין הנגיף, "הוא שאנו לא שואפים להעלים אותה. מומחים מכל העולם מנסים למצוא נוסחה שתאזן בין שמירה על מערכת הבריאות בלי להביא חורבן על הכלכלה, לבין הצלת הכלכלה בלי לחרב את מערכת הבריאות. יש מחלוקות, אבל הוויכוח אינו טוטאלי. איש לא טוען שהיעד הוא למנוע מוות. יהיו מתים. איש לא מתיימר למנוע אבטלה. יהיו מובטלים. ההנהגה לא מנסה להעלים את שתי הבעיות אלא למנוע שני אסונות".
את הראייה הזאת גודמן מבקש להעתיק גם אל הסכסוך. "התרגלנו לחשוב עליו באופן אוטופי, לחפש פתרון שאחריו יגיע קץ האלימות. צד אחד בוויכוח הפנימי אצלנו על השטחים מנסה למנוע את הסכנה הדמוגרפית של מדינה דו־לאומית, וצד אחר מנסה למנוע את הסכנה הביטחונית שטמונה בנסיגה לקו הירוק".
גודמן מבקש "לחשוב קורונה", ומבקש מכל צד בוויכוח להתייחס לא רק ל"איום שנראה לו חמור יותר", אלא גם ל"איום שנראה לצד השני החמור יותר. אולי הקורונה תרפא את החשיבה שלנו ותלמד אותנו לא לשאול איך הבעיה תיעלם, אלא לשאול - איך יימנע אסון. לשאול מה המהלך הנכון. במקום להתייחס רק לאסון אחד, להתייחס בכובד ראש לשני האסונות במקביל".
"המהלך הנכון", הוא סבור, "טמון בתוכניתו המדינית של טראמפ. צריך רק להוציא ממנה את הסעיפים האוטופיים של השמאל - חתימה על הסכם שלום וסופיות הסכסוך, ולוותר על החלום האוטופי של הימין - הסיפוח. ללא אלה, התוכנית תהפוך למכשיר יעיל שימנע הידרדרות למדינה אחת ואובדן הרוב היהודי, בלי להסתכן באובדן הביטחון כתוצאה מנסיגה מסוכנת".
לדבריו, "תוכנית המאה בגרסת הפוסט־קורונה שלה תיצור אופטימיזציה של שתי המשאלות הישראליות, המנוגדות לכאורה: היא תצמצם משמעותית את נפח השלטון הישראלי על הפלשתינים, בלי לצמצם בנפח הביטחון של הישראלים. היא תעניק לפלשתינים מדינה מינוס, ולישראלים ביטחון אמיתי, שכן חופש הפעילות והתנועה של צה"ל יישמרו בתוך השטח הפלשתיני ובהיקפו. במקום לדבר על כמות השטח שיימסר, נדבר על כמות הריבונות. במקום לדבר על כמות השטח שנספח, נדבר על כמות הביטחון שנייצר. הקורונה אומרת לנו: יש שני אסונות אפשריים. נמזער כל אחד מהם עד למינימום. גם בסכסוך ניתן לשוחח באותה השפה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו