על המגע / גלית דהן-קרליבך
שמונה שבועות חלפו מאז נכנסה הקורונה לחיינו. הולכים ומתרבים קולות המחאה על הסגר הקולקטיבי שנכפה עלינו זמן רב, אבל באוויר הישראלי אפשר לחוש בשינוי. מעַם שמצטופף בקופות הסופרמרקטים, שבשבילו המילה "טריטוריה" היא רק המלצה או מושג מעולם החי, והידחפות בתור היא לגביו מעשה שבשגרה, נהפכנו לאיים בודדים.
ולגושי עוינות. הולכי הרגל מגדרים את עצמם בשני מטרים. החובה ללבוש מסיכה על הפנים גורמת לאיבוד קשר העין. ודווקא עכשיו, כשהמגע אסור, יש לי דחף עז לגעת, לחדור למעגל הטריטוריאלי של אנשים ולהציק להם בשאלות קיומיות. קשה לי להסתיר את העונג הפושט בי כשאני מבחינה במבטם המבוהל.
מאז ומעולם העדפתי שינעלו אותי בחדר עם מוזיקת ג'ז, השנואה עלי, ובלבד שלא יגעו בי. אני מעדיפה לכתוב את הרומן שלי בווטסאפ מאשר שמישהו יתקרב אלי וינסה לעשות לי מסז' או למרוח לי מייק־אפ על הפנים. זקני העדה עדיין זוכרים תקרית בחתונה שלי: דודתי, מנופפת בשפתון בידה, רדפה אחרי בצווחות, ואיימה על הרב שאם לא תצבע לי את השפתיים, החופה בטלה ומבוטלת. המבט הקודר שנעצתי ברב הבהיר לסביבה מייד מי המנצחת. לאחר מכן, בתנועות של אלופת קרב מגע, הדפתי את מנשקי הלחיים ונמלטתי מהמקום.
הסגר חולל אצלי שינויים מהפכניים. אני מוצאת ברחוב ספר רומנטי דביק וקוראת בו באדיקות. כל סצנת אהבים, שבימים רגילים היתה שולחת אותי לחפש שקית הקאה, ממלאה אותי עכשיו עונג כפול: מעצם המגע המפורט ומכך שהממסד לא הניח יד על האוהבים. עדיין לא. הו, אן שרלי היתומה; הו, גילברט בְּלַייט! פסעו לכם בשבילים הרומנטיים של אֶבוֹנלי.
אני מגלה שההקלות בסגר מתירות לבקר במכוני קוסמטיקה, ואיכשהו, במהלך הטיול היומי, אני מוצאת את עצמי ליד המכון השכונתי. אני מסניפה את ריחות הלק והאצטון, הקרמים והשעווה, ומחליטה להיכנס.
המזכירה מקדמת את פניי בלסת שמוטה: "הקשה הגיעה", ומאחד החדרים יוצאת הקוסמטיקאית. "התבלבלת, מותק, חנות הספרים למטה", היא אומרת. "באתי אלייך", אני עונה, ובשעה שהיא נכנסת להלם אָנָפילַקטי, אני מצווה, "טיפול כפול, לפחות שעתיים. תתנפלי על כל שחור שאת מוצאת".
עיני הצוות מלוות אותי ביראה כשאני מטפסת על המיטה. באותו רגע מיטת העינויים נראית לי כמו כס המלכות של מלכת שבא. אני מתרווחת עליה. מבחוץ עולה ונשמעת שיחת נשים. המנגינה שמלווה אותה מתנגנת במוחי כמו פיוט אהוב. מישהי נכנסת לחדר ב"רק שאלה", ובמקום לחוש בזעם הקבוע הגואה בי במצבים כאלה, אני אומרת לה: "בבקשה, בבקשה, תשאלי כמה שאלות שאת רוצה. כל כך נעים להיות שלוש בחדר".
במראה אני מבחינה בקוסמטיקאית מסמנת עלי: זאת - קוקו. היא שׂמה כפפות על ידיה, מחזקת את המסיכה על פניה ומתחילה בטיפול. אני מתמסרת לה. השרירים שלי לא נדרכים. העפעפיים לא מרקדים. העצבים לא מצווחים. דממת מגע משתררת בכל. "את בסדר?" היא שואלת אותי מדי פעם. "בטח", אני אומרת וחשה באישיותה הדגולה. "עכשיו זה קצת יכאב. תגידי, כמה זמן לא עשית ניקוי פנים?" "מאז בריאת העולם".
השעות חולפות. המגע נעים. מים גנובים ימתקו, ואצטון סתרים ינעם. הקוסמטיקאית מחליטה להעז, ושואלת אם ארצה טיפול רגליים ומריחת לק.
"כן".
"מה תרצי, לק ג'ל או רגיל?"
"מה שלוקח יותר זמן", אני אומרת.
אני יוצאת מהמכון אפופה ריחות מבושמים, עורי נעים, שכבות הדֶרמיס שלי פתוחות לעוברים ושבים, ולאצבעותיי לק אדום נוצץ. באותו רגע איני יודעת אם יישאר לנצח, זמן רב לאחר שתיעלם הקורונה מחיינו.
גלית דהן קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר
צילום: גל חרמוני
קצת יותר סובלנות לעמימות / מירנה פונק
אתמול הייתי עם הבת שלי בסופרמרקט. בפעם הראשונה מאז הטילו בברלין חובה ללבוש מסיכה. עשו את זה ביום רביעי שעבר. הייתי האדם היחיד בלי מסיכה. בסופרמרקט ענקי, בגודל של הקומה הראשונה בדיזנגוף סנטר. שלוש פעמים אנשים אמרו לי שאני מפירה את החוק, ובטח חמישים פעם נעצו בי מבטים רעים.
גם ברור לי לגמרי שלאט־לאט אני ממש לבד בעניינים האלה. רק המשוגעים נשארו איתי. אלה שאומרים שביל גייטס רוצה להחדיר לאוכלוסיית העולם מיקרו־צ'יפים באמתלה של חיסוני חובה.
אבל אולי זה לא נכון. אולי יש בחוץ יותר אנשים, שבדיוק כמוני אין להם חשק שיצוו עליהם לעמוד בפינה של ההזויים, ולכן הם סותמים את הפה. יש לי כמה חברים כאלה. אבל רוב החברים שלי, שאני מאוד־מאוד מעריכה, מעמידים פנים כבר ימים שכפיית המסיכה אינה הגבלה של החירות האישית. טוב, אני רואה את זה אחרת. ובגלל זה, כל עוד זה יתאפשר לי, אני אמשיך לא לוותר על זכויות הפרט שלי, לא אוותר לא מרצוני החופשי ולא תחת כפייה.
גם לפני כן לא הסכמתי לעשות את זה. כך, למשל, ב־1999, כשעבדתי בבר של "90 מעלות". "90 מעלות" היה הצעקה האחרונה במועדוני הלילה של מערב ברלין, והיו מרוויחים שם 25 מארק לשעה פלוס טיפים. אחרי עשר שעות עבודה היה לי בכיס שכר הדירה החודשי לדירת שני החדרים ששכרתי בעיר. באותו זמן עשיתי במקביל את בחינות הבגרות, ושמחתי שאני יכולה לכסות די בקלות את הוצאות המחיה שלי.
אבל אז היתה לי משמרת בחג ליל כל הקדושים, וקראו לי לחדר צדדי, כדי שאמנית איפור מקצועית תהפוך אותי לדלעת, ואני חטפתי ג'ננה. הבוס שלי הבהיר לי חד־משמעית שזה הערב האחרון שלי, אם בתוך עשר דקות אני לא מתייצבת מאחורי דלפק ההגשה עם דלעת על הפנים. משכתי בכתפיים. אחרי זה אסור היה לי להיכנס יותר ל"90 מעלות".
אפשר ללעוג לי על ההחלטה הזאת. זה בסדר גמור מבחינתי. 500 מארק בלילה אחד. הרי במקומות אחרים בעולם אנשים עובדים חצי שנה בשביל סכום דומה. מה כבר הבעיה המחורבנת בזה שתיראי כמו דלעת עשר שעות, בשביל לשמור על העבודה שלך שמשלמת כל כך טוב? הבעיה היא שלא רציתי להיראות כמו דלעת. ואני לא רוצה. סוף הסיפור. זה העניין בזכויות הפרט.
אין ספק שהגישה הרדיקלית שלי נעוצה בסופו של דבר בסוציאליזציה שלי, בתהליכי החִברות שעברתי מאז ילדותי. גדלתי ב"רפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" - גרמניה המזרחית. בשיטה ומערכת, שבסך הכל תשע שנים לאחר הולדתי נכנסו לספרי ההיסטוריה כשקר. אבא שלי ברח משם ב־1988. שנה לפני נפילת החומה הוא סיכן את חייו וחצה את הגבול הסגור. מה שעשה היה הפרה גמורה של החוק. כך, אפשר לשער, היו חושבים 90 אחוזים מהאנשים בגרמניה המזרחית. ואילו 90 אחוזים מהאנשים בגרמניה המערבית, "הרפובליקה הפדרלית של גרמניה", היו בוודאי מתארים את המעשה כאקט של גבורה, אומץ וביקורת על השיטה הפוליטית. אז מה האמת? הוא בוגד או גיבור? אין אמת. פשוט מאוד.
ההכרה והיכולת לעמוד בסתירות חד־משמעיות כאלה נקראות סובלנות לעמימות, לדו־משמעות. הפסיכואנליטיקאית והפסיכולוגית אלזֶה פרנקל־בּרוּנסוויק טבעה את המונח ב־1949 (לא מפתיע, מייד אחרי השואה) והגדירה את הסובלנות הזאת כיכולת אינדיבידואלית מדידה. לפי זה, אנשים בעלי סובלנות לעמימות מסוגלים לשאת מצבי עמימות, כלומר סתירות וחוסר עקביות, בלי לשפוט את אלה לשלילה חד־משמעית או לחיוב ללא הסתייגות.
תאמינו לי, עכשיו זה הזמן המתאים לכל אדם לעסוק בסובלנות שלו לעמימות.
מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
יום הניצחון / איתן נצ'ין
השבוע הבראתי רשמית מהקורונה. בלב נרגש הלכתי לבדיקת נוגדנים במרפאה: סופסוף אדע אם הרע מכל מאחוריי ואפשר לחזור למציאות הרגילה. חזרתי לקבל את התוצאות, בלב סמוך ובטוח: הרופא יגיח, יכריז שהבראתי, יקרע מעלי את המסיכה וישלחני בחזרה לחיים. מזכירת המרפאה קראה בשמי והושיטה לי טופס. "ומה זה אומר?" שאלתי.
"שהיתה לך קורונה. זה מה שיודעים כרגע", השיבה בענייניות ביורוקרטית צפון־אמריקנית. בדרך חזרה הביתה, המסיכה כיסתה את ארשת האכזבה על פניי.
חוויית הקורונה שלי לא התעלתה לדרגת מגיפת המאה שדוּוחה בעיתונות. החברה שלי ואני נדבקנו אצל חברים. כעבור חמישה ימים, כולם נפלו למשכב עם חום, שיעול וקשיי נשימה. כולם מלבדי, שנשארתי בריא. מאחר שעמדתי על הרגליים, התנדבתי ללכת להיבדק. התוצאה היתה חיובית. הגוף נכנס לכוננות ספיגה. כל בוקר חששתי שהחום יעלה, שהעקצוץ בגרון ייהפך לשיעול בלתי נשלט, והכאב בגב, תולדת שכיבה ממושכת, יתפשט לשאר האיברים. וכל בוקר: לא. הסימפטום המוחשי היחידי היה אובדן הטעם והריח. יום לאחר שחברתי אמרה שאינה מריחה את הסבון בניחוח לבנדר, נגסתי בתפוח; בתאווה לא פחותה יכולתי לנגוס בַּסבון. במקום פרי בא מרקם: אובייקט פריך וחולי קמעה. במקום גבינה - קובייה צמיגית תפלה. רק אורז ברוטב סויה דִגדג את בלוטות הטעם. זהו פלא המונוסודיום גלוטמט: תוסף המזון האולטימטיבי לא מספק טעם אלא תחושה של טעם.
בזמן שבכבישים ייללו אמבולנסים ובית חולים צף שט למנהטן, רבצתי בחוסר מעש וטעם. בין מספרי המתים ללשוני המתעוררת נפערה תהום אירונית. בגוף נחבא משהו זניח לי, אבל קטלני לרבים - טביעת אצבע של מות אחרים.
בזה לא תם מגע האירוניה. השבוע, שבוע ההבראה שלי, חל "יום הניצחון" על גרמניה הנאצית. השנה, השעון בכיכר האדומה לא יורה על פתיחת המצעדים והאזכרות. השקט ואי־הוודאות אולי ראויים יותר מהגאווה וההדר. הרי יום הניצחון באירופה לא היה סוף המלחמה. בניו יורק צהלו ההמונים, אבל המערכה הנמשכת נגד יפן גבתה רבבות קורבנות והובילה לזוועות הירושימה ונגסקי.
כיבוד התקומה תכליתו להטעים: הנה הבסנו את הנגע. אלא שאנחת הרווחה הקולקטיבית המיוחלת עשויה לא לבוא. ה"חזרה למציאות" היא כמיהה לעבר שלא ישוב. אצלי, כשם שחליתי - הבראתי: הרגשתי לא טוב ולא רע, גם לא הקלה. אני בריא, אבל אין בי לחסן איש. עוד רבים יחלו וימותו. ועם זאת, חוקרים העלו סברה שהנגיף צורב במערכת החיסון חותם זיכרון, שיעורר נוגדנים בעתיד. אז אולי התחושה הקהה, נטולת הדרמה, טובה. ואולי איני זקוק לתהלוכת ניצחון. אני נושא את זכר המגיפה, הוא חקוק בגופי לעד.
איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents", ו"האינדפנדנט".
בין שתי ערים / יונתן שגיב
סטוק ניואינגטון, לונדון, 3.5.20
בדיוק היום לפני חודשיים הגיתי את תוכנית העוקץ שלי לזמן הקורונה. רביד ואני חזרנו מסוף שבוע בפריז, שבו פגשנו חברים שהגיעו מישראל. הזיכרונות הטריים מערבים שופעי חמאה, יין והצהרות ש"הקורונה הזאת היא סתם שפעת", התפוגגו באחת, כשאלה מאיתנו ששבו לתל אביב נכנסו לבידוד לשבועיים. באותו זמן, ביקום מקביל, אלה מאיתנו שחזרו ללונדון התווכחו על מדיניות הקורונה הישראלית במהלך ארוחת בוקר בבית קפה מפוצץ באנשים. היו שקראו לה מופרכת והיסטרית. אחרים טענו שהיא זהירה ומניעתית. היו שאמרו שמוקדם מדי לדעת, ואילו אני טיכסתי בחשאי עצה איך אצליח לקיים את אורח חיי הפקאצי למרות הווירוס הקטלני.
"תקשיב לי, ותקשיב לי טוב", לחשתי לבן זוגי תכול העיניים וטהור הלב. "כל עוד הסגר בישראל יתהדק ובריטניה תמשיך במדיניות העדר הלא־מוצהרת, אנחנו נישאר בלונדון ונהנה ממנעמי החיים, בזהירות הנדרשת. אבל", הוספתי מייד בחיוך כמו של אימלדה מרקוס נהנתנית, "כשהמצב יידרדר בממלכה המאוחדת, ובישראל יתחילו לקטוף את פירות הסגר המוקדם - מייד נקפוץ על הטיסה הבאה ונמשיך את חיינו במולדת בלי הפרעה".
התוכנית, יש לציין, לא היתה מוטעית לחלוטין. חודשיים לאחר התכנון המדוקדק נפתח חלון הזדמנויות. בעוד בריטניה הגדולה עדיין נתונה בסגר, ובמעגלים החברתיים שלנו חולי קורונה חגים כלהקת כרישים, הכותרות בעיתוני בית ישראל קורצות בהבטחות מפתות לשלל הקלות. לצערי, אני מקיאווליסט כושל: לא חזיתי את המפנה העלילתי ששמו "מלונית בידוד". ובכן, עודני נטוע במקומי. למרות תשוקתי העזה לבקר במספרה, לא אתבודד לשם כך שבועיים ימים בחדרון בים המלח, שלפי דיווחי עיתונאים מציע בין השאר "אוכל מלוכלך ופשפשים במיטה".
מריר ומתוסכל אני לוטש לי אפוא עיניים באינסטגרם של חברותיי בישראל, שמשליכות מעל פניהן את המסיכות כאילו מדובר בחזיות בהפגנה פמיניסטית בשנות ה־60 של המאה הקודמת. זאתי עשתה מניקור ופדיקור. זאתי קנתה ספר ושמלה. וזאתי יושבת בכיכר רבין עם כוס קפה, והשמש מרצדת בשׂערהּ.
ואני מנסה לפרגן, באמת, אבל כל סטורי חדש ננעץ בי כדוקרן. איך הן מעזות? אני רוטן בשעה שאני בוהה בהן לוגמות רוזֶה על הגג ומתגפפות ללא חשש. אין להן טיפת בושה? מה קרה ל"ביחד" המפורסם, לסולידריות? לאן נעלם הרגע המתוק שבו ישבנו כולנו אומללים, איש־איש תחת קורתו מעבר לים התיכון? איך רק אני נתקעתי בשממה תרבותית, בלי קוסמטיקאית או חנות לרפואה?
ובאמת אין מקום להשוות, אבל אם יש משהו אחד שהתוכנית המפוארת שלי הבהירה לי, זה שאם הימים האלה היו במאה ה־20, בשנות ה־30, בטח גם אז לא הייתי מבין בזמן שגם פלשתינה מוכת הקדחת עדיפה לפעמים מאירופה הנאווה ואגמיה השוקטים.
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)
צילום: Mark-Blower